הציירים הריאליסטיים – אין חדש תחת הפלטה

טל סלוצקר הוא צייר ייחודי ומוכשר. בימים אלו עלה לרשת סרט עליו ועל יצירתו, "טל סלוצקר -צייר הצללים", בבימויו של אלי אשד שמראיין אותו.

להלן דברים שכותב סלוצקר על אודות האמנות הריאליסטית שהוא רואה את עצמו קשור אליה − אבל בה בעת גם מתנגד לה

מאת טל סלוצקר

עבודה דיגיטלית מאת טל סלוצקר

בשנת 1997 הוקם בירושלים בית ספר לציור בשם "הסדנא לציור ורישום בירושלים" – "The Jerusalem Studio School". בית הספר היווה מוקד משיכה לציירים שאפתנים וצעירים (דאז) שהחלו ליצור בסגנון ריאליסטי, שעתה הוא הבון טון בציור בארץ. עוד לפני שקם בית הספר, בשנות השמונים, התרכזה קבוצה של ציירים מוכשרים במכון אבני והחלו לעבוד בכיוון הריאליסטי. שמו של האל שאת שמו אסור להגיד − אנטוניו לופז גרסיה ריחף כבר אז בחוגי הריאליזם בארץ.

ציור מאת אנטוניו לופז גרסיה

היו שם מורה ותלמיד, שלימים לא ידעו להגיד מי השפיע יותר על מי − המורה על התלמיד או להפך. התלמיד מאותן שנים היה צעיר בן תשע-עשרה בשם דניאל אלנקווה, שציוריו עתידים להיות אגדיים בחוגי הריאליזם בארץ. הציור של אותה תקופה הושפע רבות מציור הארנבת של אנטוניו לופז. הציור של לופז חשוף יותר, הנחת המכחול שלו אימפרסיוניסטית. אומרים שהתלמיד עלה על מורו, אך מאז הוא התקלקל, וכבר שנים מייצר ציורים שחוזרים על עצמם ואינם מעניינים. תערוכתו האחרונה בגלריה "ליטבאק", למרות החזרות הייתה מעניינת. אותי היא הפתיעה.

בכל מקרה, ביצה זאת שהוטלה בשנות השמונים של המאה העשרים התפתחה בעקבות מה שכונה "העיוורון של האמנות הישראלית" לבית ספר מצליח ומאוד מעניין בירושלים − ולא בגלל העיוורון, אלא משום שבבית ספר זה למדו להסתכל. היו בו אנשים שעבדו קשה והחזיקו את המקום. אנשים באו והלכו,  אבל הגרעין הקשה (כולל אותי) היה שם מבוקר עד בוקר. עבדו שם ללא הפסקה וקיימו את בית הספר כמקום עבודה חד פעמי לציירים שיפתחו דרך עצמאית, וכבר בשלב זה עשו עבודות משמעותיות.

אני הייתי בן ארבע-עשרה כשהתקבלתי לבית הספר, ובן שבע-עשרה כשעזבתי אותו. שאר המצוינים היו בגילאי העשרים המאוחרים שלהם או בתחילת שנות השלושים לחייהם. המראה בכיתה היה של עבודה מול מודל ערום באופן יומיומי. מי שהיו דתיים (היו תלמידים דתיים בבית הספר) קיבלו אישור מהרב וציירו, חלקם הורידו את הכיפות לפני הכניסה לכיתת הציור. היה משהו מעניין באותו בית ספר. זה היה בית ספר לציור. לא לפלספנות. לא לוויכוחים על האם הציור כבר מת או שעדיין אפשר להקים אותו לתחייה. ציור.

בית הספר עורר הערכה גדולה ואהבה בלבבות הסטודנטים שלו לציור מסורתי. ציור ערכי עם שורשים ויסוד. עם זאת, היו בעיות בבית הספר ולא ניתן להכחיש אותן. אותן בעיות מאפיינות את עבודות תלמידי בית הספר שמאוחר יותר הקימו בית ספר משלהם בתל אביב.

