ביקורת על הסרט “טוביאנסקי” מאת הבמאי ריקי שלח, על פי תסריט של מיכאל בר זוהר

מאת אלי אשד

מקדימון הסרט

סרט חדש יצא למסכים, סרט יוצא דופן בקולנוע הישראלי − “טוביאנסקי” מאת הבמאי ריקי שלח, שנודע בעברו הרחוק כיוצר סרט המדע הבדיוני הראשון של הקולנוע הישראלי, “תקלה בנחיתה” (על אודות ספינת חלל זעירה המתרסקת בנמל התעופה “בן גוריון”). אחריו יצר שלח כמה סרטים היסטוריים מעניינים, שנעשו, כסרט זה, לפי התסריט של מחבר ספרי הריגול והביגורף של דוד בן גוריון, חבר הכנסת לשעבר מיכאל בר זוהר.

הסרט מתאר פרשה אמיתית ושנויה מאוד במחלוקת שהתרחשה בעת מלחמת העצמאות, פרשה שהוויכוחים עליה מעולם לא הסתיימו. בדרך כלל נמנע הקולנוע הישראלי מלעסוק בפרשיות שנויות במחלוקת, כאלו שזיעזעו את המדינה או את היישוב העברי לפניה (בניגוד מוחלט לטלוויזיה הישראלית  ולז’אנר הסרט הדוקומנטרי שזהו לחם חוקו), ייתכן שמסיבות של זהירות ואף מהחשש להשגת תקציבים לנושאים שנויים במחלוקות כאלו.

רק על שהעזו לעסוק בנושא שנוי במחלוקת זה, ראוי לציין לשבח את יוצרי הסרט.

“טוביאנסקי” מספר על בכיר בחברת החשמל − רב סרן (בצבא הבריטי) מאיר טוביאנסקי, שהיה אף מפקד שדה התעופה − שנאשם בכך שהעביר לסוכן בריטי במהלך קרבות תש״ח את רשימת המטרות האסטרטגיות של צה״ל בירושלים המופגזת. טוביאנסקי הוצא להורג במשפט שדה  בחודש יוני 1948, זאת לאחר שבין מעצרו להוצאתו להורג חלפו בערך 4 שעות (!)

כפי שהתברר לימים, הואשם טוביאנסקי והוצא להורג על לא עוול בכפו.

תמצית העלילה: הירדנים  יורים ירי מדויק על מתקנים אסטרטגיים של חברת החשמל בירושלים. אנשי המודיעין, ובראשם בנימין גיבלי (שאותו מגלם עוז זהבי) משוכנעים שהם יכולים לעשות זאת רק על סמך מידע פנימי שקיבלו מבוגד יהודי. מהר מאוד מוצא גיבלי את מי שלדעתו הוא-הוא הבוגד − טוביאנסקי.  מדובר באיש יהיר ושנוא על פיקודיו, אך נודע בעברו כמי שהציל יהודים רבים בעת המאורעות (עובדה שכנעט איננה מוזכרת בסרט).

מתוקף תפקידו מעביר טוביאנסקי לבוס הבריטי שלו, באופו גלוי לעין, רשימה על המקומות שקיבלו אספקת חשמל בלתי פוסקת. ברשימה, מתברר, הייתה חפיפה בין המקומות שהוזכרו בה ובין אלו שהופצצו בידי הירדנים ושמיקומם עורר את החשד כי הועברו בידי מרגל. ההפצצות במקומות האלו, אגב, “קדמו” להעברת הרשימה בידי טוביאנסקי, אבל מבחינתו של בנימין גיבלי, ראש המודיעין של ירושלים − הוא מצא את המרגל שלו.

תמונה מהסרט

טוביאנסקי נעצר − ליתר דיוק נחטף − על ידי אנשיו של איסר בארי (המגולם בידי פולי רשף) −   ראש  שירותי המודיעין הראשון של ישראל − אברהם קדרון  ודוד קרון, בזמן שאשתו המתינה לו בבית הקולנוע “תכלת”, שבו קבעו לצפות יחד בסרט (ומדובר בסרט “חייו המופלאים של וולטר מיטי” של דני קיי, על אודות איש צעיר החולם להיות הרפתקן וסוכן חשאי − נקודה חביבה בהחלט  בסרט הקודר שלפנינו).

תמונה מהסרט

טוביאנסקי נשפט בבית דין שדה בכפר הערבי הנטוש בית ג’יז, בלי שיזכה לכל ייצוג משפטי − חוקריו שימשו גם כשופטיו. במקום האירוע נסחטת ממנו “הודאה” בלתי ברורה, שאותה אפשר לפרש בכמה צורות שונות. הוא נמצא אשם. גזר הדין: מוות על ידי כיתת יורים, דבר המבוצע בתוך כמה דקות.

שנה לאחר האירוע הטרגי, במהלך חקירה חדשה שהוכרזה בידי ראש הממשלה דוד בן גוריון בעקבות מכתב של אשת “הבוגד”, הובהר שהאיש היה חף מפשע ונשפט ללא הוכחות מספיקות. בעקבות כך הועמד בארי לדין, פוטר מצה״ל, נידון לחצי יום מאסר, ובו במקום זכה לחנינה מנשיא המדינה.

אך לשירותי המודיעין של ישראל כבר לא יכול היה להתקרב עוד.

נוכחת קבועה בביתו של איש חברת החשמל

תמונה מהסרט: בנימין גיבלי מעמיד את טוביאנסקי ליד קיר ההוצאה להורג

למרות שהסרט אינו יצירה פילמאית דרמטית דגולה, אני מוצא אותו כמעניין ביותר − בשחזורו את התקופה הוא מצמרר ממש.

אציין כאגב אורכה  שזהו סרט הקולנוע השני שנעשה על תולדות חברת החשמל. לפניו נעשה כבר “איש החשמל” על חייו של פנחס רוטנברג, אבל כמובן שאי אפשר להשוות בין שני הסרטים − שניהם  מתארים נושאים היסטוריים שונים לחלוטין. הראשון מתאר את חייו של מקים חברת החשמל, פנחס רותנברג, והוא סוג של סרט  ביוגרפי “מטעם” (חברת חשמל), וואילו “טוביאנסקי”  מתאר פרשה שחברת החשמל הייתה מעדיפה שתימחק מתולדותיה.

בביתי − ביתו של איש חברת החשמל, צבי אשד, שעסק כל ימיו בחקר ותיעוד תולדות חברת החשמל − פרשת טוביאנסקי הייתה בגדר נוכחת קבועה לאורך עשרות שנים. אבי הכיר את טוביאנסקי וידע הכול על הפרשה. הוא חיפש וקרא כל חומר אפשרי לאורך השנים,  וכשהיה מגיע לשוחח עם חבריו − אנשי חברת החשמל וותיקי היישוב − לדיון בפרשה, דבר שהתרחש לפחות פעם-פעמיים בשנה, הייתה  השיחה עולה לטונים גבוהים עד צעקות ולעתים עד לקללות נגד אנשים ששמותיהם היו מוזרים עבורי, כמו גיבלי ובארי, שהוצגו כאבות כל הטומאה וכחלאת המין האנושי.

הפרשה לא עברה בימים ההם בשקט  מוחלט . נתן אלתרמן כתב על הפרשה את אחד מטורי “הטור השביעי” המפורסמים ביותר שלו, “אלמנת  הבוגד” שיר שמצמרר עד היום (פורסם ב”דבר”, 8 ביולי 1949):

ועכשיו כבר אפשר לגלות

איך כשנים עשר ירח וירח

נערך פה הקרב החותך גורלות

עד אשר ישראל כרעה ברך!

היא כרעה, כי ניצח אותה קבר בודד

שפקדוהו רק שמש וסהר

היא כרעה, כי ניצחה אלמנת הבוגד…

וניצח היתום והנער.

וכיוון שהיום הלזה, חי האל,

אולי רם הוא מכפי שידענו,

יזכרו בו בית ג’יז… והאיש הנופל…

והדין הצבאי… ואנו.

תיזכר נא מהות “המשפט המהיר”…

זהו שמו הנורא שניתן לו!

שם סותר את עצמו! שם ריקן ויהיר!

שם שאין משמעות ומובן לו!

יישמר נא זכרה של אותה “חקירה”

ושל “דעת קהל” מתערבלת

השופטת כג’יפ בנסיעה-מהירה

עם תיבת בלמים מקולקלת!

והאיש ייזכר. זה האיש הנדון

שידע כי נקי הוא גווע,

אך ככלות כל תקווה הוא הצדיע ב”דום!

לכיתה שכיוונה את רוביה.”

אז יצאה מול כולנו אישה המומה

ותכרז מלחמה…

ותסיימנה!

אם ישנו אות תודה על שירות לאומה,

אין ראוי לו יותר ממנה!

מול ציבור ומדינה, בתוך בוז ואלות,

היא עמדה במלחמת השנים.

… ועכשיו, כאמור, כבר אפשר לגלות

שכרעה ישראל אפיים!

הכבוד למדינה שהרכינה שִלטה,

לא רבות כמותה תעשינה –

וכבוד (זאת נזכורה!) לראש ממשלתה

שגזר: לעיני כל, מבעוד קרב נרשיענה.

חרף כל אסטרטגיה וכל שיקולים.

מבלי שהות, הוא ציווה אותה ברך לכרוע!

