קריאה בספר השירים “כלה קרננית” \ ענת זגורסקי שפרינגמן (עורך: יואב איתמר, הוצאת “חבר לעט”, 2014)


מאת ורד זינגר

ראוי שאפתח בגילוי נאות: בין השאר אני עורכת גם ב”חבר לעט”. זאת ועוד, יואב איתמר, המו”ל של ההוצאה, הוא לא רק עורך מדור השירה כאן, ב”יקום תרבות”, אלא גם חבר טוב שלי. אי לכך, מעולם לא כתבתי על ספר שראה אור בהוצאת “חבר לעט” − וגם על הספר הזה לא הייתי כותבת, לולא הקפיץ אותי הטקסט על כריכתו, שעליו חתום רפי וייכרט.

כך היה הדבר: הספר הזדמן לידיי ועברתי עליו ברפרוף ומצאתי בו X. אחר עיינתי בדברים המופיעים על הכריכה האחורית ומצאתי שם Y. ואז עיינתי ביתר עומק בספר, רק כדי לגלות שה-X הוא אכן X וה-Y הוא אכן Y וזה הרגיז אותי בדיוק במידה הנדרשת כדי לשבת ולכתוב.

כעורכת לשון (וכפי שאני רואה זאת, עריכת לשון היא גם עריכת הטקסט וגם עריכת הלשון. עריכת הלשון היא פשוט “עריכה”) אני מרבה לאתר את הדבר שאותו אני נוהגת לכנות “פיגומים”. לעתים קרובות נבנה טקסט טוב כשהוא נשען על אלמנטים יצוקים, על איזו תמה, על איזה מרכיב סגנוני או תוכני. הפיגום הזה שב וחוזר, ונראה לכותבו כי הוא-הוא העושה את הספר, שעליו אי אפשר לוותר − בה בשעה שהדבר הנבון ביותר הוא למחוק דווקא את האלמנט הזה לאלתר כפי שנהוג למוטט באחת פיגום של בית – כי הנה הוא נבנה, בשעה טובה ומוצלחת. כשרפי וייכרט משבח על גב כריכתו של הבית את פיגומיו שאותם הייתי ממוטטת − זה בהחלט מעורר אצלי מחשבה נוגה. “אני מבין את מה שאת אומרת”, ענה לי יואב איתמר, עורך הספר והמוציא לאור שלו, “ובמידה מסוימת אני אפילו מסכים איתך, אבל אולי זה מה שיפה בשירה ובאמנות. אחד יפרש ויבין כך, והשני אחרת”.

ענת זגורסקי שפרינגמן. התמונה מתוך פרויקט "סופרים קוראים"
ענת זגורסקי שפרינגמן. התמונה מתוך פרויקט "סופרים קוראים"

“כלה קרננית” הוא ספר שיריה השני של ענת זגורסקי שפרינמן (נולדה בפולין בשנת 1947 להורים ניצולי שואה). ספר ביכוריה, “אישה מודולרית”, ראה אור ב-1994 בהוצאת אגודת הסופרים והוצאת “תמוז” וזכה בפרס טשרניחובסקי לשירה. “כלה קרננית” מכיל למעשה שירים שכתבה מאז יצא ספרה הראשון ושיריו אסופים בשערים הבאים, הממיינים את השירים לתכנים שאותם נושא, פחות או יותר, שם השער: “הפיתוי מכיש”, “בלילות על מרבצי”, “מרק גנטי”, נצח ארעי” ו”עקורי גן עדן”. זגורסקי שפרינגמן מרבה לקשט שירים לא רעים, שירים פשוטים ונוגעים ללב − במידה מסוימת מדובר אפילו בשירי אמת המצליחים להקפיא את הכאב על כל מורכבותו − באלמנט מרכזי מן המיתולוגיה היוונית, מאגדות ידועות או מסיפורי התנ”ך, ולרוב משמש הדבר כטעם לפגם. כמין קישוט מוגזם וראוותן ניצב הוא בקדמת הדברים, כמו נוזף בקורא: נהנית? נכנס לך ללב? זה לא מספיק! אם לא תלך עכשיו לוויקיפדיה ותקרא על הערך “ניובה”, אין שום ערך להנאה שלך, שום ערך! אם לא תתאמץ − לא תבין כלום!