היה קשה מאוד להבדיל בין הציורים שלהם. היו ספורים שהצליחו בכל זאת להגיע לשפה אישית יותר, חלקם אף פנו לציור מופשט ולכיוונים נוספים. מי שאינו מכיר את המעורבים יקשה מאוד להבדיל גם בין ציורי בוגרי בית הספר שבשלו ובין אלו של כמה מתלמידי שנות השמונים. אנשים מבלבלים ביניהם. אחת הבעיות היא שבמקום לגבש שפה חזותית אישית או לפחות דרך חדשה ליצירת דימויים הרבה מהציירים שכנעו את עצמם שהם מייצרים שפה אישית, בעוד שלמעשה הארץ אחת והדברים אחדים.

אנטוניו לופז גרסיה

המנהג של למקם אוביקט במרכז הציור או קרוב למרכז הפך להרגל. נראה שיש גרנד מייסטר − אנטוניו לופז גרסייה − ומאסטרים קטנים שממשיכים בעקבותיו בלי לתת את הדין על כך שבעצם הם בכלל לא ציירים של תקופתם. אני, שהייתי תלמיד מצטיין, הייתי צריך לעזוב בשלב כלשהו את בית הספר מפני שהעזתי לצייר ציור שלא בסגנון הבון טון.

הריאליסטים, כנהוג אצל ציירים, אינם קוראים לעצמם בשם של קבוצה, אינם מוכנים להגדיר את עצמם כאסכולה וגם אינם מוכנים שיקראו להם ריאליסטים! אם תשאלו את חלקם יאמרו לכם שהם מציירים ציור מופשט. מכך עולות כמה בעיות. אחת היא שזה לא ציור מופשט (גם ילד בן שלוש רואה את זה). אבל גם אם זאת לא בעיה בפני עצמה מדוע אין עומק נושאי לעבודה שלהם? כמה דיבורים על מכחולים והנחת צבע אפשר לשמוע? אצל הריאליסטים משפך הוא מספיק כדי לטעון כביכול את הציור בתוכן רוחני. למה הריאליסטים בארץ הולכים באותו כיוון עם התקופה שכל כך מתעבת דמיון ומדוע הם מסרבים לדמיין?

במסה שכתבתי לכתב העת "עכשיו" מס' 74, קראתי להביא את הריאליסטים אל "המדרשה לאמנות". אני עומד מאחורי הקריאה הזאת. אבל כעת אני רוצה לשאול: האם זה כל מה שיש לריאליזם הישראלי להציע? כריאליסט וכדאדאיסט פסיכיאטרי פרשתי את משנתי במניפסט "הם".

אנטוניו לופז גרסיה נבדל מאוד מהריאליסטים הישראלים בכך שהוא תופס את עצמו לחלוטין כאמן של התקופה שלנו. הוא אינו מנסה ליצור מחדש ציור אבוד. זהו גם המסר המרכזי שהוא מעביר בשעוריו − הֵיו אתֶם (נפגשתי איתו ולמדתי אצלו).

ציירים רבים יצאו מחוגי הריאליזם, והם מציעים פלטה רחבה של השפעות נפלאות שחסרות בנוף הישראלי הסובב את אי הריאליזם − ביניהן הציור ההיסטורי שלאמנות הישראלית כמעט ואין זיכרון נוכחי שלו − אך נשאלת השאלה:

מתי יפַתחו כבר איש איש את שפתו שלו?

ראו גם:

הסרט טל סלוצקר -צייר הצללים" בבימויו של אלי אשד,

המציאות על פי טל סלוצקר

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אמנות. קישור קבוע.

4 תגובות על הציירים הריאליסטיים – אין חדש תחת הפלטה

  1. מאת חנה נחמני לוי:‏

    אהבתי את המאמר. יש בו אומץ לאמר ביקורת שבאה ממקום של היכרות את הנושא ולא פסילה של ציור ריאליסטי על הסף ככזה.

    • מאת טל סלוצקר:‏

      חני בוודאי, הציור הריאליסטי בארץ דורש תגובה יותר מורכבת מפסילה או אישור. מדובר בנושא מורכב ובעייתי שאנשים מנסים לשמור חי כמה שאפשר. מול הרבה מאוד קשיים.

  2. מאת אריאל שנייר:‏

    הי טל, נהנתי לקרוא מה שכתבת ואני במידה רבה מתחבר לרעיונות שאתה מדבר עליהם .. אני חושב שכולנו ( האמנים ) עוברים תהליכי התפתחות עם החיים ( מבחינה אמנותית, רוחנית, פסיכולוגית..) ובעיני זה די ניכר שיש משהו מעניין ואף עוצמתי בדברייך ובדרך שנראה שאתה עושה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*