והיה זה אחד מימיו הגדולים,

הצורמים את אנשי המקצוע…

מהו עוז מדינות? מול ריבוא כידונים

לעמוד לבלי סגת בשער

אך לרעוד ולכרוע מול יד אין אונים

של אישה אלמנה ונער!

עטיפת חוברת על הפרשה

זאת ועוד: על הפרשה פרסם ראובן  נוחימובסקי  ספרון (“יירא העם וישפט! – משפט בארי בבית-דין הגבוה לצדק”) ואולי בהשפעתו כתב המחזאי והסופר יגאל מוסינזון, עוד בראשית שנות החמישים, מחזה על אודות הפרשה (“אם יש צדק”) אך לא מצא שום תיאטרון שהיה מוכן להעלות את ההצגה הזאת, בניגוד  למחזותיו האחרים. כפי הנראה, איש לא רצה להסתבך יותר מדי עם הממסד בעניין הזה, והמחזה פורסם לבסוף רק בדפוסבשנת תשי”א  1950.

ואפשר לקרוא אותו ברשת בפרויקט בן יהודה.

עטיפת ספר המחזה שלא הוצג על הבמה של יגאל מוסינזון על פי פרשת טוביאנסקי

כמו כן,  בשנת תשי”ז פרסם יוסף פירטל רומן נשכח על הפרשה (“הפיתוי האחרון”).

עטיפת רומן של יוסף פירטל על פי פרשת טוביאנסקי

שנים לאחר מכן, בשנת 1981, הופק בעקבות הפרשה סרט הטלוויזיה “משפטו ומותו של מאיר טוביאנסקי” על ידי יהודה קווה.

נוסף על אלה קיים, כמובן, ספר של  הביוגרף האחר של בן גוריון,  שבתאי טבת, “כיתת יורים בבית ג’יז − על מה הוצא טוביאנסקי להורג?” (“איש-דור”, 1992),   אחד משני ספרים העוסקים בתפקיד האפל של גיבלי בפרשיות שונות, שהביאו לבסוף להפלתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון.

את הספר ניתן לקרוא ברשת בפרויקט בן יהודה.

עטיפת ספרו של שבתאי טבת על פרשת טוביאנסקי

ובכל זאת, פרט לכל אלה זאת נשארה הפרשה שכוחה, עד שריקי שלח ומיכאל בר זוהר הקימו אותה לתחייה מחדש עם הסרט שלהם.

הטמטום הבלתי נתפס של הקלות הבלתי נסבלת

תמונה מהסרט

נחזור לסרט: בשעת הצפייה בשחזור הפרשה זועק לשחקים טמטומם של הדמויות −  אנשי המודיעין הבכירים של היישוב דאז. לדעתם הם תפסו בוגד. הם לא העמיקו בחקירה. בתוך כמה שעות שפטו אותו והוציאו אותו להורג. הם לא ניסו לחקור אותו, לא ניסו לבדוק מיהם האנשים שהיו עמו במגע ולהם אולי סיפק מידע, לא ניסו לחקור שום דבר אחר. לדעתי, רק על הטמטום הזה היה צריך להכניס את כולם לכלא למשך שנים.

במציאות, פרט לבארי, האנשים שחטפו וששפטו את טוביאנסקי והיו אחראים להוצאתו להורג יצאו צחים כשלג ללא רבב, וחיו באושר ובעושר − קדרון התמנה למנהל הכללי של משרד החוץ וקרון הפך לאיש “מוסד בכיר”.

גיבלי − שנפטר כאיש עסקים שחי באושר ובעושר − עוד הספיק להתמנות לראש אמ”ן ולגרום, כידוע, עוד נזק אדיר למדינה עם ה”עסק ביש”, שלו היה אחראי כששלח יחידת סוכנים לבצע מעשי חבלה במצרים נגד מעצמות זרות. אלו נתפסו כולם בידי המצרים. הוא הכחיש את אחריותו לפרשה וטען שרק מילא הוראות −  וזכה בעיתונות,  שנאסר עליה למסור פרטים על אותה פרשיה אפלה במיוחד, לכינוי “הקצין הבכיר”.  ב”עסק הביש” גרם  גיבלי גרם למשבר פוליטי אדיר שנמשך במשך שנים, ושהביא לבסוף לחיסולם הפוליטי של  שר הביטחון פנחס לבון   שטען שלא הוא נתן את ההוראה:גיבלי פעל לחלוטין ביוזמתו שלו ושל  ראש הממשלה בן גוריון שדרש לחשוף את כל הפרטים האפלים של הפרשה ולכן סולק לבסוף בידי אנשי מפלגתו שלו.

עמיתי, העיתונאי והסופר אריה קרישק, שכתב על גיבלי ביוגרפיה שלא ראתה אור בשל התנגדות אלמנתו, מוסר שבעניין “עסק הביש” הטיל גיבלי עד סוף ימיו אצבע מאשימה על אחרים, כגון משה דיין.

אבל  בניגוד לקרישק, שמאמין למה שהיה לגיבלי לומר בנושא זה (אחרי הכול הוא כתב את הביוגרפיה שלו, מה יאמר?  שהיא מורכבת משקרים?)  לי נראה, שלאור עברו של גיבלי אין טעם להתייחס ברצינות לגבי שום דבר שיש לו לומר בשום עניין. היום נראה בברור שהאחריות הסופית ל”עסק הביש” הייתה לא של פנחס לבון ובוודאי לא של משה דיין, אלא אך ורק של בנימין גיבלי, האיש שהביא כבר להוצאתו להורג של טוביאנסקי ונשאר בסביבה כדי לגרום נזקים  אדירים נוספים למדינה שאותה טען שהוא משרת.

ועוד כמה הערות בעניין הסרט: הדמויות רובן ככולן חסרות כל עניין. הדמות המעניינת היחידה היא של גיבלי בגילומו של עוז זהבי, שהסרט מנסה לתאר אותו כמי יש לו חיים ושאיפות  מחוץ לפרשת טוביאנסקי  ואפילו עניין מיני במזכירתו (שמגיבה לו בחוסר  חשק גלוי ובחשש). הוא מאופיין כדמות “עגולה”, ומוצג כמי שמארגן את הפללתו של טוביאנסקי בלי שיש לו הוכחות מספיקות. בארי מוצג כדמות חלשה, מעין “פתי מאמין לכל דבר”, איש כה אחוז שנאה למרגלים עד כי הוא מקבל את הצעת האחיתופל של גיבלי.

הצופה היודע היסטוריה אינו יכול שלא לתמוה במהלך הקטעים האלו האם זאת הייתה גם מערכת היחסים, ששררה כמה שנים מאוחר יותר בין גיבלי ובין פנחס לבון, שהיה אולי “פתי מאמין לכל דבר” מסוגו של בארי, והלך שולל אחר  תוכניותיו המסוכנות של גיבלי והרס בכך גם הוא את הקריירה שלו, שלא לדבר על כל האנשים האחרים שחייהם נהרסו כתוצאה מכך.

מן הראוי היה להתמקד הרבה יותר בדמות של איסר בארי, שלא עוצבה מספיק בחוזקה כמו הדמות של גבלי − והרי בסופו של דבר הוא האחראי האמיתי לכל מה שקרה, גם אם נפל בפח העצות הרעות של גיבלי.

גם דמותה של אשתו של טוביאנסקי, שיחד עמו היא הגיבורה הטראגית של הפרשה − הרי היא זאת שהשיגה לבסוף את המשפט החוזר − אינה מעוצבת מספיק. אנחנו לא יודעים כמעט דבר על בעלה ואיננו יודעים כמעט דבר עליה, וזה חבל מאוד.

יש לציין כי היוצרים טרחו להלחין את שירו המצמרר של נתן אלתרמן “אלמנת הבוגד”, המובא בגוף רשימה זאת, דבר שהוסיף מאוד לסרט עבורי.

לסיום, כפי שאמר יגאל מוסינזון, “אין צדק בעולם”, אבל פרשיות של חוסר צדק הן גם אלו שמספקות את הדרמה העמוקה ביותר. בשל כך, אין ספק שהסרט ראוי לצפייה ולמחשבה עמוקה המגיעה, מן הסתם, בעקבותיו.

ראו עוד:

מאחורי הקלעים של “טוביאנסקי “

נעמי לויצקי על טוביאנסקי

טוביאנסקי בפייסבוק

פרשת טוביאנסקי אצל דוד תדהר

פרשת טוביאנסקי בוויקיפדיה

טוביאנסקי ב”אולפן שישי

ראיון עם ריקי שלח

11 תגובות

  1. אריה קרישק סופר ועיתונאי שכתב ביוגרפיה על גיבלי שלא יצאה לאור בגלל התנגדות האלמנה של גיבלי מתראיין לאמנון לורד על הספר ועל הפרשה.
    “אם כל פרשיות הריגול :תיבת פנדורה נפתחת ”

    http://mida.org.il/2014/09/23/%D7%A2%D7%A1%D7%A7-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A9-%D7%9C%D7%91%D7%95%D7%9F-%D7%93%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%92%D7%99%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%A9%D7%A7-%D7%91%D7%99%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%A4%D7%99/
    כמה קטעים נבחרים מרשימה זאת: :
    “העניין הציבורי בדמותו של גיבלי תוחזק – איך לא? – בעזרת משה דיין. כשמת גיבלי לפני שש שנים, עוד אפשר היה להעמיד לכבודו שער במוסף מעריב עם כותרת נגד דיין: “נתן את ההוראה”. קרישק שמע מבנימין גיבלי שמשה דיין נתן את ההוראה, אבל מודה שאין לו כל הוכחה.”

