סיפור קצר ליום השבת – "הר המנוחות" \ ורדית שלפי

איור: יסמין זינגר

בדקתי שוב שלא שכחתי שום דבר: מברשת שיניים, עשרה זוגות תחתונים, חליפה לאירוע קבלת הפנים, מכנסיים קצרים וחולצת טי לריצת הבוקר, משחת שיניים, אספירין נגד כאב ראש (שמחמיר בטיסות), הגרנולה מבית הטבע השכונתי – ארוחת הבוקר היחידה שאני מכניס לפה, מכונת גילוח… הצפירות העצבניות של נהג המונית היו סימן עבורי לנעול סופית את המזוודה ולצאת לדרך.

"נעצור לכמה דקות ברחוב 52", אמרתי לנהג.

"זה בקצה השני של העיר…"

"כן…" אמרתי בהיסח הדעת, תוך שאני בוחן את דשא הבית ההולך ומתרחק ונוזף בעצמי על שהנחתי לו לגדול פרא.

כשהמונית עצרה מול בית מספר 10, יצאתי ממנה במהירות, מקפיד שלא להגניב מבט לעץ האבוקדו, כדי שלא להשלים בדמיוני את תמונת בית-העץ שעמד בין ענפיו בילדותי.

אבא ישב בסלון על כיסא הגלגלים, מבטו ממוקד במרכז השולחן, ספק מקשיב לחדשות הטריות שסשה קורא לו מהעיתון, כמדי בוקר.

"בוקר טוב", בישרתי על בואי.

"ריץ'!", סשה זינק לעברי בהתרגשות, משליך אגב כך את העיתון שבידו על שולחן הזכוכית.

סימנתי לו בידי שיישאר לשבת במקומו, צמוד לאבא, אבל הוא התעלם והמשיך את דרכו לכיווני.

"מה שלומך, בחור? שמעתי שאתה עובד בשביל… איך קוראים למורמוני שרץ לנשיאות? קראתי לאבא את הנאום שלו מהוועידה בניו-המפשיר. איזה נאום! סוס מנצח! ולא סתם מילים יפות, אלא פרוגרמה! מאתיים שנה קיימת המדינה הזאת ואף אחד לא חושב שחמישה מיליון מובטלים זאת בעיה שלו… "

"סליחה, סשה, מונית מחכה לי בחוץ".

"פארדון, ריץ', אצלכם בביזנס כל הזמן רצים…"

ניגשתי לאבא ועמדתי לצידו. "אני טס לשבועיים ל- L.A. עבודה. אתקשר לשאול מה שלומך." וכמו כל המילים שאמרתי לו בשמונת החודשים האחרונים, נשלחו גם אלה לחלל האוויר, מבלי שאהיה בטוח שהן הגיעו ליעדן.

"נתראה בעוד שבועיים", יריתי את המילים בפסקנות, כדי שיקבלו תוקף של התחייבות. לאחר ששלחתי יד לראשו של אבא וליטפתי לטיפה או שתיים את רעמת שערותיו המפתיעה יחסית לגילו, קמתי וצעדתי אל עבר הדלת.

"איך הולך השיר הזה עם ה- MAOZ?…" קרא אחריי סשה.

מה?…

"נו, השיר של HANUKA …"

"חנוכה?", הפטרתי תוך כדי הליכה.

"כן", התעקש. "MAOZ משהו… רוזי מהאטליז לימדה אותי פעם. אם תזכיר לי אשיר לו בערב, בהדלקת הנרות".

קפאתי במקום.

"פאק, מה התאריך היום?…", מלמלתי לעצמי.

המבט שלי נפל על החנוכייה הכסופה, שעמדה במרכז השולחן וסביבה נקרשה שעווה טרייה. מיד חזרתי לכיסא הגלגלים, התכופפתי והנחתי מצחי על ראשו של אבא.

"סליחה, אבא… לגמרי פרח לי מהראש".

קצות אצבעותיו זזו קלות ועבורי זה היה סימן שהוא מקשיב ואפילו מקבל.

שלפתי מהכיס ארנק והושטתי לסשה שטר של 100.

"תקנה סופגניות הערב. גם מחר, וגם… רגע, איזה נר היום?"

"שני".

"תקנה כל השבוע".

ואז שלפתי עוד שטר, של 50.

"אתה יודע מה, אצל לוי'ס בכיכר מכינים לביבות. תקנה גם לביבות".

"הם סגרו לפני שלוש שנים… אולי ארבע".

