"הכוכב של השכונה" – האמת העצובה מאחורי האמת הפשוטה ולהפך

קריאה ביקורתית בספר "הכוכב של השכונה \ אלירן דיין, עריכה, ניקוד והגהות: יאיר בן-חור (הוצאה עצמית, 2015)


מאת ורד זינגר

דומה כי רק שיתוף פעולה הדוק ומורכב במיוחד − וכוונתי לשיתוף הפעולה בין מחבר הספר, אלירן דיין, לבין יאיר בן-חור, שהקרדיט שלו על "עריכה, ניקוד והגהות" מובא שורה אחת מתחת לזו של המחבר ובאותו גודל פונט − יכול להניב ספר כה דחוס כמו הספר "הכוכב של השכונה". אם נוסיף לכך את העובדה כי מדובר, על פניו, בספר ילדים, הרי שהדחיסות כה מועצמת, עד כי נודפת ממנה ארומה משונה − מוגזמת ביותר, פרובוקטיבית באופן מעט תמוה ובכל אופן, בלתי מדויק. עם זאת, בספר הזה יש גם כמה דברים יפים מאוד, וגם עליהם אתעכב כאן.

שיתוף הפעולה בין דיין לבין בן-חור מתבטא לא רק בעריכה, בניקוד ובהגהות שביצע בן-חור בספרו של דיין, אלא גם בהוצאה משותפת של "מוטיב", כתב העת החדש לספרות, שדיין משמש בו כמו"ל ובן-חור כעורך הראשי. לספר מצורף נייר עמדה קטן ודחוס טקסט, הפורש את נסיבות כתיבת הסיפור. מתחת לטקסט הרצוף כאבים מתוארכים ומפורטים, מובאים, זה לצד זה, שני שירים המהדהדים סיום כואב, מוות וגעגוע. הראשון של דיין והשני של בן-חור (בלחיצה על הטקסט תוגדלנה האותיות):


כזכור, מדובר בספר ילדים. ספר ילדים שגיבורו, יופיטר, הוא חתול. חתול רחוב. חתול רחוב שמת בסוף. ואם לא די בגילוי הנאות הדחוס המעוטר בשירים בנייר העמדה, הרי שעל פני העמוד הפותח פרוש מעין מוטו שנודף ממנו ניחוח של הטפה, קיצוני מעט, תמוה:


אני מסכימה בכל לבי למשפט הראשון. אני מסכימה לגמרי גם עם השני. באשר לשלישי: אין ספק כי הוא סותר לחלוטין את קודמו כאשר המציאות המתוארת רחוקה מן האמת, ואילו זאת הקרובה לה, לאמת, מוקצנת ומועצמת עד כדי פקיעת מיתרי הקשב והכנות, בה בשעה שדי בפשטות רכה ומינורית כדי להעבירהּ ברכות על גבי המילים.

ולא זאת בלבד, אלא שהמוטו הזה מציב רף גבוה מאוד באשר לספר, המתיימר, מן הסתם, להשתייך לסוגה חדשה ההולכת ומקבלת נוכחות על המדפים: ספרי ילדים המבקשים לתאר מציאות אמת לא פשוטה "בגובה העיניים". על שניים מהם כתבתי כאן בעבר, "קליידוסקופ" מאת חוה ניסימוב וסדרת "רקסי" מאת שרון בלוך. שני הספרים הללו שרטטו, כל אחד בדרכו, אמת צרופה והגישו אותה לילד הקורא. ספרה של ניסימוב פרש, ביופי מקפיא, מדוד וצלול, סיפור מצמרר על אודות קורותיה של ילדה בתקופת השואה, והשני, של בלוך, הגיש לילד הקורא את האמירה (הנכונה לחלוטין לדעתי) הבאה: החיים רצופים באכזבות ובקשיים, אבל מקור הסבל אינו האירועים הללו, אלא המחשבות שלך עליהם.

שני הספרים הללו משרטטים אמת צרופה, המוגשת לילדים על גבי מגש ספרותי נאה, כל אחד בדרכו.