    עוד קטע :
    ” מה לדעתך היתה הסיבה שבכל זאת הוא החליט לגנוז את הספר?

    “הוא התחרט לדעתי, משום שהלך רחוק מאוד (בחשיפת עסק הביש ועוללותיו). המחשבה הייתה: למה לו כעת להסתבך עם שמעון פרס. עם האנשים של דיין, יעל דיין. ופרס היה המוציא והמביא של משה דיין”.

    ש: אז אתה שייך לקבוצה האנטי-דיינית שמאמינה בקונספירציה שהוא מאחורי כל הפרשה?

    “פרס ודיין היו הנשכרים העיקריים. דיין הוא האיש שהכי הרוויח מתוצאות עסק הביש”.

    שאלתי אם מצא איזשהו מסמך שתומך בגרסה שמפילה על דיין את תיק ההוראה? קרישק ענה שלא. שדברים כאלה לא משאירים אחריהם שביל של מסמכים כתובים, זה נעשה בעל פה. כלומר, אדם כמו בנימין גיבלי, שמסר מאה אלף גירסאות, ורבים כינו אותו “שקרן ונוכל”, מגיע אחרי ארבעים שנה לגירסה הבלתי נמנעת: זה משה דיין.

    הראיתי לקרישק הערת שוליים של מורל’ה בר-און בביוגרפיה החדשה שלו על משה דיין. מורל’ה מקדיש לעסק הביש משפט אחד או שניים, ומוכיח כי מלבד זה שדיין ידע על החוליה בקהיר ותמך בהפעלתה בזמן מלחמה, לא היה לו שום קשר לעסק הביש. בהערת השוליים הוא מזכיר, שהיה עיתונאי אחד שטען ששמע מבנימין גיבלי שמשה דיין נתן את ההוראה. השאלה המתבקשת הייתה אם העיתונאי זה במקרה הוא, אריה קרישק. מסתבר שלא. זהו בסך הכל כתב תרבות ובידור של אחד מעיתוני הערב הגדולים ביותר, שנקלע לקונצרט של הפילהרמונית וחלף שם ליד בנימין גיבלי.”

    “על גיבלי יש עדויות עוד מנעוריו בפרדסי בן עזר בפתח-תקוה. הוא תואר על-ידי מי שהכיר אותו בפתח תקוה כיפה תואר, אמיץ, אבל גם כמי שאמינותו בערבון מוגבל. “התרחקו ממנו. התפיסה לגביו הייתה שלא יכולת לבטוח בו”, אומר קרישק. “הייתה תחושה שהוא תמיד ידאג לענייניו ויהיה מוכן להקריב אחרים. מבחינה זו הוא דפק אפילו את הביוגרף שלו”. כלומר, אותו.

    “אבל עסק הביש”, אומר קרישק, “הוא אם כל הפרשיות של גלגול האחריות מהדרג המדיני על הדרג הצבאי. אז גם נוצר המיתוס ש’קצין צה”ל לא משקר’. מאז קציני צה”ל משקרים ללא הכרה”. למעשה, בן גוריון ואנשיו גוננו על כבודו ויושרתו של גיבלי אבל דאגו שישלם את מחיר הקריירה הצבאית שלו. ב-1967, כותב מורל’ה בר-און בביוגרפיה החדשה על משה דיין, היה זה תורו של אלוף פיקוד צפון דדו אלעזר לשקר לשר הביטחון משה דיין. אך בגלל ההצלחה בכיבוש רמת הגולן, הנושא ירד מהפרק ושב לסדר היום בעקבות המחדל של 1973. דיין לא נעצב כאשר דו”ח אגרנט דחף את דדו להתפטרותו, אך נכנע לבסוף ללחצי דעת הקהל והתפטר בעצמו.

    עד היום דיין הוא האדם היחיד שמחזיק כותרת ראשית בעתון גם שלושים ושלוש שנים אחרי מותו. זאת כנראה הסיבה היחידה שגרסת “דיין אשם” תפסה תאוצה בעניין עסק הביש. פשוט: דיין הוא הדמות היחידה שמסוגלת להחזיק את הפרשה בחיים לצרכים תקשורתיים. ומי היה שם לב לבנימין גיבלי, שגם הוא מת כבר ב-2008, אם לא היה מרמז לאשמתו של דיין.”.
    עד כאן לורד.

    • הנה קטע מראיון שאני ערכתי עם אריה קרישק שבו הוא מספר על הספר הגנוז שכתב על גיבלי ו”הפרשה”::
      משימות הריגול של אריה קרישק:
      https://www.no-666.com/2008/03/13/%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%92%D7%95%D7%9C-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%A9%D7%A7/

      “אחת ההחמצות בגדולות בחייו של קרישק שעליה הוא מצטער עד היום הוא ספרו שלא פורסם מעולם על בכיר משרד הביטחון לשעבר בנימין גיבלי . הספר שנגנז מתאר את “עסק הביש” פרשת חשיפתה של רשת ריגול וחבלה ישראלית במצרים שהביאה לשורה של תסבוכות פוליטיות אדירות וחסרות תקדים בישראל עד לנפילת של שר הביטחון פנחס לבון שהיו חילוקי דעות אם הוא נתן את ההוראה להקים את רשת הריגול ועד לנפילתו הפוליטית של בן גוריון עצמו שדרש בתקוף ולמרות התנגדות חברי מפלגתו את חשיפת הפרשה . וכל זה מנקודת מבט של “הקצין הבחיר” בינימין גיבלי שהיה האיש היה אחראי ישירות לרשת הריגול אך היה ויכוח גדול אם יצר אותה על דעת עצמו או בפקודת הממונה עליו לבון .
      לגיבלי יש ביוגרפיה מפותלת מאוד פרשת טובינאנקי העסק הביש שהוא היה אחד מגיבוריהם הראשיים והשנויים ביותר במחלוקת . עד היום .
      אריה קרישק החל לעבוד על ספר מקיף זה בשנת 1992 כתוצאה מפנייתו של גבלי .
      נראה שהסיבה שגיבלי יצר קשר עם סופר מקצועי כדי שיכתוב עליו מעין ביוגרפיה “מטעם” היו צמד ספריו של שבתאי טבת שהופיעו אז במקביל על שתי הפרשיות שבהם גייבלי היה המעורב. “עונת הגז. (( איש דור, 1992) שתיאר את הוצאתו להורג של אדם בטבשם טובינאנסקי כבוגד ,הוצאה להורג שהתגלתה כשגויה ושבה לגיבלי היה חלק מרכזי .ו”הפצע ועוללותיו ). (תל אביב, רמות, אוניברסיטת תל אביב, 1994.) על פרשת לבון .

      . בתיאור שתי הפרשיות טבת צייר את גיבלי כנבל הראשי וגיבלי בלשון המעטה קיצונית לא התלהב מספרים אלו.
      לדברי קרישק פנו אליו בנושא גם בכירי אמ”ן ומוסד שונים והיציעו לו לעסוק בנושא זה והוא הסכים
      קרישק עבד על הספר במשך שלוש שנים מ92 עד 95.
      במשך זמן ארוך קרישק חקר את חייו של גיבלי ויצר עליו ביוגרפיה ארוכה ומפורטת שעסקה גם בנקודות הרגישות ביותר של חייו ובראשם כמובן “עסק הביש ” או ה”פרשה” שזיעזעה את המדינה בשנות החמישים וראשית שנות השישים ושבה וג’יבלי נחשב תמיד כדמות המרכזית ו”כמי שנתן את ההוראה ” ,אם כי הכחיש תמיד .
      זה אחד המחקרים ההיסטוריים המקיפים ביותר שקרישק עשה ספר של 600 עמוד עם עשרות מרואיינים. . בראש רשימת המרואיינים לספר נמצא כמובן בנימין גיבלי עצמו והוא דיבר והרבה.

      מטבע הדברים כספר שהוזמן בידי גיבלי , הספר הוא גם ככל הנראה סימפטי למדי לג’יבלי . . התזה של קרישק היא שגיבלי אכן קיבל הוראה לבצע את מה שהפך להיות עסק הביש והוא לא בהכרח שיקר בטענותיו
      א.א. אז מה קרה שם ? מי נתן את ההוראה ?
      .

      קרישק : לפי מימצאי המחקר שלי א כ ן ניתנה הוראה להפעלת הרשת בקהיר משר הבטחון לבון לראש אמ”ן גיבלי . וכן היה זה פנחס לבון שנתן את ההוראה למרות כל ההכחשות המאוחרות יותר שלו .
      הדבר נתמך בפתק שנתגלה והצליב את הלו”ז וכן בעדויות בכירות של אנשים כאל”מ רחביה ורדי (שנכח בחלק מפגישת מתן ההוראה) והעוזר המיתולוגי לשרי בטחון -חיים ישראלי.
      לפי כל אלה גיבלי אכן היה מגובה במתן ההוראה בעסק ביש בידי פנחס לבון גם כאשר עסק הביש פרץ שוב ב1960 כאשר לבון דרש את חשיפתו.