וכשראה את המבוכה הרגעית שלי, מיהר לזרוק חבל הצלה.

"אבל אני יכול להכין לביבות בעצמי".

צפירות המונית גדעו את מסע מירוק האשמה שלי. הלכתי במהירות אל הדלת, נמנע מלהביט שוב בחנוכייה. אם אבא היה יכול לדבר, היה מתעקש לשוב ולספר לי איך דוֹד פליקס הצליח להבריח את כל המשפחה שעתיים לפני האקציה, ואיך יצאו מהבית בפיג'מה באמצע הלילה, ואיך התחבאו ביערות במשך שנתיים ואיך חזרו לאחר המלחמה לבית הרוס, ואיך מצאו את החנוכייה עם כל החפצים שלהם זרוקים בחצר, ואיך ואיךואיךואיך. לפחות המיתולוגיה הסבוכה הזאת נחסכה ממני השנה.

"סשה…", הנחתי יד על כתפו.

"כן, בחור".

"תודה".

******

המונית חלפה במהירות על פני המכבסה של בטי, שהשלט השבור "LAUNDR" עדיין תלוי על דלתה. ועל פני הקונדיטוריה של האחים ג'ונסון, שתמיד נהגו להתקוטט מול פניהם המשתאות של הלקוחות, ופעם אפילו אחד מהם דחף את הראש של השני לתוך עיסת הבצק… קירבתי ראשי לחלון המונית לקראת הפנייה לכיכר, בתקווה לגלות מהי החנות שנפתחה במקום המאפייה של לוי'ס. באותו הרגע נשמע צלצול טלפון מהכיס הפנימי של המעיל. שלחתי יד מגששת אל הכיס, תוך ניסיון להישאר דרוך לקראת ההגעה לכיכר. על הצג הבהב השם "סשה".

"תעצור לרגע בכיכר", ביקשתי מהנהג וניתבתי את השיחה למשיבון.

נצמדתי לזגוגית. מבעד לגשם הסמיך של חודש דצמבר אפשר היה לזהות בקושי רב שביל מרוצף, שהחליף את שביל העפר…

שוב צלצל הטלפון.

"אתן לו את המילים של השיר כשאגיע ל L.A", חשבתי לעצמי, מתאמץ לקרוא את השלט שמעל חלון הראווה של החנות. נדמה לי שזיהיתי את האות B. היתכן שבוטיק עדכני מחליף את ניחוחות הפשטידות של גב' לוי?

"אפשר להמשיך?", שאל הנהג.

"כן, כן", ויתרתי. ממילא לא ניתן לראות שום דבר במזג אוויר כזה. בתיאום מופלא, ברגע שהפלגנו שוב לדרכנו, הגשם פסק לחלוטין.

במפתיע, מצאתי עצמי מול בית הספר היהודי "קהילה", מוקדם מהצפוי. דקות ארוכות של הליכה ברגל מדי בוקר הפכו לשבריר שנייה של נסיעה. נחיל של ילדים התגודד בשער ואיים להישפך מבית הספר אל הרחוב.

"אל תעצור", ביקשתי מהנהג, אך הוא המשיך להאט עד לבלימה הסופית.

"אל תעצור, אמרתי!", בקעה ממני לפתע פקודה, בקול גבוה באוקטבה או שתיים מהקול הרגיל שלי.

"בלתי אפשרי, אדוני", השיב הנהג בשוויון נפש, כאילו הוא מורגל בפקודות מוזרות שמגיעות מהמושב האחורי.

המתנו עד שאחרון התלמידים חצה את הכביש והמשכנו בדרכנו לסופו של רחוב 52, שבישר את המעבר לכביש המהיר.

******

התור לצ'ק-אִין ב- J.F.K היה קצר מתמיד, כאילו יד נעלמה דאגה לאזן את האיחור בשל העיכוב אצל אבא. למעט זוג צעירים, בחור ובחורה, שעמדו לפניי בתור וצחקקו בלי הרף כאילו שדה התעופה כולו, על כל אנשיו ומתקניו, היה קרקס אחד גדול שתכליתו לשעשע אותם, עמדת הכִּרטוּס הייתה שוממה למדי.

בעוד הדיילת מתאמצת לדלות פרטים מהצמד, שצחוקם הלך וגבר מרגע לרגע, הקשבתי להודעה שהמתינה בסבלנות במשיבון.

"ריץ', כאן סשה. אבא לא מרגיש טוב. אמבולנס בדרך".

מיהרתי לחייג אליו חזרה.

"מה מצבו?"

