סיפור ליום השבת – "הג'יני האחרון" \ ורד זינגר

איור: יסמין זינגר

איור: יסמין זינגר

אישה אחת הייתה עטופה במראות. לא מראות שמסדרים מולן את השיער, אלא זיכרונות − הבזקים, יריות רעות ונוקבות שחרכו את האוויר בנגיעות קור מצמית וצהבהב.

היא הלכה עם זה עד הסוף, האישה הזאת, היא ניצלה טוב-טוב את הפגם שקעקע בה הזמן − יכולת שליטה בלעדית על להקת כתמים ובהרות שהסתחררו מולה כלהק ג'ינים מבוהלים, אף כי פקעו מהכד כבר אלפי פעמים בעבר, זה הרחוק וזה הקרוב.

האישה עטופת המראות הייתה מדברת על מראות העבר הללו ומתארת את מה שקורה בהם שוב ושוב − לא היו לה חיים פשוטים, לא בעבר ולא בהווה, זה ברור. כך הייתה מדברת ומדברת עד שהייתה גומרת לדבר ברגע המתאים מבחינתה.

ככל שהתבגרה האישה, הלכו והתרבו הרגעים שבהם הלכה ופחתה התועלת בתיאור מילולי של התמונות האלה − הנפש שלה כבר התרגלה לתיאורים, ממש כפי שהגוף מתרגל לכדורים מסוגים שונים, עד שהשפעתם מתמעטת והולכת. גם הג'ינים התעייפו זה מכבר, ואף כי היה בכך סימן מעודד, מעודד מאוד אפילו, האישה לא קלטה זאת כך, ולמרבה הצער החלה לחפש דרכים חדשות יותר להעלות בעזרתן את מראותיה, דרכים אפקטיביות יותר, חדשניות.

יותר ויותר כבר לא יכלה לשמוע את עצמה מייללת על מה שהוא עשה ואמר בזמן שהיא ביקשה ורצתה בזמן שהיא והוא והיא והיא והיא והיא והיא והיא. אפילו אותה זה התחיל לשעמם. והיות שממילא לא הייתה לה שליטה על ההתקפים, החלה האישה הזאת להחיות את מראותיה באמצעות שיתוף פעיל של ניצבים.

מובן שהדבר הזה קורה לכולנו − מאחורי כל נביחת כעס על הזולת משתרך זיכרון רע שאינו קשור כלל אל הזולת הזה − ומובן שהמפקדת של הג'ינים המיוסרים לא טמנה כל השנים את ידה בצלחת, אם ביודעין ואם שלא ביודעין. פעמים רבות נקלע לזירת ההקרנה עובר אורח שחטף יפה-יפה − כל מה שאמר כיוון לזה וכל מה שלא אמר כיוון לזה והכול היה מדויק.

אך האישה הזאת הלכה כאמור צעד אחד קדימה כשהחלה לפרסם מודעות מפתות כדוגמת: "500 שקל לשעה בתמורה לליווי למספרה", "1000 שקל בתמורה להמתנה יחד לטכנאי המזגנים", "2000 שקל בתמורה לנסיעה באוטובוס עד לפתח תקווה ובחזרה", וכו' וכו'. אנשים היו נענים, והיא הייתה מתפוצצת עליהם ברגע האמת, הרגע הקשור לזיכרון. היא הייתה מתנפלת, מתלוננת, שואלת כדי לקבל תשובה אחת. היא הייתה מתעמתת איתם חזיתית עד שהיו מאבדים את נשימתם, אך לבסוף משלמת את אשר סוכם.

אלה כל הפרטים שהיו ידועים לי כשנתקלתי במודעה שלה בשני מקומות שונים: "1500 שקל תמורת הכנת כוס שוקו בביתי". ביתה היה קרוב מאוד לביתי, אז לא היססתי. וגם היה מדובר באבקת "שוקולית" – שום חומרים מסוכנים, קצת חלב שמשחיר באחת ומעלה בועות לבה קרות, וזהו. זה מה שאמרה לי בטלפון.

"אבל למה?" שאלתי.

נדרשה לה דקה או שתיים לענות. בדיעבד, מתברר שנאבקה באחד מן הג'ינים. השאלה הזאת, "למה… למה…" עשרים כתמים פעילים בצבעים משונים כבר החלו לזמזם ולרחף סביבה, מן הסתם.