      אם זאת נראה שאכן היו צעדים לא מעטים שעל גבול החוק ומעבר לו הפללות שונות וניסיונות לתאם עדויות עם אברי גלעד האדם השלישי בפרשה שבוצעו בידי ג’יבלי במהלך הפרשה מאחר שחש את עצמו מאויים בידי שר הביטחון .
      הבעיה היתה שגיבלי מצא עצמו,כפי שקורה לא אחת באלה המקרים, די לבד. דיין,שבחר נסיעה איסטרטגית לארה”ב, פרס,ואחרים – העדיפו לשמור מרחק בטוח ובן-גוריון ראה בעניין בעיקר כזירה להשבת עוצמתו – רוחנית ופוליטית כאחד. בצר לו החל גבלי בהכנת כס”תח והתדרדר לזיוף מיסמכים ונסיונות השפעה על עדים – בעיקר אברי אלעד/האדם השלישי.
      מהבחינה האנושית/מבצעית – אלעד היה הסוס הטרויאני שהכשיל הכל. כדי לחלץ עצמו הופל על ידי המצרים והביא למפולת,והשלכותיה.
      כללית,והיו עדים ודוברים רבים שחשבו כך, גיבלי היה אדם מוכשר מאד וכריזמטי,מנהיג-מלידה, שבגלל כשלים באופיו והיסחפותו -גם בעטיים- נטרף במערבולת גדולה.
      יש לקרישק צילום של הפתק שמוכיח שלבון נתן את ההוראה ?
      מקורבת : אתה בטח צוחק….זה מימצא סופר –סופר סודי-בטחוני במשה”בט. הוצג לראייה רק לועדות החקירה השונות. אבל הוא מאוזכר גם אצל חגי אשד (מחוקרי הפרשה)ואולי אפילו אצל שבתי טבת השונא של גיבלי .
      קרישק קרא לספר “ההוראות “. מכל בחינה זה אמור היה להיות ספר מעניין ביותר. היו בו מימצאים חדשים ואם הספר היה יוצא הוא היה מעורר הרבה הדים.
      אבל . .
      לאחר ראיונות שנתן בעיתונות בעיתונות לגיבלי היו מחשבות שניות לגבי הספר הוא קנה את זכויותיו של קרישק בביוגרפיה עליו ואת הזכות לעשות בו כרצונו בעוד שקרישק התחייב שלא לדבר על כך יותר,. לדברי מקורבים יודעי דבר של קרישק לא ברור לו מה בעצם קרה שם ולמה גיבלי אינו מעוניין בפירסום הספר . לדעתם לא מן הנמנע שאישתו של גיבלי היא שהתנגדה מסיבות שונות לפירסום הספר .
      גיבלי נעל את כתב היד בכספת ששם הוא כנראה ישאר כל חייו אלא אם כן הוא אן יורשיו ישנו יום אחד את דעתם בנושא.
      בכל אופן בראיון שנתן לאחרונה למעריב סיפר גיבלי שאנשים שונים מבקשים ממנן להוציא ספר על חייו כולל אישתו ורמז רמז עבה שייתכן שהספר יצוץ לבסוף בעתיד .

      • והנה כתבה של יוסי מלמן מ”הארץ ” ב-2008 על אותו ספר גנוז של גיבלי על “הפרשות “:

        הסוד: בקרוב הספר הגנוז של גיבלי
        http://www.haaretz.co.il/misc/

        אלמנתו של בנימין גבלי החליטה לפרסם את ספרו הגנוז של בעלה, ראש אמ”ן לשעבר, בו יככב כנראה משה דיין כנבל העיקרי של “עסק הביש”

        יוסי מלמן

        25.09.2008 00:00

        השאלה הנצחית “מי נתן את ההוראה” להפעיל רשת ריגול במצרים לפני 54 שנים יכולה לקבל בקרוב תפנית חדשה. זה יקרה אם ספרו הגנוז של בנימין גבלי, מי שהיה אז ראש אגף המודיעין בצה”ל ומת לפני כחודש, ייצא לאור. בשיחה ל”הארץ” אישרה אלמנתו ד”ר אלישבע גבלי כי בכוונתה להוציא את הספר, “ואז יהיו כמה הפתעות”, כדבריה.

        לא ברור בידי מי הזכויות על כתב היד של גבלי. כתב היד, כמו שאר הרכוש הרב שהותיר אחריו איש העסקים המצליח, נתון במחלוקת בין האלמנה לבין אסתר פנחסי, אשתו הראשונה, בתה תמי ושלוש הנכדות. בעלה של תמי, העיתונאי לשעבר ואיש העסקים איתן ליפשיץ, אמר אתמול ל”הארץ” כי למיטב ידיעתו גבלי לא התייחס בצוואתו לכתב היד, אף שהוא מצוי בידי אלישבע. לכן, לפי ליפשיץ, לא ברור מי יורשו של כתב היד.

        כמעט ארבעים שנים גזר על עצמו גבלי שתיקה וסירב להתייחס לנושא. אבל ב-1992 פירסם שבתי טבת, הסופר והביוגרף הרשמי של דוד בן גוריון, את “קלב”ן” (ראשי תיבות של קליפת בננה) – שני כרכים מפורטים על מה שזכה משנות ה-50 ועד שנות ה-70 לכינויים “הפרשה” או “עסק הביש” בגלל מגבלות הצנזורה. התזה של טבת, שהזדהה עם בן גוריון, הייתה שגבלי, שכונה “הקצין הבכיר”, הוא הנבל הראשי בפרשה. גבלי הוא קליפת הבננה שעליה החליק בן גוריון.

        ביולי 1954 הורה גבלי, באמצעות מפקד יחידה 131 מרדכי בן צור, להפעיל רשת חבלה של צעירים יהודים אידיאליסטים במצרים. ראש הממשלה אז היה משה שרת, שר הביטחון היה פנחס לבון והרמטכ”ל היה משה דיין. המשימה שלשמה הוכשרו חברי הרשת הייתה לשמש “סוכנים רדומים” שיופעלו בעת משבר במשימות חבלה במתקנים אסטרטגיים כמו גשרים ומתקני שאיבה במדינה השכנה. אבל ביולי 1954 החליט מי שהחליט שיש להפעילם למשימה שלשמה לא ממש הוכשרו: הטמנת פצצות בבתי קולנוע ובמוסדות של ארצות הברית בקהיר ובאלכסנדריה. מי שנתן את ההוראה קיווה בקוצר ראותו לבצע מהלך אסטרטגי שיציג את משטרו של הנשיא נאצר כבלתי יציב וישכנע את בריטניה שלא לפנות את בסיסיה בתעלת סואץ – פינוי שמנהיגי ישראל חששו מפניו.

        הפרשה על גלגוליה הביאה למותם של שניים מחברי הרשת – משה מרזוק ושמואל עזר – שנתלו על פי גזר דין של בית משפט מצרי באשמת ריגול וחבלה, להתאבדותו בכלא של סוכן המודיעין הישראלי מאיר בנט, להתאבדותו של חשוד נוסף כרמונה (שלא היה קשור לרשת) ולמאסרם לשנים רבות של שאר חברי הרשת. בסופו של דבר הועבר גבלי מתפקידו, לבון “התפוטר” ממשרד הביטחון ובן גוריון חזר למשרד הביטחון ואחר כך לראשות הממשלה, רק כדי ליפול כעבור שמונה שנים קורבן על מזבח “הפרשה” ולסיים בגללה את הקריירה הפוליטית שלו.

        בעקבות הספר של טבת החליט גבלי כי הגיע הזמן לפרסם את גרסתו. הוא שכר את שירותיו של העיתונאי והסופר אריה קרישק, ובסדרה של מפגשים מוקלטים מסר לו את גרסתו המלאה. בסיום עבודתו, מסר קרישק לגבלי כ-500 עמודים של כתב היד עם השם הזמני “הוראות”. אבל ב-1995 הצטננו משום מה היחסים בין השניים וכעבור 4 שנים החתים עורך הדין של גבלי דב וייסגלס את קרישק על כתב ויתור על הזכויות לכתב היד. קרישק קיבל פיצוי כספי והחזיר לטענתו את כתב היד והקלטות לגבלי.

        כיום טוענת אלישבע גבלי כי הקשר עם קרישק הופסק משום שבעלה סבר כי כתב היד לא היה ראוי לפרסום. בתגובה אומר קרישק, “כשמסרתי לידי בנימין גבלי את ?ההוראות’ הוא הרעיף עליו מחמאות, ואמר לי כי הוא התרגש לקרוא אותו ונערך להוצאתו לאור ולהופעות בתקשורת. לאחר מכן, כנראה כתוצאה של שורה של אירועים ?חוץ ספרותיים’, החל בנימין להתקרר ולהתרחק. אבל בשום מקום, לאורך שנים רבות, לא צוטט ולא נאמר על ידי גורם כלשהו שהספר נגנז בגלל שלא היה ראוי”.

        מאז הסיכום עם קרישק ועד למותו קיימו בנימין ואלישבע גבלי מגעים עם כמה סופרים ועיתונאים, בהם אהוד בן עזר ועליזה ולך, כדי שיכתבו גרסה חדשה לספר על בסיס כתב היד של קרישק. לדברי אלישבע גבלי, ולך היא זו שנבחרה עתה על ידה לסיים את כתיבת הספר.