נשוב ל"כוכב של השכונה". הספר מביא, כאמור, את סיפורו של יופיטר, חתול רחוב המוקף בדמויות הקרויות, כמוהו על שם כוכבים. בדף הבא לאחר המוטו מובהר כי "הסיפור מבוסס על מקרה אמתי שקרה לחתול שבסוף ימיו אכן נקרא יופיטר, חתול לבן-ג'ינג'י מטופח שנפגע ונעשה ניסיון אמתי ועילאי להצילו. השמות והדמויות שונו ונוספו בהתאם לסיפור שנכתב".

ובכן, יופיטר רוצה להיות "הכוכב של השכונה" (המילים הללו, "הכוכב של השכונה", חוזרות ושבות בסיפור. "אין דבר שמעצבן אותי יותר משמות של סרטים המופיעים בסוף הסרט" − זה היה הדבר הראשון שאותו אמרה בתי כשסיימה את הספר, והוסיפה: "ופה זה נאמר כמה פעמים, ובהדגשה מיוחדת בסוף"), אבל זה לא כל כך הולך לו, במיוחד כשנֹגה החתולה היפה אינה נעתרת לחיזוריו. לאחר שיופיטר נהרג בתאונה מחרידה הוא הופך סוף-סוף ל"כוכב של השכונה" תרתי משמע − הוא הופך לכוכב בר קיימא, מואר ושלם ורפוי וצלול ורואה-כול, אולי לחלקיק אלוהי. כאן המקום לפרוץ לראשונה בשאלה הפשוטה בשם האמת: האם מתינו אכן יושבים למעלה, שלמים ומוארים ומסתכלים בכולם, או שמא קבורים הם היטב בעפר ואינם נמצאים עוד במרחב המטפיזי? האם, כפי שמבשר המשפט השני במוטו, זוהי הדרך הנכונה למסירת עובדת המוות בפני הקורא הילד? האמנם אין הוא יכול להכיל את האמת הפשוטה? כל זאת, בלי להתעכב על ההגזמה בפן השני בסוגית האמת – הכאב וביטויו הפואטי.

אבל נעזוב את זה כרגע בצד. אני רוצה לשוב ולדון בנחיצות השמות הכוכביים, שאותם נושאות כל דמויות הסיפור. אז מי בספר? יופיטר גיבורנו החתול, שמש, מאכילת החתולים הזקנה והנחמדה, זוהר, נכדהּ של הגברת שמש שנקרא על שם הזוהר הצפוני והוא שהעניק ליופיטר את שמו (הוא גם מצא אותו כגור נטוש), כמו גם לשאר חתולי הרחוב שהאכילה במסירות סבתו. ליופיטר העניק את "שמו הלועזי של כוכב צדק", כי "כמוהו גם אותו חתול היה חזק, חסון, שונה ובעל נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה" .

זהו דימוי יפה, המעניק את הרושם שיש משמעות בשם "יופיטר" דווקא. ואלה שמות שאר החתולים המשוטטים בגינה: שבתאי (חתול זקן), רהב ואורון (חתולים סיאמיים), לבנה (בעלת הפרווה הצחה כשלג) ונֹגה (חתולה מושלמת, למעט העובדה שאיננה מאוהבת ביופיטר הגיבור, בן התמותה, ומבקשת להיות ידידתו למשחקים ולא יותר). מלבד החתולים נובח גם פלוטו (הכלב הקשור והאומלל של השכנה המאוסה).

ואכן שבתאי הכוכב הוא בעל תנועה קטנה ומוגבלת, דבר המתאים לחתול זקן, ואורנוס ונפטון (אופס, רהב ואורון) הם כוכבי לכת כמעט תאומים – תאומים סיאמיים – לשניהם יש מסות ורדיוסים כמעט זהים, ואני בטוחה ללא צל של ספק שכך גם באשר לשאר. אני חותמת על כך כרגע בלי לבדוק − אין לי ספק בשקדנותו של בן-חור, שאני משערת שיש לו גם חלק בהעדפת הצורה העברית של הכוכבים − שמאחורי המשפטים המתארים כל אחת מהדמויות יש איזו מקבילה מציאותית, איזו קריצה אסטרונומית.