לפנינו שיר קטן על כאב גדול וכל מילה נוספת עליו − גורעת. אבל הפיגום הזה, “ניובה”, האם הוא מחויב המציאות?

ניובה הייתה בתם של טנטלוס ודיונה, אשתו של אמפיון מלך תבאי, וילדה לו שבעה בנים ושבע בנות. המיתולוגיה מספרת שניובה חטאה בחטא ההיבריס כלפי לטו, אמם של התאומים ארטמיס ואפולו. ניובה טענה כי היא טובה יותר מלטו, מפני שילדה ארבעה עשר ילדים. היא אף ליגלגה באומרה שבנה של לטו “יפה כמו אישה” ובתה עוסקת במקצוע גברי − ציד. נקמת התאומים לא איחרה להגיע − אפולו הרג את כל בניה של ניובה כשאלה השתתפו במשחקים אתלטיים, וארטמיס הרגה את כל הבנות. ניובה, שעולמה חרב עליה בן רגע, נמלטה להר ספליון ובכתה מרה, עד אשר הפכה בידי זאוס לסלע הגונח כשדורכים עליו. ודמעותיה − אלה הפכו לנהר אכלואוס.

לענת זגורסקי שפרינגמן אין ילדים. בשיר פשוט וכנה שיש בו גם כאב וגם אירוניה, הצליחה ללכוד את האין וליצור ממני שיר, תמצית ה”יש”. ברם, מה לכאב הזה ולניובה? מה ניובה קשורה לכאן? למה לא חנה ושבעת בניה, למה לא רחל המשוררת? ולמה בכלל צריך את הפיגום הזה − עוד ערך מוסף, עוד מחשבה, השכלה על הדרך. כאילו לא די בפשטותו הנוגעת ללב של השיר. הנה לכם שיר קלאסי שאין צורך לכתור לו כותרת ושם. כאן כוכבית במקום שם היא לא רק מספיק טובה, אלה גם הכי מדויקת.

בספר מופיעים עוד שירים טובים ונוגעים על האין-הורות. ודווקא הם, הנוגעים והחשופים, נטולי צלופן מיתי מרשרש (למשל, “החמצה”: “העובר שהחמיץ את החלב \ יכול היה להיות לאבא. \\ רק בכי מדברי של בצורת \ בשדיי”. או “חלב”: “אמו מייצרת חלב. \ אשתי לא. \\ אני האישה שלא, \ ואין בי \ מקום”). השירים האלה לא רק מבטאים את כאב ההחמצה, אלא גם מקפלים בתוכם ביקורת חברתית – “אין בי מקום” צועק שגם אין כאן מקום לאישה שאיננה אם. והצעקה הזאת הייתה צלולה פחות אם הייתה מסתננת אליה איזו אפרודיטה.

אך לא כך חושב רפי וייכרט, שכותב על העטיפה: “זגורסקי שפרינגמן עורכת מסע על פני מקומות ותקופות, תוך בחינה מחודשת של המיתוסים הקדומים מנקודת מבט מודרנית. במסעה זה היא מבקרת בממלכות האגדה והארוס, בעדן ובשאול…”, “…יש לי הערכה למשוררת שכותבת על אורפאוס באיכילוב, שתוהה האם אישה כרותת שדיים יכולה להיות פנלופה, ששואלת שאלות קיומיות על אריאדנה בעידן האינטרנט, שבודקת באומץ מה קרה לעבר המלא הוד בהתנפצו אל התקופה משברת המיתוסים שבה אנו חיים”.