        על “ההפתעות” שעליהן מדברת גבלי אפשר היה כבר ללמוד עוד בימי חייו של בעלה. בשיחותיו השונות הוא טרח להדגיש כי קיבל מלבון את ההוראה להפעיל את הרשת במצרים ועשה כמצוותו. אבל לא רק במצרים: על פי גרסת גבלי, יזם לבון, בלי ליידע את שרת, מבצעים הרפתקניים מסוכנים עוד יותר גם בירדן ובסוריה, שלמרבה המזל לא יצאו אל הפועל.

        אישוש לגרסת גבלי ניתן לפני כשנה כשתום שגב פירסם ב”הארץ” קטעים מיומן סודי של שרת שנתגלה באחרונה. לבון מצטייר ביומן זה כמטורף בעל מוח שטני. שרת כתב כי לבון הורה “להפיץ חיידקי ארס באזור הספר המפורז הסורי” ולהפציץ בירות שונות במזרח התיכון, בהן בגדאד, כדי “שיהיה שמח במזרח התיכון”.

        גולת הכותרת של גרסת גבלי היא בכך כי ראה ברמטכ”ל משה דיין את האיש הנקלה ביותר בפרשה. דיין, שהיה למעשה הבכיר היחיד שלא ניזוק מהפרשה אף שהיה הרמטכ”ל, ידע, לפי גבלי, על ההחלטה להפעיל את הרשת במצרים. אך כדי שלא ייקשר שמו למבצע, דאג לברוח מהאזור בעוד מועד בעת שניתנה ההוראה ויצא לסיור של חודש ימים באירופה ובארה”ב.

        גבלי קבל כי במשך שנים גונן על דיין ושמעון פרס משום שהבטיחו לו כי יגבו אותו ואף יקדמוהו לדרגת אלוף ואולי אף רמטכ”ל, אך בגדו בו כשהתכחשו להבטחות ונטשו אותו לנפשו.

        • עוד כתבה בנושא של בועז גאון :

          גיבלי על “עסק הביש”: דיין נתן את ההוראה
          בעז גאון | 6/10/2008
          http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/796/168.html
          אחרי 54 שנים נחשפת גרסת ראש אמ”ן בתקופת הפרשה בנימין גיבלי, שהאשים לפני מותו את הרמטכ”ל דאז דיין במעורבות ב”מתן ההוראה”
          אני כועס על דיין. אני לא סולח לו על זה שהוא סיבך אותי עם העניין של התאריכים… הוא בגד בי ואני חיפיתי עליו!” במלים האלה, שנאמרו לראש לשכתו לשעבר של שמעון פרס בעז אפלבאום לפני כשלוש שנים, התכוון ראש אמ”ן לשעבר בנימין גיבלי לפוצץ את “עסק הביש” – פרשייה פוליטית בת חמישה עשורים, שהדיה נשמעים עד היום.

          אחרי 51 שנות שתיקה וגניזה חוזרת ונשנית של אוטוביוגרפיה שכללה האשמות דומות, התכוון גיבלי לחשוף: דיין ידע. ולא רק ידע, אלא היה שותף במתן ההוראה לשלוח חוליית סוכנים לסדרת פיגועים במצרים, בטיוחה, בזיוף התאריכים. טענות דומות נכללו באוטוביוגרפיה גנוזה של גיבלי, שנכתבה כעשור לפני כן, על ידי אריה קרישק.

          גיבלי, הקצין הבכיר מימי פרשת “עסק הביש”, שנפטר לפני כחודשיים, הפך ברבות הימים לאיש עסקים משגשג. אבל הפרשה לא נשכחה ממנו. באוזני שני ביוגרפים הוא האשים את הרמטכ”ל משה דיין במעורבות ב”מתן ההוראה” אשר חיסלה את הקריירה הצבאית של גיבלי, חיסלה את הקריירה הפוליטית של שר הביטחון פנחס לבון, חיסלה את הקריירה הפוליטית של בן-גוריון, ובדיעבד חיסלה גם את מפא”י.

          ראשית “עסק הביש” ביולי 1954. חוליית יהודים ציונים נתפסה במצרים, לאחר שהניחו פצצות זעירות ברחבי קהיר ואלכסנדריה. מטרתם: למנוע את נסיגת בריטניה ממצרים. הפרשה הושתקה במשך זמן רב, ואף אחד לא ידע מי בעצם נתן את ההוראה לשלוח את החוליה למצרים לבצע פיגועים. ראש הממשלה דאז משה שרת לא ידע על הפעולה. ראש אמ”ן גיבלי – כן. גם שר הביטחון לבון ידע, אבל לטענתו רק אחרי שהחוליה נתפסה. רק הרמטכ”ל משה דיין טען שהוא “לא ידע כלל על הפעולה”. למה? כי “הוא היה בחוץ לארץ”.

          “הצנזורה של משפחת גיבלי”

          מאז נעשו ניסיונות רבים לקשור את דיין ל”עסק הביש” של מתן ההוראה. נטען כי דיין עשה זאת כדי להפיל את ממשלת שרת ולזרז את חזרתו של בן-גוריון לירושלים, כמנצח. כך אכן קרה. אלא שהניסיונות לקשור את דיין לפרשה כשלו, בעיקר בגלל שתיקתו של בנימין גיבלי, ראש אמ”ן. גיבלי הגן על דיין. דיין, בתגובה, הציע לבן-גוריון לסלק את גיבלי מהצבא.

          ב-1992, בעקבות ספרו של שבתאי טבת “קלב”ן” (קליפת בננה) שהאשים את גיבלי במתן ההוראה ובטיוחה, החליט גיבלי לכתוב ספר. הוא פנה לכמה סופרים, ולבסוף שכר את שירותיו של הסופר אריה קרישק. “אמרתי לו”, מספר קרישק, “שבספר כזה צריך לגלות הכל. הוא אמר לי: ‘אני מוכן לזה נפשית, התבשלתי עם זה לא מעט'”. אבל לבסוף הספר נגנז. “היו שם דברים”, אומר קרישק, “שלא עברו את הצנזורה של משפחת גיבלי”.

          ב-2002 צצה היוזמה לכתיבת ספר שוב. הביוגרף המיועד, הפעם: ראש לשכתו לשעבר של שמעון פרס, בעז אפלבאום. לפי אפלבאום, פנה אליו גיבלי בפגישתם ואמר לו על דיין: “הוא באמת בגד בי. ואני חיפיתי עליו!”.

    • והנה כתבה של אריה קרישק עצמו מעיתון “הארץ” על דעתו על “הפרשיות של גיבלי :
      ההוראות

      אריה קרישק

      08.08.2013
      http://www.haaretz.co.il/.premium-1.2092538
      קומץ אנשים לא גדול התכנס באוגוסט 2008 סביב חלקת קבר בבית העלמין בחיפה. הציבור – תמהיל צפוי של “אנשים מן היישוב” – בא להיפרד מאדם, שתהילתו הבעייתית היתה בעברו הרחוק ובמותו כבר נשכח משהו. התקשורת התייחסה למותו ולעברו בהבלטה יחסית, ואחר כך אצה קלת רגל אל חלקות אחרות ופרשיות אחרות.

      בנימין גיבלי היה בן 89 במותו, שבע ימים ולילות, צרוב צלקות היסטוריות עמוקות, שאחדות מהן שינו ללא הכר את ההיסטוריה הישראלית, לטוב ולרע. בעיקר לרע.

      דבר מסוכן הוא לכתוב היסטוריה של אנשים חיים. בעלי חשבון ועניין יעמידו מחסומים ומלכודות בפניך, הנקמנות של אחרים תרדוף אותך ללא רחם. מוטב, בלא ספק, להמתין, מה שמכונה “לקחת פרספקטיבה”, לבחור שדות מוקשים ישנים, כבויים ברובם, מתקופות רחוקות. עם זאת, כביטוי הקולע של פרופ’ שלמה אהרונסון, היסטוריה של ארכיונים, של אנשים מתים, יכולה להיות קטלנית לא פחות, ומנגד גם משמימה ביותר, נטולת נשמה וחיוּת.

      מפגשי עם גיבלי – שבעקבותיו בחר בי לביוגרף הרשמי שלו – התרחש בשלהי 1992, מרחק של כמעט 40 שנה מסערת חייו. הוא היה אז בן 73. שני ידידים, רונן ברגמן ואמיר אורן, “שידכו” בינינו, והשידוך, במפתיע, עלה יפה למדי. במהרה נחתם הסכם, גיבלי הבטיח “לספר הכל”, מכשיר ההקלטות נפתח, והתחלנו לעבוד.

      גיבלי היה איש גבוה מאוד, יפה תואר, בעל קול מרשים – התגלמות הכריזמה. הרבה מאיכויות אלה נשתמרו בו גם בזקנתו; גם אם לקראת מותו הסרטן אכל בו וכופף אותו, והוא נאלץ להיעזר במקל הליכה. קשה היה שלא להבחין בו, ובהיכרות קרובה הרשים בעומקו, אך גם באפלוליותו. כמעט מתבקש לכתוב, שהיה מעין דמות שייקספירית, אכולה ומאכלת.

      שנים רבות הבטיח גיבלי שיפרסם את ספרו, את גרסתו המלאה על “עסק הביש”, על “פרשת לבון”, ובכלל, ושהספר יכיל גילויים וחשיפות ש”הארץ תרעש”. השנים חלפו, דבר לא קרה. עיתונאים, סופרים ובמאים התייצבו אצלו (לפעמים הוא עצמו זימן אותם) במין מחול מוסכם מראש, אך השתיקה נמשכה.

