סוס אחד נכנס לבר – הדבק העשוי מעצמותיו של הסוס

מאת ורד זינגר

בקריאה ראשונה, שם ספרו האחרון של דויד גרוסמן, "סוס אחד נכנס לבר" ("הקיבוץ המאוחד − הספרייה החדשה", 2014) לקוח מהבדיחה היחידה שלא הושלמה ברומן, שאיננו סתם רומן אלא סיפור פרפורמטיבי, כלומר מקיים בפועל את מה שהוא מדווח עליו. בקריאה שנייה, מתברר שהבחירה דווקא בשם הזה עמוקה בהרבה וכי הבדיחה הזאת, היחידה שלא הושלמה לכאורה, היא רק כיסוי לרובד עמוק הנוגע בשם הרומן הקשה אך הקולח הזה, המצחיק והמבעית, ספר בלתי רגיל ובלתי נשכח – גם יחסית לספריו הנהדרים של גרוסמן.

הסטנדאפיסט דובלה ג'י מעניק מופע סטנדאפ במרתף בנתניה. המופע הולך ומאבד שליטה − מהר מאוד הוא הופך לאישי יותר ולמצחיק פחות (אבל עדיין רצוף בבדיחות מוצלחות בהחלט הנאמרות בבהילות לכל אורך המופע ומעלות חיוך גם ברגעי האימה). זהו סיפור המסגרת של הספר, שאליו, כלומר למופע, אנחנו עדים דרך עיניו של המספר, שופט בדימוס שערב אחד, בשיחת טלפון פתאומית ובלתי צפויה – שלא לומר, תמוהה – הוזמן באופן אישי להופעה על ידי דובלה.

בשיחה הזאת מתברר שהשניים היו חברים בילדותם. ואפילו לא ממש חברים, סתם הלכו לאותו מורה פרטי למתימטיקה. שניהם בסוף שנות החמישים וחברות העבר הקצרה לכאורה, השולית, כבר נשכחה והודחקה מתודעתו של השופט: "השם דווקא נשמע לי מוכר, עמום ומוכר. לא מישהו שפגשתי במסגרת העבודה, בזה הייתי בטוח: הרתיעה שהרגשתי היתה מסוג אחר לגמרי. זה מישהו ממעגל פנימי יותר, חשבתי. עם יכולת פגיעה גדולה יותר" (עמ' 22-21).

השופט איבד זה מכבר את אהובתו וכל שנותר לו ממנה היא כלבתם המשותפת. הסטנדאפיסט נשמע בהול כשהוא מבקש מחבר הילדות הנשכח חוות דעת. "רק תראה אותי", הוא מפציר בו, כמעט מתחנן. המשקאות והאוכל יהיו על חשבונו, הוא אומר, רק שיאמר לו איך הוא נראה. רק שיבוא. השופט בדימוס מתרצה לבסוף. אין לו בררה: "ירדה עלי תשישות משונה. הרגשתי שביני לבין האיש הזה מתנהלת במקביל עוד שיחה עמומה, ואני אטי מכדי לקלוט אותה" (עמ' 22).

הספר כולו מתרחש במרתף ההופעות. הקוראים, במובן מסוים, הם גם הקהל. אם הבדיחה לא תהיה טובה דיה, ייסגר הספר − ממש כפי שהקהל עשוי לצאת מן המרתף. פעם אחר פעם המתח משיק לנקודות קיצון. שרק לא תיעשה טעות, שרק לא תיאמר מילה שלא במקומה.

אבל היא נאמרת − המילה המיותרת ויותר מאחת, והיא נעשית − הטעות, ויותר מאחת, אבל בעצם המילים המיותרות אינן מיותרות והטעויות אינן טעויות, כפי שהמרתף איננו ממוקם סתם מתחת לפני האדמה. מתחת לאדמה נקברים אנשים. ועם מה אנשים נקברים, אם לא  עם זיכרונותיהם ועם סודותיהם?

אבל לא בקבר הזה.

