אין אתגר בקרת – על שחיטה ועל שחיתות

מאת יואב איתמר

הביטוי הידוע אומר שמפרות קדושות עושים את הסטייקים הכי טובים.

אם באמת היה לאמירה זו ייצוג במציאות מעניין מה היה לשגיא גרין, מבקר המסעדות של עיתון "הארץ" לומר על הארוחה התפלה שהגיש לנו העיתון בעשרת ימי תשובה – עוד לפני שיכולתי לתת לכך ביטוי ולבקר בבונקר של דוד 'ניאו' בוחבוט, כתב כבר דרור ניר קסטל, חבר קרוב, ש"לומר שמשהו הוא אובר רייטד זו לא שחיטה", אלא חלק מהמכניזם הרגיל של העיתונות, שממליכה מלכים ומשפילה אותם על בסיס קבוע.

הבעיה לא נעוצה רק בכך שחלק מהמבקרים נגועים בשחיתות בעצמם (חלקם עוד לא הספיקו להתלכלך) הבעיה היא לא רק בחירת הנושאים של המרכז השבע והאציל, אלא הלכה למעשה, כריתת הענף שעליו יושבת הביקורת.

ביקורת צריכה לחדש, ביקורת צריכה להגיד משהו מבריק, ביקורת צריכה לנתח את המושא באיזמל חד, אבל פה בארץ לא אוהבים ולא רוצים לעשות את זה, כי מושאי הביקורת לא יודעים בדרך כלל להתמודד איתה  – לא לימדו אותם ב"בית צבי" במקרה של שחקנים, ובמקרה של כותבים הרי שבשלב שבו נמצאת הכתיבה כיום, במיוחד כתיבת השירה, הרי כל דבר שנאמר, כמאמר הדון ויטו קורליאונה, הוא אישי – בתחומים אחרים, לפחות לתחושתי, היקף הפגיעה עומד ביחס ישר לכמות הכסף שמעורבת באותו פרויקט אמנותי מבוקר. קצרה היריעה מלדון בכל תחלואי הביקורת, וגם כי בסופו של דבר העניין משעמם. כמעט בכל ביקור באתר "הארץ" אני נפגש בדיוקנו המשופם של נחום – "נחום אומר שהסרט משעמם, מה נחום מבין?" זועקות המילים על המסך. לפחות חובבן, כמו בסרטי חובבנים, משוח עליו החן של מי שמשיח לפי תומו ומדבר בהתלהבות, הוא איננו עושה את החשבונות של המבקר המקצועי, החפץ בחברותם של השחקנים וירא שמא תיאטרון כזה או אחר לא יזמין אותו לפרמיירה הבאה כי לא שיבח מספיק את הקודמת.

אבל שוב אני סוטה מן הנושא. הנושא הוא כמובן הביקורת עצמה. גם אם היו המבקרים מלאכי אלוהים עלי אדמות וחסינים לכל דבר ביקורת עליהם, לו היו רואים נכוחה ולא מוטים מנקודת מבטם כבני אנוש, עדיין להגיד שמישהו הוא אובר רייטד זה דבר דבילי, משום שכולנו לוקים בזה – אולי מעריכים יותר מדי, אותך מעריכים יותר מדי, את כולנו מעריכים יותר מדי וזה אפילו מתבקש, כי אנחנו בני אדם, אנחנו נגיד שקראנו את כל הספר גם אם קראנו פרק (חוץ מאשר אם את שרת התרבות) אנחנו נעשה מעצמנו יותר ממי שאנחנו כי היינו רוצים להיות יותר ממי שאנחנו – תמיד.

הבעיה של אתגר קרת ושל ארז ביטון, מעבר לחוסר אותנטיות (שלא לומר פלגיריזם), מעבר לעובדה שפשוט היו האנשים הנכונים במקום הנכון ובזמן הנכון (ואני מספיק זקן לזכור שהיו לפחות חמישה אתגר קרת עם אותן הלקויות ופשוט הם לא תפסו כמוהו או לא התמידו כמוהו) היא העובדה שפשוט לא ביקרו את אתגר קרת כמו שצריך – וגם לא את ארז ביטון. הם היו הם עצמם והסימבול שלהם בו זמנית. כך שלהגיד שהבעיה שמעריכים את אתגר קרת יותר מדי זה לא העניין, הבעיה היא שמעריכים אותו בכלל, ושלא העריכו אותו בזמן. אתגר קרת עצמו יודע שהוא טוב בדיוק במידה שעורכים אותו (ואני יודע זאת כי הכרתי חלק מעורכיו) אולי מהרבה בחינות כך גם ארז ביטון, אבל בעוד שלארז ביטון עמד רגש ואמונה עוד בראשית דרכו, אתגר קרת הוא כל כולו תעלול מילולי, ואפילו לא תעלול מוצלח במיוחד. המזל של אתגר קרת היה שבשנת 1994, כשהוא התחיל, עוד לא היה אינטרנט בכל בית, וכך הוא היה יכול לשדוד ולהשטיח את בורחס, את מארקס או מי שהיה בספרייה בבית של ההורים שלו ולצאת חמוד. כמו ראש ממשלתנו, הוא היה הראשון שזיהה את הצורך בדמות הילד המתפנק, אם העובדה שאין עסקים כמו עסקי השואה, ושאם החצר האחורית של הבית שלך היא תל אביב, שהיא בוודאי מוערכת יתר על המידה, כל העולם ייפול לרגליך.