רגע, רגע, הצורה העברית של הכוכבים… העברית… רגע אחד… הרי חוץ מיופיטר, שבעוד כמה עמודים יידרס בתאונה מחרידה בזמן שימהר אל מושא אהבתו הנכזבת, נֹגה, כל השאר נושאים שמות עבריים ותקניים וחתומים בידי האקדמיה ללשון עברית, אף כי אינם שגורים בפי כול…

מבלי משים נפלטת מפי צעקה חנוקה. האפשר שיש קשר בין העובדה שדווקא יופיטר − הדמות היחידה הקרויה בשם לועזי, גיבור שקולו שזור בקולו של המספר היודע-כול − הוא ודווקא הוא ימות בעוד רגע קט בתאונה מחרידה בזמן שכל בעלי החיים הקרויים בשמות עבריים תקניים ממשיכים לחיות, אולי אפילו עד הגיעם לגיל שיבה טובה?! אמא'לה!!!

לבי הולם. זה אמיתי. כלומר, אמתי. הייתכן? באמת?

עצמי ממהר להרגיעני באחת. הרגעי, הוא אומר, זה בגלל המוטו הזה, זה בגלל המוטו. הוא שדופק ברקוֹת: "המציאות, על אף מורכבותה, חייבת להיות מסופרת בכל גיל לילד ולמבוגר כאחד. הדרך שבה היא נאמרת בכל גיל חשובה. תקינות פוליטית בעולם מורכב היא אסון שגורם לניוון תודעתי".

− מורכבת… חשובה… ניוון תודעתי…

− את סתם נסחפת, עצמי ממשיך, הרגעי ומיד!

ואכן, יש מה שירגיע, ומדובר באיורים היפהפיים של המאייר המוכשר והנבון עד מאוד (ועוד אעמיק בכך) ארבל אלטרמן, שאחראי גם לאיור הכריכה הקסום והמושך שמעניק אפקט תלת-ממדי. כך נראית נֹגה, מושא אהבתו הנכזבת של יופיטר זמן קצר לפני שסיים את תפקידו על פני האדמה – כל זאת, ביום שבו קיווה כי יהיה "נפלא, יום שבו המזל יאיר לי פנים, יום של אושר ושמחה" (האם אכן זה מאפיין מקרי מוות? שהם עומדים באופן קיצוני וחד לנפלאות היום והשעה? האם רק על דרך הקיצוניות תובהר הקיצוניות השנייה – אושר צרוף ומוקצן מול כאב מרוכז ומוגזם?):

כאמור, מהר מאוד חולף הוורוד הפסיכדלי ומתחלף באפור: "לפתע השמש נעלמה. עננים אפורים שטו בשמים והשמש הסתתרה".

ועוד: "ופתאום הכול נראה לו אפור וחשוך". ועוד: "והיום החם והבהיר השתנה ליום קודר וקריר".

והנה אני ממש חוששת להפוך את הדף, ואני רצינית, אך אני עושה זאת ואכן נבהלת, נהדפת באחת לאחור, שכן האותיות אינן שחורות עוד כי אם לבנות והרקע איננו לבן עוד אלא כהה ואפל והמילים קשות, מוטחות באפלה במלוא העוז, "כאבו העצום", המום ודואב", מבולבל וכואב", "בכוחותיו האחרונים", עצם את עיניו", "נפל ונשכב", ולמעט ברק דקיק ומבשר רעות אין איור בעמוד:


והדבר פועל בשבילי באופן הפוך מהאופן שאותו, מן הסתם קיוו המחבר והעורך שאחווה. הדרך המוקצנת והמרוכזת הזאת נקלטת אצלי כפרובוקציה − ובכך היא מחטיאה את המטרה. היא גורמת לי לא להאמין ולא להזדהות. אף כי המילים הרבות והמחורזות אומרות כולן הלם וכאב, אני נזרקת הצדה ולא מתחברת לזה. הדבר דומה לאישה זרה המתיישבת לצדך באולם קולנוע חשוך שהסרט אך החל בו, פותחת חבילת סוכריות ומחלקת לך ולבן\בת לווייתך סוכריה, בעודה לוחשת: "רוצה סוכריה? ואת? רוצה גם?" הסצנה הראשונה, בקולנוע, היא הצד האימפולסיבי של הנחמדות, שכפסע ממנו האלימות, ואילו הסצנה השנייה, הכתובה, היא הצד הנמהר של המבקש לשרטט כאב והלם בכל צבעי הפלטה ומשאלה נגמרים הוא ממהר לשפוך לתוכה את כל השאריות − ולכסות ולכסות ולכסות.