ואני חושבת שכוחה של זגורסקי שפרינגמן הוא בכתיבת שירים פשוטים, “בוחקים”, במילותיו של מאיר אריאל − חצי בוכים וחצי צוחקים. ואני טוענת שהעמסת המוטיבים, הקונוטציות והאזכורים המיתיים פוגמת בספר. כל האלמנטים הללו רבים מדי, דחוסים וגלויים, וניכר כי הם בבחינת פיגומים שאִפשרו למחברת לכתוב מדם לבה ביתר קלות ופשטות. מובן שהיה אפשר להותיר אחדים, שבהם האזכור המיתי מוסיף באמת לתוכן ולא גורע ממנו, וכאלו היו בודדים. הנה אחד מהם:


כשסקרנותה של פנדורה גברה עליה היא פתחה את התיבה ושחררה לעולם את כל הצער, העצב והאסונות. בבהלתה כי רבה, סגרה את התיבה והותירה בה רק את התקווה. המילים “פנדורה” ו”פודרה” חולקות מצלול משותף. כל האסונות כבר יצאו זה מכבר (אזכיר שזגורסקי שפרינגמן היא בת לניצולי שואה ובספר עוד שירים טובים, מהסוג הבלתי עטוף בצלופן מיתי-תנכ”י-אגדי, הדנים בחוויה הזאת) – אלה הלאומיים ואלה האישיים. זיכרונות הילדות − גם הם כבר היסטוריה שאיננה מומתקת בדבש, אז איזו תקווה כבר תצא ממנה? ניכוסה של פנדורה לפתיחת הפודריה הנושנה יפה, נבון וקולע. אישה מאופרת למשעי, מוטב כי תבחר את מה להדגיש − את שפתיה בליפסטיק לוהט, או את עיניה בעיפרון המשחיר. שניהם גם יחד יהפכו אותה למפלצת על שתיים, אם לכך יתלווה גם הסומק העז − שלא לדבר על הפודרה. ואם הספר הוא האישה ושמותיהם של האלים, כמו גם האזכורים לסיפורי התנ”ך ולאגדות ילדים, לרוב בשמות השירים עצמם (“בגדי המלך החדשים”, “הנסיכה על העדשה”, “היפהפייה הנמה”, “כיפה אדומה” ועוד ועוד) הם מרכיבי האיפור − כל הממעיט הרי זה משובח, אך לא כך בספר ולא כך דעתו של וייכרט.

אין ספק שהמטען שמביאה עמה זגורסקי שפרינגמן הוא רב ועשיר. מלבד היותה משוררת (משנת 2009 היא חלק ממועצת המערכת של כתב העת לשירה “פסיפס”) היא גם אמנית ופסיכודרמתיסטית. עבודתה – ובה ראש מקורנף העטוי במסיכה ובהינומה – מעטרת את הכריכה. העבודה על הכריכה נוצרה חמש שנים לפני שיצא הספר לאור. שמו של הספר שאוב מהמנהג המבעית שרווח בימי הביניים − למסור את הכלה לבעל האחוזה ללילה אחד, כדי שבעלה הטרי של הכלה יקבל מבעל האחוזה היתר לצוד בשטחו. מכאן הביטוי “הצמיחה לבעלה קרניים”, המתייחס לאישה שבגדה בבעלה. יש האומרים שמשם מקורו של מנהג הנשים החרדיות לגלח את שערן כשהן נישאות − כדי להיות מכוערות עד כדי כך שבעל האחוזה יוותר על בעילתן בליל נישואיהן. זגורסקי, במובן מסויים, היא כותבת פמיניסטית הבודקת את גבולות מעמד האישה ומתעדת אותו בראייה היסטורית, בה בשעה ששיריה הטובים והנוגעים ביותר הם השירים האישיים, הקטנים, הפשוטים.

את השירים ה”קטנים” (למעשה הם הגדולים), ה”פשוטים” (למעשה הם המורכבים) האלה, הנקיים מאיפור, אפשר להבין בנקל, ללא קשר לשמו של הספר וללא כל צורך לדון בהם. ולא זאת בלבד, אלא שהם הקולעים, הם הבוראים תמונה שאפשר להזדהות איתה. הנה אחד מהם:


“שפת האם” היא גם השפה הראשונה שאותה למדה המחברת וגם השפה הפיזית, בת הקיימא, שעליה היא פוסעת. הלשון – גם היא דו משמעית. גם שפת הדיבור וגם האיבר עצמו, שלאחר שנים הוא חלוד, בלוי, נטול תקנה. אבל כל עוד המחברת צועדת עליו, כל עוד היא חולמת ויוצרת דימויים – עדיין יש תקווה.