אתגר קרת

גילוי נאות, הייתה לי אינטראקציה אחת עם אתגר קרת בחיים האמיתיים. למדתי הנחיית קבוצות וביקשתי ממנו סוג של עזרה – כנראה הייתי יותר מטומטם אז ממה שאני היום – מטומטם עם ניסיון – והוא דחה אותי באלימות מילולית הולכת וגדלה. לא מן הנמנע שאי היכולת שלו לעזור לי אז נבעה מתוקף העובדה שהוא יודע שהוא סוג של תיבת תהודה חלולה לרעיונותיהם של אחרים, אבל כנראה יש יותר מדי אנשים בעולם הספרותי הרקוב שלנו שנוח להם שהשקר הזה יתקיים. נשאלת השאלה עוד כמה זמן השקר הזה יגווע, בארץ הקודש בניגוד לעולם, את השקרים המהווים פרות קדושות אנחנו יכולים להחזיק הרבה זמן מעמד. אפילו לבנות להן בית. כמאמר המשורר.

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת. קישור קבוע.

9 תגובות על אין אתגר בקרת – על שחיטה ועל שחיתות

  1. מאת אורי מאיר:‏

    אני חושב שאתגר קרת הוא מבריק.
    אני חושב את זה הרבה זמן.
    למדתי אתו כמה סדנאות, ואני גם חושב שהוא מורה מצוין.
    למרות זאת, יואב, הייתי שמח מאוד לשמוע יותר על האינטראקציה שלך אתו…

  2. מאת יהודית רייף:‏

    "קנאת סופרים תרבה חכמה"

  3. מאת תומר:‏

    שם המבקר הוא שגיא כהן. שגיא גרין ערך את "ספרים".
    overrated זאת מילה אחת. אמנם הלְחם, אך מילה שמופיעה בכל מילון.
    היתר מדויק במידה דומה.

    • מאת יואב:‏

      כתבתי כפי שכותבים בהארץ, אם זה מה שיש לך לטעון אתה כנראה גם סוג של שקר

      • מאת תומר:‏

        וואו, מבקר שלא יודע לקבל ביקורת. חידוש!
        מה כותבים בהארץ, חביבי? שגיא גרין במקום שגיא כהן? האיש עזב כבר את מקום העבודה שבו עבד אחרי זה. מבקר המסעדות של הארץ שמו שגיא כהן.
        מה כותבים בהארץ? אובר רייטד? פתח את המגזין בעמ' 20 וקרא "אוברייטד". לא שזה גאוני, או שלא ניתן לפתרון בעברית. הגיליון כולו הוא אח מפגר לגיליון מלפני 21 שנה, אבל מילא.
        אני משער שבעינך רהוט לכתוב "הבעיה של אתגר קרת ושל ארז ביטון, מעבר לחוסר אותנטיות (שלא לומר פלגיריזם), מעבר לעובדה שפשוט היו האנשים הנכונים במקום הנכון ובזמן הנכון", משפט עם שלושה היפוכים שמחסל את עצמו.
        ובסוף עוד מתברר שאתה נוטר לאתגר קרת שלא היתה לו סבלנות אליך.
        לנוכח האינטראקציה הזאת איתך, אני ממש ממש מחבב אותו יותר.
        שנה טובה

  4. מאת פ.ש.פ.ש.א.נ.:‏

    מה לנו כי נלין בפישפשי הפוסטמודרניזם=הריקני,כי גם הפרות המפוטמות של הוצאות הסופרים מכחידות ההספרות העברית. מאז ברנר וקצת יזהר וטיפת עוז, לא זזה הספרות העברית המתקרנפת מילימטר. רק ברנר ודויד שחר, אישי הצעיר.
    ל.א.נ.