המופע של דובלה ג'י נפתח בסדרת דאחקות על העיר נתניה: "רק תסבירי לי, חמודה, הוא מצטעק מבלי להביט בה, "איך בחורה אינטליגנטית כמוך לא יודעת שדבר כזה צריך לספר לבנאדם בזהירות, בשכל, במחשבה, לא נופלים עליו עם 'אתה בנתניה! בום!' (ההדגשה במקור, ו"ז) מה קרה לך? עושים הכנה לבנאדם, במיוחד שהוא כזה צנום: הוא מרים בתנועה מהירה את חולצת הטריקו הדהויה שלו ואנחה לא נשלטת חולפת בקהל. מה, לא ככה? הוא מפנה את גופו החשוף גם אל היושבים מימין ומשמאל לבמה ושולח אליהם חיוך רחב. ראיתם? עור ועצמות, הרוב סחוס, נשבע לכם, אם הייתי סוס כבר הייתי דֶבֶק, לא? (עמ' 9-8).

גרוסמן מתכוון, מן הסתם, לדבק עצמות. זהו דבק שנמצא בשימוש כבר אלפי שנים, עוד מימי מצרים העתיקה, בעיקר לשם הדבקת פריטי עץ ועור − במצרים העתיקה שימש בין היתר לצורכי הדבקת ארונות המומיות. יתרונו הגדול של דבק העצמות לעומת דבקים אחרים הוא שאפשר להמיסו מחדש גם לאחר שנים רבות בעזרת חימום המקום המודבק.

דויד גרוסמן

וזה בדיוק הדבר שמתרחש בספר הזה, בדיוק הדבר שמתרחש בהדרגה ובהתמדה לאורך כל המופע-הספר. הזיכרונות מומסים וחושפים את האירועים הקשים שהתרחשו – במיוחד מקרה אחד שבו היה מעורב, באופן עקיף, גם השופט בדימוס כשהיה נער. הדבק – העשוי מעצמותיו של סוס בדמות איש ההולך ומתפורר לנגד עינינו ולנגד עיניו של הקהל – מעורר את הזיכרונות שנקברו ומאחה אותם באחת.

זאת ועוד, כשדבק עצמות מתייבש (בניגוד לכל דבק אחר) הוא מתקשה מאוד ומאפשר מילוי מקומות חסרים או פגמים ברהיט. צבעו שקוף לגמרי בזמן ההדבקה, דבר המאפשר את מריחתו על פני-שטח הפריט בצורת שכבה. בשיטה זו מתקבלים פני-שטח חלקים ומוכנים לשיוף, נטולי "בורות" או "תעלות", כך שאם ישנו פגם הוא בלתי-מורגש במגע יד אך עלול להיות נראה לעין. כך בדיוק ממלאות בדיחותיו של דובלה את סיפור העלילה המבעית ורצוף פגמי האנוש הנפרש בהדרגה, סיפור שיש בו התבגרות ומוות ובחירה בין שני אנשים קרובים − מי מהם לחיים ומי מהם למוות.

ועוד על דבק עצמות: עליו להיות "על האש" במשך כל זמן העבודה, כלומר במצב הרתחה, וכן נדרשים ערבוב ובחישה לעתים תכופות מאוד, משום שבועות אוויר הנוצרות עם ההרתחה, נוסף על מים הנוספים לחומר הדילול, עולות למעלה – והדבק עצמו נשאר בתחתית בזמן שהמים רותחים. דרושה עבודה זריזה ומהירה, שכן הדבק הזה, דבק עצמות, מתייבש מהר יותר מכל דבק נגרים פלסטי.

וזה בדיוק מה שעושה דובלה. ממיס במהירות את פיסות ילדותו בעזרת הבדיחות, שהן-הן דבק העצמות, דבק העשוי מעצמותיו שלו.