עוד שיר פשוט, חד ונבון שאיננו נזקק להגנתו של אל, סיפור מיתי או אגדה − הוא השיר הזה:


מובן שהתיקון האמנותי הנדרש לחוטים המחברים בין שני אנשים − חוטים שהתבלו עקב עייפות החומר − הוא-הוא מעשה השיר. “עיני הסריגים” − הלולאות − “פוזלות”. זהו דימוי מבריק המחבר את בלותו של גוף האדם, את בלותה של האהבה ואת בלותו של הסריג.

ולא פנלופה ולא אשת לוט ולא הנסיכה על העדשה היו מעבירות זאת טוב יותר. הנה מקבץ מקרי לשירים העטופים: “אשת לוט שבי \ נכנעת לטעמי השמים”, מתוך “אהבת אשת לוט”, או “אני \ לא פנלופה\ בלי נול ערגה”, מתוך “לא פנלופה”, או “מתהפכת \ מונה. \ הנסיכה על עדשה” מתוך “נסיכה על עדשה”, או: “מאז שהיא קשרה לאצבעי את חוט הזהב \ אני מגששת בלבירינט המידע האינטרנטי, \ קושרת קישור אל קישור, גילוי לגילוי, שם אל שם \ מצרפת בסבך פסיפס שורשי השייכות. \\ המינוטאורוס מאיים לאכול אותי, \ וחוט השאלה עודנו בידי”, “אריאדנה”. או “גנבת אש מהאלים עבור \ נשים כמוני! \ הפכפכות כאוקיינוס \ כים המוות בולעניות, \ שיכורות מטרף”, מתוך “פרומתאוס”.

זהו טבעה של האמת הצרופה. היא איננה נזקקת לקישוטים, נימוקים, הרחבות והסברים – מקסימום לפיגומים שאותם יש להסיר בתום המלאכה. או אז היא פשוט נוכחת וגלויה, במלוא הכאב.

4 תגובות

  1. שלום ורד
    תודה שחשפת אותי לשירי ענת זגורסקי שפירנגמן. השירים שהבאת מצאו חן בעיני מהסיבות שמנית.
    מעניינת התייחסותך לדברים שכתב רפי וויכרט על שיריה של ענת.
    רפי מציג דעה מקובלת אצל משוררים וחוקרי שירה ותיקים, שחובה על משוררים מתחילים שיקראו הרבה שירה, כך יעמיקו את השכלתם הפואטית, יעשירו את עולמם, ושירתם תהיה טובה יותר.
    היום, יש השואלים האם זה תנאי הכרחי לכתיבת שירה מעניינת וטובה.
    אולי תהליך כזה דווקא מקהה את הקול המקורי שיכול היה להיות למשורר.
    כך גם השימוש במה שאנו מכנים “ארמזים ספרותיים” -כלומר, שילוב של רמזים מיצירות ספרותיות “נחשבות”. , התפיסה המקובלת הייתה שארמזים כאלה מטעינים את היצירה ברובדים נוספים. תפיסה זו התבססה בין היתר על קהל קוראים משכיל, ובייחוד באה להרשים ולהחניף לאותו קהל בבחינת: “ראו כמה אני מוכשר ומשכיל וכמה אתם חכמים ונבונים כי הצלחתם לזהות מהיכן הארמז נלקח”. נדמה לי שגם היום, בהרבה מקרים זה חומר הגלם שבו משתמשים חוקרי ספרות ומורי הספרות: ניסיון לעקוב אחר “מקורות היצירה”. ארמזים כאלה נותנים להם “חומר טוב”.
    דעתי שלי, קרובה לשלך. השימוש בארמזים צריך להיות זהיר. כשאני משתמש בהם, אני משתדל לכתוב אותם בצורה כזו שלא תמשוך תשומת לב מיוחדת, בבחינת: מי ש”גילה” את הארמז ,מרוויח. מי של מכיר, לא מרגיש מטומטם שנתקל במשפט לא ברור.
    הדוגמא של “ניובה” טובה מאד בעיני, כי השיר “עומד יפה” בלי ההפניה למיתולוגיה.
    שיהיה ברור, אני לא נגד שימוש בדמויות מיתולוגית, הסטוריות וכו.., במקרים כאלה, אני מצפה שהשיר יאיר זווית חדשה ולא מוכרת של אותו סיפור. כאן, השם בא להפוך את המשוררת ל”דמות מיתולוגית” וכך לטעמי, השם מכשיל את השיר המאד אישי, אינטימי ומרגש.
    גיורא

