המשפט של "המשפט" − גורל כתבי היד של קפקא בבתי המשפט בישראל

מאת אבי גולדברג

כרבים משוחרי קפקא עקבתי אחר "גלגולי" תיק העיזבון של הגברת אסתר הופה שהייתה מזכירתו של הסופר מקס ברוד, וקיבלה לחזקתה גם חלק מכתבי היד המקורים של פרנץ קפקא שהיו ברשותו. ברוד הציל את כתבי קפקא כשהעביר אותם במזוודה מפראג לפלסטינה ב-1939.

השאלה בדבר "הזכות התרבותית" של מדינת ישראל לשמירת כתבי יד קפקא בישראל כנכס תרבות של מדינת ישראל אינה נקייה מספקות. קפקא היה יהודי "חילוני", כתב בגרמנית − שפתו על אדמת בוהמיה ארץ הולדתו − ונושאי כתיבתו היו אוניברסליים. בכתביו לא היה שמץ מענייני יהדות, יהודים אינם בין הדמויות שעליהן כתב, ולכן אימוצו כנכס תרבות יהודי נשמע מלאכותי.

פרנץ קפקא מת ב-1924 והיה אזרח צ'כי במותו.יורשיו גרו בצ’כוסלובקיה. הפורום הנכון והדין שחל על עזבונו של קפקא היה מקום מגוריהם. גם בתי המשפט הישראלים טרם נוסדו אז, אלא שהאירועים התנהלו אחרת. שאלת הבעלות על כתבי קפקא מעולם לא הוכרעה − לא הוחלט מיהם יורשיו החוקים והישירים, ולאחר שאלה נרצחו בידי הנאצים, ויתרו יורשיהם שנותרו בחיים על זכותם המשפטית לתבוע בעלות על כתבי היד, ואלה הושארו  בחזקתו של מקס ברוד  ידידו של קפקא שפירסם את עזבונו − ובכלל זה כתב היד של "המשפט".

מקס ברוד

עם פטירתו של מקס ברוד, ובהליך לקיום צוואתו שהתקיים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, עלה גם נושא העיזבון הספרותי של קפקא שהיה בידי המנוח ונחשב כחלק מעיזבונו של ברוד. אולם מזכירתו אסתר הופה, שמונתה בצוואה כמנהלת עזבונו, טענה כי מאז  1952 היא הבעלים החוקיים של חלק ניכר מכתבי קפקא, שאותם קיבלה במתנה כדין מברוד בחייו, ועל כן הם אינם נכללים בנכסי העיזבון.

ב-1973 ניתן פסק הדין בעניין עיזבון ברוד, והשופט יצחק שילה הצביע על כשל באשר לכתבי קפקא שנמצאו בעיזבון ברוד.

"אינני דן כאן בשאלה אם כתבי יד של קפקא היו שייכים למנוח [ברוד] ויכול היה למוסרם במתנה. … אם כתבי יד אלה לא היו בבעלות המנוח, הרי בוודאי שלא עברו להיות חלק מעזבונו, והשאלה אם שייכים הם לגב' הופה או לאחרים כגון ליורשי קפקא, אף היא איננה נדונה כאן.

"המשפט" במכירה פומבית לכל המרבה במחיר

קביעה משפטית זו לא דקרה את עיני הציבור התרבותי הישראלי דאז. פסק הדין התקבל בדממה, שאפשרה לגברת אסתר הופה לצאת למסע מכירות של מיטב היצירה המודרנית מפרי עטו של גדול סופרי המאה העשרים, לכל המרבה במחיר, ו"המשפט" נמכר על ידה במכירה פומבית לבית הספרים בעיר מרבאך בגרמניה תמורת מיליון ליש"ט.

מדינת ישראל לא ניסתה  להפעיל את סמכותה על פי  חוק הארכיונים הקובע: כי "חומר ארכיוני" –  כל כתב על גבי נייר … המצויים בכל מקום שהוא ושיש בהם עניין לחקר העבר, העם, המדינה או החברה, או שהם קשורים לזכרם או לפעולתם של אנשי שם; יופקדו בגנזך המדינה. זאת, אולי משום שבמשרד החינוך והתרבות לא ראו בכתבי קפקא מורשת השייכת למדינת ישראל.

משנסתלקה מעולמנו המזכירה אסתר הופה, שהייתה, כאמור, מנהלת עזבונו של ברוד, עלה שוב עניין גורל כתבי קפקא כחלק מעיזבון ברוד. אסתר הופה הורישה לבנותיה את רכושה, שכלל את פירות עיזבון ברוד, ושוב נטען כי הכתבים של קפקא נמסרו לה במתנה עוד ב-1952, ואינם בגדר העיזבון אלא הוענקו לבנותיה בהיות אמן בחיים.

נראה היה שסוגיה זו תישאר בגדר עניין לא מוכרע, וכי יורשות אסתר הופה עומדות שוב ליהנות מ"ההפקר", כלומר איש לא יכריע בעניין הבעלות בכתבי קפקא.

אלא שהפעם, בדיון שהתחיל ב-2007 והתקיים בפני בית הדין לענייני משפחה, הסכימו כל הצדדים להתדיינות להוסיף באופן מפתיע  פלוגתא להכרעת בית המשפט: האם קיבלה המנוחה אסתר הופה כתבי יד של קפקא מברוד בחייו?

די היה בהסכמה דיונית זו של הצדדים, כדי לאפשר לשופטת להכריע לשלילה בטענת קבלת כתבי קפקא במתנה על ידי המורישה מידי מקס ברוד.

השופטת החליטה ב-2012 כי מסירת הכתבים של קפקא לאסתר הופה, על פי הדין שנהג באותה עת − 1952, לא נשתכללה לכלל מתנה. לכן הם נותרו חלק מעיזבון מקס ברוד ועל כן אינם בבעלות המורישה או בנותיה. השופטת פסקה כי כתביו של קפקא, השמורים בדירתה של חוה הופה, בתה של אסתר, ובכספות בנק, יופקדו בספרייה הלאומית. זאת, בהיותם חלק מעיזבון ברוד  שציווה אותם לספרייה הלאומית כמקום המועדף עליו להפקדת עזבונו.

בתה של אסתר הופה הגישה ערעור  לבית המשפט המחוזי על פסק הדין. בחודש יוני 2015 אימץ בית המשפט המחוזי באופן סופי את המסקנות שנקבעו בבית הדין לענייני משפחה.

אולם את הנעשה אין להשיב. במהלך השנים הרבות שבהן החזיקו בנות הופה בכתבי קפקא, נמכרו והועלמו חלק הארי שלהם מהכתבים וכתב היד של ה"משפט" שוכן בגרמניה.

פרנץ קפקא

אודות אבי גולדברג

בעל תואר בפילוסופיה ובמשפטים. עורך דין ומנהל חברות. פרסם את "מסדר קוזימה" בהוצאת ידיעות ספרים 2007 ו"חוף בלי ים" 2012.את ״רצח בטור דה פראנס״ בשנת 2013, ואת ״אל תקרא לי סוחוי" בשנת 2017​. פרסם "סיפורי חיים" במוסף הנדל"ן של דה מרקר.
הפוסט הזה פורסם בתאריך משפט עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*