      איני יודע מה גרם לו לבחור בי. אלמנתו, ד”ר אלישבע גיבלי (אליק), פרסונה דרמטית בפני עצמה, אמרה לי: “הזכרת לבנימין את עצמו כשהיה צעיר”. מין מחמאה שכזאת. מאוחר יותר, לאחר הגשת כתב היד המלא, תיהפך גיבלי לאויבת המושבעת ביותר של הספר והאחראית הישירה לגניזתו עד לכתיבת שורות אלה. שנתיים תמימות ארכה העבודה. גיבלי קיבל את עצתי, שנכין ביוגרפיה מלאה. לכן הספר נשען על תחקיר מקיף, עשרות מרואיינים, ובטבורו – לב העניין – מחזור שיחות ארוך עם גיבלי עצמו. גיבלי עמד בהבטחתו: הוא נפתח (אולי כפי שלא נפתח מימיו) וגולל הכל, ענה על השאלות הקשות ביותר, והיה ממש “שש אלי קרב”. “הספר הזה הוא צוואתי”, שב ואמר בפנים נחושות, “הוא חשוב לי מאוד. חיכיתי די”.

      התקרבנו זה לזה במהלך העבודה. לא הפכנו ידידים (מלכודת מסוכנת לביוגרף), אבל היו שם אמפתיה, שיתוף פעולה אמיתי, הבנות. הוא שיתף אותי גם בסודות אינטימיים, משפחתיים, פתח בפני את צפונות לבו. “הסיכוי היחידי שהספר יזכה ליחס רציני”, אמרתי לו, “אולי אפילו למקום של כבוד על המדף, הוא אך ורק אם תהיה כן לגמרי, בלי מעצורים וחשבון, תלך עד הסוף”. הוא הסכים, אף שניכר כמה הדבר קשה לו. לפעמים כרע תחת כובד הזיכרון, שאלת המחירים ששילם בחייו. חשבון הנפש היה נוקב.

      חיבבתי את סגנונו היבש, הענייני, החסר פוזות. בעניין “פרשת טוביאנסקי”, למשל – היה נכון לקחת על עצמו אחריות, להכות על חטא, אף שלא היה שלם עם “טיהורו” של טוביאנסקי לאחר מותו על ידי דוד בן־גוריון. “האיש לא היה צריך להיות מוצא להורג. בזאת שגינו. אבל הוא לא היה צח ונקי או איזה קורבן”.

      אחרי שנתיים של עבודה מרוכזת הונח לפני גיבלי כתב יד בן כ-500 עמודים (בצד עותקים של כל ההקלטות). הוא היה נרגש כנער. מקץ כמה ימים התקשר ואמר, כשהוא מתקשה לכבוש את התרגשותו: “עבודה טובה. ממש מה שרציתי. יש לתקן פה ושם, אבל אנחנו נצא עם זה”.

      לב לבו של הספר היה חשיפת הסוד שלו חיכו הכל: “מי נתן את ההוראה?”, מה שנהפך לא רק למטבע לשון, קלישאה עיתונאית, אלא לשאלת היסוד בנוגע לפרשיות ומחדלים למיניהם. זה היה גילוי יוצא דופן, כמעט חד־פעמי, מפי אחד הגיבורים הראשיים בסיפור עלילה מורכב ומסובך – אם כל הפרשות – שלא רק שהמיר באחת צמרות שלטוניות (בצבא ובפוליטיקה), הביא את המזרח התיכון אל סף משבר בינלאומי ועלה בחיי ארבעה בני אדם לפחות, אלא אף שיסע את מפלגת השלטון (מפא”י) המונוליטית, טילטל במשך שנים את המדינה ואת מוסדותיה, ועיצב את תוואי ההתנהלות בפרשיות ומחדלים שבאו בהמשך. לטובת הקורא הצעיר אזכיר, שכמה ועדות חקירה חקרו ודשו בפרשה, מחקרים וספרים התפרסמו עליה – ועדיין נותרה התעלומה על כנה. ספרו של גיבלי היה אמור להעמיד את הדברים על דיוקם.

      לדברי גיבלי, נותן ההוראה, השף הגאוני של התבשיל, היה משה דיין. הסייען המרכזי היה שמעון פרס. גיבלי חשף כיצד נרקחה ההזדמנות להיפטר מפנחס לבון, דמות בעייתית מאין כמוה, וכיצד – כמה מפתיע – לאחר שהכושי (גיבלי) עשה את שלו, הראו לכושי לאן ללכת. והוא הלך.

      הוא לא הלך בקלות. היה מאבק קצר (אלה שנות ה–50 במדינה של רודנות נאורה). לאחר מכן רופדו כאביו ודרכו נסללה לצמרת הכלכלית. בהיותו איש חזק ונבון הבין שהמשחק נגמר וכי מוטב למזער נזקים ולכוון אל העתיד. מאמצע שנות ה–60 וכמעט עד מותו נשא בתפקידי ניהול בכירים ביותר (“שמן”, “כור תעשיות”) ועשה לביתו. הוא נעשה לאיש עשיר, כוכב נוצץ במסדרונות חברתיים ובמסיבות, אבל היה גם איש מר למדי. הכתם דבק בו בכל אשר הלך, וכל תענוגות העולם לא יכלו לרפא את הפצע שבפנים.

      מה שאירע לכתב היד (“ההוראות”, שמו) הוא סיפור מרתק ומפותל בפני עצמו, וקצרה היריעה מלגוללו כאן. אומר רק, כי רגליו של גיבלי הלכו והצטננו, האלמנה תפסה פיקוד, שוב ושוב נקבעו ישיבות עריכה ובוטלו ברגע האחרון, היו מגעי סרק עם מוציאים לאור ומפיקי טלוויזיה. הכל לשווא.

      במאמר שכתב ההיסטוריון תום שגב לאחר מותו הוא מציין, כי גיבלי השתייך לדור של קצינים שהתבגרו אל תקופת המאבק על הקמת המדינה, וכשנדרשו אחרי הקמתה לציית לשלטון החוק ראו בו מטרד מיותר. אך, אומר שגב, גיבלי תרם שירות חשוב למדינה בחושפו, כי גם דור האבות המייסדים אינו מחוסן מפני תרבות השקר. בזכות אנשים כגיבלי איבדה ישראל את בתולי תומתה הצדקנית ועשתה את צעדיה הראשונים כמדינה דמוקרטית.

      כידוע, היתה זו רק ההתחלה. מה היה לנו מאז? מחדל יום הכיפורים, פרשת קו 300, מחדלי מלחמת לבנון הראשונה (והשנייה), ועכשיו – פרשת אשכנזי־הרפז (המזכירה בקווים מסוימים את “עסק הביש”).

      בגרנו וחכמנו, טפשנו ועוולנו, עקשנים ושוחרי טוב, יהירים וצדקנים. וכל ישראל חברים.

      הכותב הוא סופר וביוגרף, מחבר ספרים על תולדות היישוב

      • הנה מה שיש למיכאל בר זוהר התסריטאי של “טוביאנסקי ” והביוגרף של בן גוריון להגיד על הטענות של גיבלי וקרישק ב/שמו שדיין היה האחראי ל”פרשה” ברשימה מעיתון הארץ מה-21 באוגוסט 2013
        “העסק עדיין ביש”
        http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2103087

        “השף הגאוני של התבשיל היה משה דיין”, כך כותב אריה קרישק מפי בנימין ג’יבלי (“ההוראות”, “הארץ”, 9.8). “הסייען המרכזי היה שמעון פרס”. כך, במחי קולמוס, “חושף” קרישק את הסוד של עסק הביש במצרים ופרשת לבון.

        עסק הביש היה שורת מעשי חבלה שבוצעו במצרים ביולי 1954 בידי צעירים יהודים, בפקודת המודיעין הצבאי של ישראל. המגמה היתה לשכנע את ממשלת בריטניה שהמשטר המצרי אינו מסוגל להשליט חוק וסדר, ולהביא לכך שהבריטים יבטלו את החלטתם לפנות את מצרים על כל הבסיסים הצבאיים ושדות התעופה שהם בנו שם. את התוכנית הטיפשית הזאת רקחו שר הביטחון אז פנחס לבון וראש אמ”ן בנימין ג’יבלי (בניגוד לדעת הרמטכ”ל, משה דיין).

        במשך שנים סער ויכוח בין ג’יבלי ללבון בשאלה, מי משניהם נתן את ההוראה; ויכוח שהביא גם להתרסקות מפא”י, מפלגתם של לבון ודוד בן גוריון. כעת קרישק, הביוגרף הרשמי של ג’יבלי, מגלה לנו את האמת: לא ג’יבלי הוא שנתן את ההוראה ואף לא לבון, כי אם דיין, בסיוע של פרס.

        איך לא חשבנו על זה קודם? מה ערך יש לעדויות, למסמכים, ליומנים של בן גוריון ומשה שרת ודיין, להיסטוריונים ולחוקרים שבדקו כל פרט וכל עדות הקשורים בפרשה? ולמה דווקא עכשיו מפרסם קרישק את הסוד הנורא? כי אין מי שיכחיש. רוב המעורבים בה מתו, ומי שבאמת יכול לשפוך אור על הפרשה, הנשיא פרס, לא נשאל ולא התראיין.