הגאונות של ארבל אלטרמן מצילה את המצב. באופן נדיר בספרי ילדים, הוא עושה ניסיון (מוצלח ביותר!) לצייר כאב באופן מופשט. בלי מילים-מילים-מילים ובלי עיניים ובלי דמעות ובלי אוזניים ובלי זנבות, פשוט כאב חוצה צורה, גוף ועולמות, ועל כן כאב המפלח לבבות:


בהמשך הסיפור הטעון − שלא רק זיכרו של חתול מסוים נצרב בו, אלא גם, כפי שמצוין בדף העמדה הנלווה, זכר אמו של הכותב, נוסף על זכר אביו של המאייר. וייתכן כי גם העורך-נקדן-מגיה הקפדן שזר שם את מתיו, שהרי פרסם גם את שירו הנוּגה באותו נייר עמדה דחוס − נעשים בחתול ניסיונות הצלה נמרצים במרפאת הווטרינר, שם "בדקו את גופו, השקו אותו, הזריקו לו דבר-מה".

מהו אותו דבר-מה אני שואלת את עצמי, כשלאחר עוד שני עמודי טקסט חפים מציורים ועמוסים שוב במילים רבות, מרוכזות ונרדפות המתארות את מותו של יופיטר – לי הוא נראה לגמרי כמרחף בשדות היהלומים של לוסי – מופיעים שוב בצבעים פסיכדליים ורודים מתקתקים הזיותיו וזיכרונותיו: נֹגה והכוכבים, ו"סוף-סוף הוא נמצא גבוה אל על, במקום שרצה, כי הוא-הוא הכוכב של השכונה":


באמת? האם כך נראה המוות?

לאחר האבל הקשה והחף מכל הנחה קלה שבקלות למען הקורא הצעיר (הגברת שמש "מתייפחת ובוכה", וכל חתולי השכונה "העלו לשמים יללה עצומה") יושב לו יופיטר בנון שלנטיות למעלה בשמים, "מעל העננים", רואה איך "כולם בוכים על מותו", שומע את "הקולות ואת היללות", מודה בלבו לזוהר "שאותו ניסה להציל ומנע ממנו סבל גדול יותר וסוף משפיל".

ושוב אני רק שאלה: האם מתינו הופכים לכוכב מואר ומאיר, שומע-רואה, מוּדה-מוֹדה?

האם זאת הדרך לדון במוות בפני ילדים ("הדרך שבה היא נאמרת בכל גיל חשובה") האם זאת הדרך המתאימה לבני תשע, נניח? ומה יקרה להם אם ידעו את האמת על אודות מתינו? האם האופן הסכריני שבו מוצג העולם שלאחר המוות הוא לא יותר מאותה "תקינות פוליטית", זו הנחשבת ל"אסון שגורם לניוון תודעתי"? האין הבשורה כי המת הופך לכוכב רואה-שומע-חש גורמת לניוון תודעתי כלשהו?

ולא זאת בלבד אלא שכאמור דווקא כשיופיטר מת, כלומר הופך לכוכב, דווקא אז נֹגה, שעד אז לא שמה עליו קצוץ, מתאהבת בו − ובגדול: "בפעם הראשונה בחייו (האם עדיין חי? ו"ז) ראה אותה מייללת בכאב, ודמעות נוחתות על פרוותה היפה והצחורה. בהתרגשותו החל גם הוא לדמוע. הדמעה הפכה לבכי של ממש, תחושה מעורבת של רוגע, שקט וגעגוע".

באמת? האם כשאנו מתים אנו לא רק הופכים לכוכב כלשהו, אלא בה בעת הופכים למין בודהה?

ולא סתם בודהה, אלא בודהה שומר ומגן: "ושם, גבוה בשמים, שומר יופיטר על באי הגינה הקטנה, על בעלי החיים שבה ועל הגברת שמש הזקנה וזוהר נכדהּ, ודואג שכל יום יהיה יום שמח ונפלא, חמים ונעים כי הוא − הוא ורק הוא − הכוכב של השכונה" (ההדגשה במקור, ו"ז). כלומר, כשכבר יש אמת מגחיכים אותה בשם הכאב ופשרו וכשיש שקר מגחיכים אותו בשם חלקו השני של המוטו.