  5. מאת אמנון סטופ:‏

    אין אדם שלא יוצא נשכר מעריכה, כולל הסופרים הידועים ביותר והמוערכים ביותר. רק לא מזמן למדתי שדוסטוייבסקי, למשל, נחשב לסופר ״פרוע״ במיוחד, שהכתבים שלו נזקקו לעריכה מאסיבית ותיקונים נרחבים לפני שהוצאו לאור. לא שקרת הוא דוסטויבסקי, או רוצה להיות, אני מניח.
    האם פופולריות מעידה על איכות? האליטות התרבותיות מתחלחלות מעצם הרעיון. ובכל זאת, האם ג׳יי קיי רולינג אינה סופרת טובה? לדעתי היא נהדרת. זה לא מנע ממני לחשוב שהחל מהספר הרביעי בערך, עריכה יותר אגרסיבית היתה מועילה. למעשה אמרתי בפורום מעריצים שאם הספר היה 20% קצר יותר הוא היה הרבה יותר טוב. איש מהמעריצים לא התייחס אלי, ובצדק. הם כמובן חושבים שהספרים קצרים מדי והיו רוצים לקרוא עוד.
    אינני מאמין שיש סופר שאינו רוצה להיות פופולרי. לא שאגיד למי שיאמר לי דבר כזה שהוא משקר, אבל בליבי אחשוב שהוא מרמה את עצמו. פופולריות איננה חזות הכל, כמובן, ובכל זאת נדמה לי שסופר שמגלה שספרו הפך לרב מכר מפיק מכך עונג. אולי אפילו אושר. ואותו דבר לכל אמן, תהי אמנותו קרובה לספרות (למשל מחזאות) או רחוקה ממנה.
    בודאי שאינני מאמין שפופולריות אוטומטית פירושה אמנות גרועה. וכפי שהגיבו לפני, קנאת סופרים תרבה חכמה. נקווה שזה מה שיקרה.
    אני רק מקווה שמכיוון שאין עריכה בתגובות, ואין הזדמנות לבדוק שוב לפני הפרסום, לא אתחרט על מה שכתבתי. או שמחר בבוקר אגלה שגיאות כתיב שנפלו מתוך עייפות.

  6. מאת זיו:‏

    אמר מישהו פעם, "ביקורת צריכה לחדש, ביקורת צריכה להגיד משהו מבריק, ביקורת צריכה לנתח את המושא באיזמל חד."

    אני לחלוטין בעד ביקורת מפוקחת ונוקבת של כתבי קרת. אבל כאן יש לך חמש פסקאות של הקדמה רטנונית שמדברת בהכללות עזות, ופסקה *אחת* של ביקורת שאפילו לא מגיעה לרמה של איזכור סיפור ספציפי של קרת. אתה מנפנף בידיים ומדבר בהכללות. זה הכי רחוק מ"ניתוח באיזמל חד" שרק אפשר.

    אם יש לך במקום אחר ביקורות יותר פרטניות, שמביאות טענות לגופו של עניין ועם גיבוי מוצק, או ביקורות מוצלחות בעיניך שכתב מישהו אחר – אשמח מאוד לקרוא אותם.

  7. מאת המבקר גלסנר כתב שקרת הכי קופירייטר בין הסופרים והכי סופר בין הקופירייטרים:‏

    אנשים המומים ממכה טובה של פרסומת, מתמכרים, זו הסיבה שהן קיימות. גלסנר הסביר: פרסומאי חייב לתפוס אותך בזמן הקצר ביותר ולמכור לך. קרת השתפר מאוד לדעתי מאז "געגועיי לקיסינג'ר" ועד "פתאום דפיקה בדלת". אבל בבדיקה שנייה זה כמו סיפורים לילדים, לילדים המעוותים של זמננו, של הקפיטליזם החדש (לא הכוונה לילדים)שהם מבוגרים מינית שלא בוגרים מנטלית (בגרות מינית זה שלב התפתחות פיזית ולא נפשית) – הכוונה ל'מבוגרים' של החברה המערבית כיום. עם זאת לדעתי קרת גם משלב צער דיכאוני אינסופי דקדנטי כי הוא שייך למגזר, נאמר, שאין לו עתיד והוא מבטא את זה. לגבי המבקר גלסנר- ראו מה כתב בצדק יואב איתמר על מבקרים. גלסנר שונה מהם? ממש לא, אבל לפעמים הוא כותב לעניין בלי חנופה כמו במקרה הזה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*