        וכך, מה זה משנה שג’יבלי כתב לדיין במפורש כי הוא הורה לפתוח בפעולות במצרים? מה זה משנה שג’יבלי זייף את אותו מכתב לאחר מכן כדי להאשים את לבון? מה זה משנה שלבון – ולא ג’יבלי – הוא שרדף את פרס מסיבות שונות לחלוטין ורצה לפטר אותו, ושבין פרס לג’יבלי לא היתה לא עוינות? כאשר שרת רצה לפטר את ג’יבלי מהצבא, דיין התקומם והציל אותו. “ג’יבלי ידרוש לדעת איך ייתכן להעבירו עכשיו מתפקידו”, רשם ראש הממשלה שרת את דברי דיין ביומנו בפברואר 1955. דיין הוסיף: “אם אין זו מסקנת החוקרים [ועדת החקירה אולשן־דורי, שלא הצליחה לקבוע מי נתן את ההוראה] על שום מה מוקיעים דווקא אותו?” שרת שתה בצמא את דברי דיין, והחליט לא להדיח את ג’יבלי.

        לו היה זה המקרה היחיד שבעיתונות מתפרסמות ידיעות, תיאוריות ו”גילויים” מצוצים מן האצבע – ניחא. אך היום זהו חזון נפרץ בתקשורת הישראלית. הכל מותר, כל מי שמביא סיפור סנסציוני והזוי – ברוך הבא, בלי לבדוק את הפרטים. כבר קראתי בעבר, שבן גוריון הוא שנתן את ההוראה לפעולה האווילית במצרים מקיבוצו, שדה בוקר. קראתי, שמלחמת יום הכיפורים היתה מזימה של ממשלת ישראל עם המצרים והאמריקאים, שהשתבשה בדרך; שארצות הברית תמכה בהקמת מדינת ישראל מפני שבן גוריון הבטיח לרוקפלר (המיליארדר האמריקאי) שישראל לא תרדוף אחרי פושעים נאצים; שהמוסד הוא שרצח את הנסיכה דיאנה בפאריס; ועוד כהנה וכהנה שטויות.

        לו היה הברון מינכהאוזן קורא את עיתוני ישראל, הוא היה יוצא לפנסיה.”

        פרופ’ בר־זהר הוא היסטוריון, והביוגרף של דוד בן־גוריון ושמעון פרס

        • קיצור של תולדות “הפרשה” נמצא באתר של פנחס לבון שמראה מעבר לכל ספק את השקרים את ההונאות שאותם הפעילו גיבלי וחבריו ומזכירתו ( האם היה בינם קשר מעבר ליחסי בוס פקידה? ייתכן ):

          http://www.pinhas-lavon.com/site_59_Page_3974_Lang_1_State_32_PagePart_0.html

          קיצור תולדות “הפרשה”

          “עסק ביש” במצרים

          “פרשת לבון” נולדה מתוך ה “עסק ביש” – כישלון של סדרת פעולות חבלה שבוצעו על ידי רשת של חיל המודיעין הישראלי על אדמת מצרים. הרשת הוקמה בשנת 1952 ואנשיה היו צעירים יהודים תושבי מצרים. בסוף מאי 1954 נשלח אברי אלעד ליטול פיקוד על הרשת ולהפעילה בסדרת מעשי חבלה כדי לסכסך בין מצרים ומעצמות המערב. פעולות החבלה (שלא היו אלא הנחת פצצות תבערה פרימיטיביות שלא גרמו לנפגעים בנפש) בוצעו בקהיר ואלכסנדריה החל מ-2 ביולי 1954. הפעולה השלישית ב 23 ליולי נכשלה ואנשי הרשת נעצרו בזה אחר זה חוץ ממפקדם אברי אלעד שנמלט בנסיבות מעוררות חשד. שלטונות מצרים החליטו לקיים משפט ראווה נגד העצורים ובינואר 1955 הועלו לגרדום שמואל עזר וד”ר משה מרזוק. ששה נאשמים נוספים נדונו למאסר ממושך ואילו מקס בינט (סוכן ישראלי נוסף שפעל במצרים) התאבד במהלך המשפט.

          מי נתן את ההוראה?

          הגוף שנשא באחריות לכשלון החמור היה אגף המודיעין בצה”ל (אמ”ן) אולם ראשו, אל”מ בנימין גיבלי, השתדל לטשטש הן את נסיבות המפולת והן את זהות יוזמי הפעולה ההרפתקנית. בלחצו של הרמטכ”ל משה דיין כתב גיבלי דו”ח ב 1 לנובמבר ובו טען לראשונה כי מי שיזם את הפעולה במצרים היה שר הבטחון פנחס לבון שביום 16 ביולי 1954 זימן אותו לביתו ונתן לו בארבע עיניים את ההוראה להפעיל את הרשת במטרה לעכב את פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ. תאריך זה היה נוח מאוד לדיין ששהה באותם ימים בחו”ל אך לא התיישב עם העובדה שרוב הפעולות במצרים בוצעו לפני המועד בו נתן כביכול לבון את ההוראה. אף על פי כן דבק גיבלי בגירסת ההוראה מלבון ב 16 ביולי עד עצם היום הזה.

          דו”ח גיבלי הדהים את לבון אך משעמד על הסתירות הרבות בו ובהיותו משוכנע בצדקתו פנה אל ראש הממשלה משה שרת בבקשה לא שגרתית: לקיים חקירה בלתי תלויה אשר תכריע בין גרסת גיבלי לגרסתו שלו על פיה כל הפעולות במצרים בוצעו שלא בידיעתו.

          גם בחלוף 50 שנה אין ביכולתו של גיבלי ליישב את הסתירות.
          המזכירה שלו מודה בזיוף המסמכים.

          תיקו בועדת אולשן דורי

          שרת נענה לדרישת לבון וכונן ועדת חקירה חשאית (ישראל הרשמית התכחשה למעשי החבלה במצרים) ובה שני חברים: נשיא ביה”מ העליון יצחק אולשן והרמטכ”ל הראשון יעקב דורי. העד הראשון היה פנחס לבון עצמו שפרש את גרסתו בצורה כה משכנעת עד כי על פי עדותם נטו חברי הועדה לראות את הענין כסגור. כשעמד גיבלי על חומרת מצבו החליט לנקוט באמצעים פליליים: הוא כפה על פקודיו לשנות דוחות קודמים ולהעיד בוועדה כי פעולות הרשת החלו רק ב 23 ביולי 1954 ובמקביל העלים כל מסמך שסתר טענה זאת. בנוסף המציא לועדה העתק של מכתב (שכיום ידוע בוודאות שהיה מעשה זיוף) ששלח לרמטכ”ל בתאריך 19 ליולי ובו פסקה ש “על פי הוראתו של לבון” הכניס לפעולה את האנשים במצרים. גיבלי גם הסתייע רבות בעדויות אופי שליליות על תפקודו של לבון שנתנו משה דיין ובמיוחד שמעון פרס שחתרו בגלוי להדחת השר ולחזרתו של בן גוריון למשרד הבטחון.

          מפקד היחידה שביצעה את החבלות מתאר כיצד נרתם להפללת לבון

          במצב עניינים זה החליטו אולשן ודורי שלא להכריע איזו משתי הגרסאות שהוצגו בפניהם היא הנכונה. התיקו ערער קשות את מעמדו של לבון בקרב חבריו לממשלה ולמפלגה ובפברואר 1955 הגיש את התפטרותו.

          הקנוניה מתגלית אך לא נחקרת

          עד מהרה החלו להחשף פרטים מהקנוניה שרקם גיבלי: מחליפו בראשות אמ”ן, יהושפט הרכבי, דיווח כבר במאי 1955 כי זיופים מקיפים נעשו בחומר שהוגש לועדת אולשן-דורי אולם הממונים עליו – הרמטכ”ל דיין ושר הבטחון בן-גוריון – לא יזמו חקירה בנושא. אישים שונים אשר ידיעות אודות הקנוניה הגיעו עליהם ובהם ישראל גלילי, גולדה מאיר ופנחס ספיר, פנו אל בן גוריון לחקור מחדש את פרשת מצרים אך הוא השיב את פניהם ריקם.

          התפתחות דרמטית אירעה בשנת 1957 עם מעצרו וחקירתו של אברי אלעד באשמת מגעים עם אנשי המודיעין המצרי. אז עלה לראשונה החשד כי אלעד שימש סוכן כפול כבר ב 1954 והסגיר את פקודיו לידי המצרים אך בהעדר ראיות חותכות לכך נשפט על עברות קלות יותר. בעת חקירתו בשב”כ התוודה אלעד על תפקידו המרכזי בקשר נגד לבון. גם גילוייו של אלעד לא הביאו לפתיחת חקירה מחודשת אודות “עסק הביש” ולפנחס לבון עצמו לא נמסר על גילויי אלעד ואפילו לא על מעצרו.