סשה שתק.

"סשה??"

"מצטער, ריץ'", אמר בקול רועד.

"מה קרה?"

"התקף לב".

"ומה מצבו?"

"מצטער… אני כל כך מצטער".

"אבל, איך? רק לפני שעה…"

" דרכון בבקשה", גדע את השיחה קולה החייכני של הדיילת שמאחורי הדלפק.

הושטתי את הדרכון כאילו היד מופעלת על ידי מנגנון מכני סמוי מן העין.

"אתה טס ל- L.A, מיסטר בנג'מין?"

"כן… לא".

"סליחה?.."

"אבא שלי…", לחשתי.

הדיילת הרימה מבט מהמקלדת.

"הכול בסדר, אדון?"

סימנתי "כן" בתנועות ראש נמרצות.

נקישות אצבעותיה של הדיילת על מקשי המקלדת רעמו באוזניי כמו תזמורת תופים ושימשו פסקול לדילוגיהם ההולכים ומתרחקים של הזוג הצעיר, שנופפו בכרטיסי הטיסה שזה עתה קיבלו, כאילו זכו בהם בהגרלה.

"טרמינל 3", הושיטה הדיילת את כרטיס הטיסה. "שתהיה לך טיסה נעימה".

הבטתי בכרטיס, כאילו היה חפץ מוזר שאני נתקל בו לראשונה בחיי.

"גברתי, אפשר לשאול שאלה?"

"כן, בבקשה."

"אתם טסים גם למידלאיסט?"

"אתה בדלפק של טיסות פנים, אדון. "

******

"תה?", שאל סשה והציג לראווה את התרמוס.

"בוא נעבור ישר לדבר האמיתי, סשה".

סשה צחק.

"קדימה, בחור" ומיהר לשלוף מנבכי התיק בקבוק וודקה אבסולוט. "אבל אני לא אחראי לטעם, היא נראית לי תוצרת מקומית."

הוא הניח על הספסל שתי כוסות חד פעמיות צבעוניות, שנראו כמו כוסות יומולדת.

"אלה הכוסות היחידות שמצאתי במכולת שליד בית המלון", מיהר להתנצל כאילו קרא את מחשבותיי.

"זה בסדר. סתם תהיתי לרגע אם הגורל יכול להיות כל-כך ציני ולזמֵן לך שני אירועים באותו היום."

סשה גלגל את המשקה בפיו ופסק:

"שמע, לא רע. הם יודעים לייצר וודקה, היהודים."

"נו, באמת. זה ייבוּא".

"אל תתווכח איתי בענייניי וודקה".

ישבנו ולגמנו בלי לומר מילה, מתמסרים לנוזל שזורם במורד הגרון, עד הגיעו למעבה הבטן ומצית להבה קטנה של חמימות.

"איך אמרת שקוראים לבית הקברות הזה?", הפר לפתע סשה את השקט.

"הר המנוחות".

"שקט פה".

"ברור, זה בית קברות".

"התכוונתי, אין הרבה לוויות".

"כן, גם למות הוא בחר סולו…"

הרוח הקלה שהחלה לנשב  מכיוון יער ירושלים כנראה הצליחה ליירט את המשפט האחרון ממסלולו והוא לא הגיע לאוזנו של סשה, שהיה שקוע בנקודה רחוקה באופק.

"ג'יזס, את כל ההולילנד אפשר לראות מהספסל הזה. אפילו את האסם בבית-לחם שבו נולד ישו."

"מה שכוס אחת יכולה לעשות".

"אני רציני, בחור".

"קדימה, תמלא עוד כוס. אולי אפילו נראה את ישו הולך על המים בכנרת".

סשה מזג לשתי הכוסות ושוב נכנענו לבערה של הנוזל למשך דקות ארוכות.

"נזכרתי!", אורו לפתע עיניו של סשה.

"במה?"

"במילים של השיר".

"איזה שיר…"

והוא החל לדקלם בגאווה, כמו תלמיד במופע סוף שנה:

"מ-עוז צור י-שו-ע-תי, לך נ-אה…"

"כדאי שנזוז. אתה צריך עוד לארוז הלילה", מיהרתי לקטוע אותו.

"ומה איתך?"

"אני עוד נשאר…"

"ריץ'?…"

"כן, סשה?…".

"אתה לא טס איתי חזרה?"

"לא, כנראה שלא."

"כמה זמן תישאר?"

"מי יודע…", עניתי והפקרתי את פניי לקרן שמש שהציצה לרגע מבין העננים.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*