במהלך הסיפור מזמין השופט בדימוס אוכל רב − "אני דוחס לפה כמויות של פיצוחים וגורס אותם כאילו היו העצמות שלו", הוא מספר בעמוד 40. חסרונו העיקרי של דבק עצמות הוא ריחו הרע הדומה לריח פגר או נבלה. גם המרתף מתחיל להדיף ריחות מוזרים, מתקתקים. וחם שם, חם מאוד. במהלך ההמסה פולט דבק העצמות אדים הגורמים לתחושת גועל ועלול לגרום לפריחה בעור רגיש. והנה, בסיפור מתפשטת על עורו של השופט פריחה אדומה ומגרדת. הוא מאשים את עצמו בכך שאכל את המאכלים שלהם הוא רגיש, מאכלים שאהבה לאכול אהובתו המתה. אך אין זה האוכל, אלא הדבק. דבק העצמות העשוי מסוס מת. גם בעלילת המשנה – הסיפור הקשה שהתרחש בנעוריו של דובלה – קיים רצף קשה וקולח של בדיחות במקצב בלתי אנושי. גם הבדיחות שנאמרו שם שימשו כדבק עצמות שהיה צורך להמיסו כדי לחשוף את הזיכרונות שהדביק. וגם בעלילת המשנה הזאת יש פצעים על הפנים והקאה וריח משונה – תופעות הלוואי של דבק מן החי.

כאן המקום להזכיר ש"סוס מת" בשפת הסלנג הוא מישהו ש"עשה את שלו", שימיו היפים מאחוריו − ממש כמו דובלה ג'י, ממש כמו השופט בדימוס.

"הייתי בא נגיד בתור סוס מול אבא שלי", מספר דובלה בעמוד 84 לקהל ההולך ומתמעט, כשנדמה שהקוראים והצופים שכחו זה מכבר את הבדיחה על הדֶבֶק שנאמרה סמוך לפתיחה, שבלעדיה הקריאה בספר איננה שלמה. הנה כי כן, מדובר במלאכת הדבקה של פיסות וקרעים בעזרת דבק עצמות מסוס מת שנכנס לבר הממוקם מתחת לפני האדמה. מה שנראה בהתחלה כמשפט שדה מוזמן ביום הולדתו של דובלה − הופך להלוויה, ומה שנדמה כגזר דין – הופך להספד.

ספרו האחרון של דוד גרוסמן נקרא בבהילות, במהירות, בתענוג מוזר ומטריד. קריאה שנייה חושפת את מלאכת ההדבקה – היא-היא מעשה הכתיבה – ומעוררת מחשבה על דבק עצמות ועל "סוסים מתים", ועל אמנות הכתיבה ועל אמנות התיאטרון – ובעיקר על אמנות החיים המורכבת משניהם גם יחד.

לילה אחד וחצי יום – זה כל הזמן שנדרש לי כדי לבלוע את המילים בספר הזה. מלאכת הפירוק שלהן היא כבר סיפור אחר – זאת, מן הסתם, תימשך עוד ימים רבים.

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון, עורכת תוכן. עורכת שירה - ומבקרת בה, לאו דווקא אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים . קישור קבוע.

4 תגובות על סוס אחד נכנס לבר – הדבק העשוי מעצמותיו של הסוס

  1. מאת אורית. אברמוביץ:‏

    !דבק העצמות , לא שמתי אליו לב בעת הקריאה, זה כל כך מעניין…תודה ורד!!!

  2. מאת אורית. אברמוביץ:‏

    שוב כותבת, נמחקה לי חלק מהתגובה…תודה לך ורד על סקירה מעמיקה, אני אוהבת לקרוא סקירות לאחר קריאה, וסקירתך המעמיקה והמקצועית הרחיבה את הנאתי והבנתי את הספר הנפלא הזה, ביחוד ההבנה בעזרתך שהקורא גם הוא חלק מהקהל במועדון ועלול לפרוש בכל רגע, כל כך שמחה שלא עזבתי את ההופעה וקראתי את הספר החשוב והמרגש הזה,וכן גם בעזרתך שמתי לב למוטיב של דבק העצמות, משהו שלא חשבתי עליו בעת הקריאה…תודה ורד על סקירה נהדרת!!!

  3. "תודה ורד ! – כי אין שום סיכוי שאני אבזבז את זמני על סוס מת. //" 23.8.15. (C). אלגל.

  4. מאת שלומית:‏

    איזה יופי של ביקורת, שמחתי לגלות עוד רובד בספר היפה הזה. תודה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*