          לבון פותח במאבק לטיהור שמו

          במשך חמש שנים דומה היה כי פרשת מצרים נשתכחה לחלוטין אולם פנחס לבון, שמ- 1956 כיהן כמזכיר ההסתדרות, לא ידע מנוח לנפשו. בפברואר 1960 נפגש לבון בביתו עם קצין בכיר לשעבר באמ”ן שידע אודות זיופי המסמכים והיה מוכן להעיד על כך. מכאן החלו הדברים להתגלגל במהירות: לבון מסר את עדותו של הקצין לידי בן גוריון וזה הטיל על מזכירו הצבאי, אל”מ חיים בן דוד, לחקור בדבר. חקירת בן דוד העלתה כי אכן זויפו מסמכים הקשורים בכשלון במצרים. באוגוסט 1960 הורשע אברי אלעד בפגיעה בביטחון המדינה אך בית המשפט קבל את גרסתו שמפקדיו הדיחו אותו למסור עדות שקר בועדת אולשן-דורי. פסק הדין הוליד ועדה צבאית פנימית בראשות השופט חיים כהן, אך לבון קץ בענויי הדין: לדעתו די היה במה שהתגלה עד כה כדי לשמוט את הבסיס לפסק התיקו וממילא לטהרו מאשמה. בן גוריון דחה את פנייתו ולבון החליט לפרוש את סיפורו בפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת.

          זיכוי והדחה

          הדיונים בועדת החוץ והבטחון חוללו סערה בדעת הקהל וציינו את מעבר ה”פרשה” למישור הפוליטי. בן גוריון ראה בעצם חשיפתם של מעשים פליליים של קצינים פגיעה בכבודו של צה”ל ומכאן ואילך גילה עוינות אישית הולכת גוברת כלפי לבון. זעמו גבר עם פרסום מסקנות ועדת כהן שקבעה חד משמעית כי ההוראה לפעול במצרים הועברה כבר במאי 1954 ואימתה את כל החשדות על עדויות שקר מתואמות (בעקבות המסקנות הופסק שירותו בצה”ל של גיבלי).

          בפומבי טען בן גוריון שרק “ועדה משפטית” (מושג שלא היה מוגדר אז בחוק) תוכל לטהר את לבון אך לא נקט ביוזמה כלשהי להקמת גוף מהסוג שהטיף לו. בגבור המהומה הפוליטית הוחלט להעביר את הטיפול לועדת שרים מיוחדת היא “ועדת השבעה”. את הנדבך האחרון סיפק היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר אשר בשליחות הועדה חילץ ממזכירתו של גיבלי הודאה בדבר זיוף מכתב מכריע. ועדת השבעה פסקה פה אחד כי ה”עסק ביש” בוצע ללא ידיעתו של לבון.

          מסקנות “השבעה” אושרו על ידי הממשלה והכנסת אולם אז הדהים בן גוריון את מפלגתו בהודיעו על התפטרותו. כשהתברר שהדרך היחידה לרצות את בן גוריון היא סילוקו של לבון התכנס מרכז מפא”י לישיבה דרמטית ביום שבת 4.2.1961 (שזכתה לכינוי “שבת ההדחה”) בה הוחלט ברוב דחוק והדיח את לבון לאלתר מתפקידו כמזכ”ל ההסתדרות.

  2. נכון לאוגוסט 2015 אותו ספר מובטח של גיבלי שבו “תיחשף כל האמת ” על מי באמת נתן את ההוראה” לא יצא לאור.
    דעתי בעניין שהיא דעתו של כל מי שקרא על “הפרשה” ביסודיות היא שגיבלי היה האחראי על ה”פרשה” מההתחלה ועד הסוף.הוא זה שיזם את התוכנית לשלוח סוכנים ישראלים שיפוצצו בניינים במצרים.פנחס לבון הממונה עליו היה רק “יס מאן “. הוא רק חתם על מסמכים שגיבלי הזהיר הביא לו כדי להסיר מעצמו כל אחריות אם משהו ישתבש.וחלילה הסוכנים האלו יפלו בשבי כפי שאכן קרה.
    בדיוק כמו שקרה בעת פרשת טוביאנסקי ב-1948 כאשר גיבלי שיכנע את איסר בארי שיש צורך להוציא להורג את טוביאנסקי ,אבל ידע לדאוג לכך האחריות תהיה של בארי ולא שלו. וכך הוא אף לא קיבל כל עונש .והמשיך בקריירה ההרסנית שלו במודיעין כאילו דבר לא קרה.
    אחר כך לימים כדי לנקות את עצמו הוא המציא את כל סיפורי הבדיות על כך שדיין היה אחראי ל”פרשה” ,שמעון פרס היה האחראי לפרשה” וכו’ וכו’ כולם אשמים רק לא הוא עצמו הנעבעך שבמקרה נקלע לסביבה ולא מבין מה רוצים ממנו. ההתמקדות שלו בדיין ובפרס שאותם לא האשים בדבר בשנות החמישים הייתה ככל הנראה מאחר שהם עדיין היו אנשים ידועים גם חמישים שנה לאחר מכן בעוד שאיש כבר לא זכר את לבון.לכן היה הגיוני במערכת הבדיות שאותה רקם כעת גיבלי להאשים אותם.
    הוא פנה לסופרים שונים כמו אריה קרישק ובועז אפלבאום כדי שיכתבו את הגירסה השקרית הזאת .אבל בסופו של דבר לא היה לו את האומץ להביא לפרסום הבדיות החדשות.
    ככל שאתה קורא את ההתפתלויות של האיש הבוז שלך כלפיו גודל והולך. אני לא מבין :איך הוא היגיע לדרגה הבכירה שבה החזיק?

  3. לא בגד: הצדק המאוחר של סרן מאיר טוביאנסקי

    ידיעה :
    יעקב בנטוב, בנו של קצין צה”ל מאיר טוביאנסקי שהוצא להורג באשמת בגידה וזוכה לאחר מותו, השתתף בטקס מרגש באתר שבו נערך לאביו משפט שדה: “מעגל כזה לא נסגר לעולם”, אמר

    אריק בנדר
    http://www.maariv.co.il/news/israel/Article-556874
    12/09/2016 06:04
    קיבוץ הראל, ליד מבנה ערבי נטוש המכונה בית הקשתות, נערך אתמול טקס מרגש. לראשונה זה 68 שנים הונצח במדינת ישראל שמו של סרן מאיר טוביאנסקי, קצין צה”ל שהוצא להורג במקום ביולי 1948 באשמת בגידה, אך שמו טוהר והוא זוכה במשפט חוזר שנערך לו לאחר מותו. “מדובר בהארה על אירוע שקרה במקום הזה לפני 68 שנים וחודשיים. בשבילי זו לא סגירת מעגל, כי מעגל כזה לא נסגר לעולם ונשאר פתוח”, אמר אתמול ל”מעריב-השבוע” יעקב בנטוב, בנו היחיד של טוביאנסקי.
    מדובר באחת הפרשיות העגומות והמטלטלות של מדינת ישראל בראשית הקמתה, כשעדיין הייתה נתונה במאבק על קיומה. סרן טוביאנסקי, חבר ותיק בהגנה, ששירת בתקופת מלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, היה בקיץ 1948 מפקד שדות התעופה של ירושלים מטעם צה”ל, שאך זה הוקם. במקביל, הוא עבד לפרנסתו בחברת החשמל הירושלמית, שנוהלה על ידי בריטים.

    לאחר שהלגיון הירדני, שצר על ירושלים, הפגיז כמה מתקנים חיוניים של ההגנה בעיר, עלה החשד כי בוגד מסר מידע חיוני לאויב. שירות הידיעות (הש”י) של ההגנה בירושלים בראשו עמד אז בנימין גיבלי חיפש את הבוגד, ובשלב מסוים עלו כלפי טוביאנסקי טענות שלפיהן הוא היה זה שהעביר ידיעות לבריטים, שהועברו ללגיון הירדני ושימשו כמודיעין להפגזות.

    הוצא להורג לאחר משפט שדה

    על בסיס חשדות בלבד, ללא כל הוכחה ואימות, נעצר טוביאנסקי, הובא למבנים נטושים של הכפר בית ג’יז, ולאחר משפט שדה קצר שבו “הודה” כביכול במסירת מידע לבריטים הוצא להורג על ידי כיתת יורים של הפלמ”ח. גופתו הושלכה אל תוך בור וכוסתה באבנים במקום הירי. רק בעקבות מכתב שכתבה האלמנה, לנה טוביאנסקי, לראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הוא הורה, כחמישה חודשים לאחר האירוע, על חקירה, שבסיומה נקבע כי טוביאנסקי הוצא להורג על לא עוול בכפו. בן גוריון הכריז שהוא “לא בגד” והוא נקבר בחלקת תש”ח בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.

    כדי לנסות לכפר במשהו על העוול, ארגנו אתמול בקיבוץ הראל סגן אלוף במיל גדעון מיטשניק וחברו זמיר זאב מקיבוץ הראל אירוע שאותו כינו “תיקון מוסרי והיסטורי של אחת הפרשיות העגומות והנשכחות יותר ממלחמת העצמאות”.

    בנוכחות יעקב בנטוב, אשתו, בתו ונכדיו, ובמעמד של עשרות מוזמנים הוסר הלוט מעל שלט הנצחה שעליו נכתב תקציר העלילה ובו מצוין כי “במקום זה הוצא להורג בהחלטת בית דין שדה שהוקם שלא כדין קצין צה”ל מאיר טוביאנסקי ז”ל”. על השלט נכתב עוד כי שמו טוהר על ידי בן גוריון וכי על המצבה הצבאית בהר הרצל צוין כי הוא “חלל צה”ל שנורה בשגגה”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע + 19 =