לבסוף ענתה: "אין לי הכלים להשיב על כך כעת. מדובר בהכנת כוס שוקו. טייק איט אור ליב איט".

הלכתי אליה הביתה והכנתי את השוקו. השוקו לא היה טוב − אף כי מילאתי את כל ההוראות. לקראת העבודה הכנתי את עצמי מראש, אז לא נעלבתי כשאמרה שרק אדם אכזר מכין ככה שוקו, שרק אדם מקולל ודפוק מערבב ככה, שרק אדם חסר תקנה בוחר כוס כזאת.

"אבל את בחרת את הכוס", הפטרתי.

היא עצרה את שטף דיבורה ונתנה בי מבט נוקב. הג'ינים היו בלתי נראים, כך שלא יכולתי לראות את בריחתו של ג'יני ה"אבל" ואת התעוררותו של ג'יני "הכוֹס" − כל מילה הזכירה לאישה הזאת מראֶה, את זאת כבר ציינתי. זה היה המצב.

לבסוף בחרה בג'יני בלוי, מרוט וזקן, ג'יני "הוויכוח".

"תמיד להתווכח", נקבה בקול מאנפף, "תמיד לפקפק, תמיד להטיל ספק, בגלל אנשים כמוך יש מלחמות בעולם".

"נעים מאוד, זאת אני", חייכתי והושטתי לעברה יד.

חמישה ג'ינים נכנסו, מן הסתם, להיכון.

"את לא הולכת לפי התוכנית", אמרה האישה ביובש, "היית צריכה להכין שוקו וזהו. את מותחת את הגבולות שלי".

"אני מצטערת", עניתי.

היא התבוננה בי להרף עין, לרגע שכחה מה אני עושה פה ואיך הגעתי אליה.

"זה נעים, דווקא, האלתור", אמרה לבסוף.

"את בכלל אוהבת שוקו?" שאלתי.

"אני מתעבת שוקו", נאנחה, "אני מעדיפה תה ירוק".

הכנתי לה תה ירוק על חשבון הבית, שלא במסגרת העִסקה. האישה עטופת המראות לגמה ממנו בשתיקה ושקלה את צעדיה.

"טעים", אמרה לי. "טעים", אמרה לעצמה.

זה היה החופש הראשון שלקחה האישה עטופת המראות מזה שנים רבות. הייתם צריכים לראות את הרווחה שפשתה בה, את השקט שהשתרר להרף עין, אף כי − ואת זאת חשוב לציין − הכנתי תה מחורבן למדי.

אני לא מצליחה להפסיק להיזכר ברגע הזה שבו שתתה האישה את התה, ולהשוות אותו לרגע שבו שתתה את השוקו. ולמה הלכתי לשם בכלל – גם על זה אני מרבה להתעכב, מי נעתר בכלל למודעות נכלוליות כאלה? מה חשבתי לעצמי, מה חשבתי?

בזמן האחרון הולכים ומבזיקים עוד מראות מן האירוע ואני מרגישה בכתמים ובבהרות המסתחררים ברגעים בלתי צפויים על הכתלים ועל הרצפות. אף אחד לא סיפר לי שזה מדבק. אני רוצה לצרוח את זה, אני רוצה לקרוע לגזרים אנשים שלא הולכים לפי התוכנית שלי. אף אחד לא סיפר לי שזה מדבק.

אני מתחילה לחפש אותם בכל מקום. אף אחד לא סיפר לי. לקרוע אותם לגזרים אני מבקשת. אני מחפשת אותם בכל מקום. רוחות רעות שורקות בכל מקום. לכל אחת – פנים משלה. אף אחד לא סיפר לי.

לא אספר גם אני.

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון, עורכת תוכן, עורכת שירה. מבקרת שירה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים . קישור קבוע.

2 תגובות על סיפור ליום השבת – "הג'יני האחרון" \ ורד זינגר

  1. מאת חגית מנדרובסקי:‏

    המממ… סיפור מענין. כתוב מעולה. רובנו מתעסקים עם העניין הזה שכולנו השתקפויות זה לזה/לזו, ואת הצלחת דרך כתיבה פרוזאית מקורית ומרתקת להמחיש את הקלישאה הזו ולהפוך אותה ייחודית ויצירתית. אהבתי.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*