שיהיה ברור, אין פסול בסוף כזה בסיפור ילדים, ובכלל. אבל יש בו טעם לפגם כשהוא מוצב סמוך למוטו המתיימר למתן אמת צרופה וצמוד לשלל הגילויים הנאותים, הדחוסים, הגלויים ללא גבול, שבספר הזה − למרות ההשקעה, הדקדקנות, האיורים הנפלאים והמדויקים לעילא והרצון הטוב − מחטיאים למרבה הצער את המטרה.

אלירן דיין

אלירן דיין

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון "בראש גדול" בכמה הוצאות ספרים, עורכת תוכן - אבל לא רק, עורכת שירה - ומבקרת בה, ולא רק אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך ספרות ילדים עם התגים , . קישור קבוע.

7 תגובות על "הכוכב של השכונה" – האמת העצובה מאחורי האמת הפשוטה ולהפך

  1. מאת שושנה ויג:‏

    כמה הערות בעקבות מאמרה של ורד זינגר, ההערות שלי בהסתייגות כיוון שאני מגיבה למאמר ולא לספר עצמו ומסתמכת רק על מה שדיווחה ורד זינגר.
    א. ניכר שקיימת בעיה בהגדרת הז'אנר הספרותי של הספר קיימת תנודה בין רמות המסופר, גם באופן ההגשה של הספר, חלק מן הטקסט מנוקד וחלק מן הטקסט אינו מנוקד. כנראה, מתוך כוונה "דידקטית" לחנך, להדריך, להסביר. לעניות דעתי, במאה ה 21 אין צורך לכתוב ספרים "חינוכיים". כוונתם של אלירן דיין ושל יאיר בן חור העורך הקפדן אינה חיונית לכתיבת ספרי ילדים. העברה מסורבלת של הספר אל קהל קוראים בפורמט שנראה כמו ספר ילדים צריך להיות מותאם אליהם. במקרה הזה נדמה לי שהספר פספס את קהל היעד.
    ב. לטעמי, המסר שמועבר בספר הוא ניסיון להגיע אל קהל המבוגרים שיודעים שאין הערכה למעשי האדם בחייו ורק לאחר מותו הוא הופך לכוכב, זוהי פילוסופיה מאוד דיכאונית ואיני רוצה שילד שרק מתחיל את ניסיונותיו להתמודד עם העולם יקרא ספר שבו המטרה המרכזית לתאר את הצלחתו של החתול כמטפורה לאדם לאחר מותו, שהרי אין תכלית לחיים בכלל ועדיף למות. אני חושבת שזו תיזה מאוד פסימית מדאיגה מאוד ואינה מתאימה לילדים כלל.
    ג. מסכימה עם ורד שהציורים יפים, מעבר לכך איני חושבת שהיצירה היא ספר לילדים ולא הייתי מנגישה אותו לילד שלי.
    שנה טובה
    שושנה ויג

  2. "הי – ורד ! – אם תעבירי אלי, בהודעה בפייסבוק שלי, את כתובתך – אשלח לך לבקורת, את ספרי החדש, היונה '206'.
    סיפורים לנוער. של אבי, ז"ל, ושלי. / 2. 'תקינות-פוליטית' – היא צורה-דמוקרטית של השתקה ! – // והיום כתבתי :
    "שהאנשים הם תמיד – השירים של-המוות "… //" שנה-טובה – וחג-שמח ! – //" 15.9.15. (C). אלגל.

  3. מאת גיורא פישר:‏

    תודה על הקריאה המעמיקה שלך בספר.
    המחברים הציבו בפני עצמם וקהל הקוראים יעדים מורכבים וקשים.
    לפי מה שכתבת, הם לא עמדו בהצלחה מלאה במשימה. אבל אי אפשר שלא להעריך את ההשקעה העצומה שהם השקיעו, כך גם ראויה להערכה רשימתך המפורטת, הדנה ברצינות ובכבוד בכל האספקטים הקשורים לספר.
    גיורא

  4. מאת ורד זינגר:‏

    תודה רבה לך, גיורא היקר מפז.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*