  2. אני מבקש להביא לדיון את נקודת מבטי האישית והאינטימית, הייתה לי הזכות לערוך ולהנחות את ערב השקת הספר. הנחתי השקות רבות, אלא שבמקרה הזה ליוו אותי שיריי הספר ימים רבים…
    הגם שאני נוטה להסכים עם גישתה של ורד זינגר, אני מקווה שהספר והשירים בו יקבלו את מקומם הראוי. קולה של ענת זגורסקי שפרינגמן לא מהדהד בעולם השירה, קראתי לה אז ואני קורא לה עכשיו לפרסם “יותר”.

  3. צר לי להודיע על עזיבתה את העולם הזה של המשוררת ענת זגורסקי שפרינגמן שנפטרה אתמול 13 לספטמבר 2023 בגיל 76.
    ענת זגורסקי-שפרינגמן נולדה בשנת 1947 בלגניצה שבפולין להורים ניצולי שואה. עלתה עם הוריה ב-1957. במקביל ללימודיה בבית הספר התיכון למדה בקונסרבטוריון במגמה ללימודי פסנתר. בעלת תואר ראשון בתיאטרון, קולנוע ולימודים קלאסיים מטעם אוניברסיטת תל אביב. השתלמה באומנות, בפילוסופיה ובפסיכולוגיה בארץ ובחו”ל, והתמחתה בפסיכודרמה. שימשה כאסיסטנטית בתחום אצל פרופ’ קולצ’אר בחוג לפסיכולוגיה. בין מקימי “איה”ת” – איגוד ישראלי לטיפול באמצעות הבעה ויצירה, ושימשה יו”ר סניף המרכז.
    היא פירסמה את שיריה מ-1993 בכתבי עת שונים. נושאי כתיבתה היו בין היתר דו-שורש, חוויות דור שני לשואה, יחסים בין אישיים.
    היא תרגמה את שיריה לפולנית, והם התפרסמו בפולין, באנגליה ובארצות סקנדינביה. ושקדה על תרגום טקסטים מפולנית לעברית ומעברית לפולנית. בשנת 2015 השתתפה במשלחת אגודת הסופרים העבריים לפולין כמשוררת וכמתרגמת. בשנה זו נבחרה גם לועדת קשרי חוץ של האגודה.
    משנת 2009 זגורסקי שפרינגמן הייתה חלק ממועצת המערכת של כתב-העת לשירה “פסיפס”,
    כמו כן, היא הייתה במערכת המייעצת בצאת “גבורות למאזניים”.
    השתתפה בתערוכות עיצוב ופיסול במוזיאונים בחולון, בחיפה, באשקלון, בקיבוץ בר-עם ובחדרה.
    היא פירסמה שני ספרי שירה: אישה מודולרית : שירים (תל אביב : תמוז, תשנ”ה 1995)
    כלה קרננית : שירים (תל אביב : חבר לעט, תשע”ד 2014) <עריכה – יואב איתמר>
    היא זכתה בפרס טשרניחובסקי לשירה מטעם אגודת הסופרים והוצאת תמוז, 1994 על “אישה מודולרית .

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × 1 =