"על הספר החדש" – השירה החדשה על פי ערן הדס

"על הספר החדש" – הרצאה מאת ערן הדס

ההרצאה ניתנה במסגרת מופע "יקום תרבות" בנושא "ספרות ותרבות בעידן הסופר-טכנולוגי", שהתקיים ב-28 ביולי ברמת-ישראל, תל אביב

כשחוקר המדיה מרשל מקלוהן רצה להוכיח את טענתו הידועה "המדיום הוא המסר", הוא ערך ניסוי. לקבוצת סטודנטים אחת הוא השמיע קטע רדיופוני מנאום של היטלר וביקש מהם לתאר את התחושה שהקטע עורר בהם. הסטודנטים תיארו תחושות של הצטמררות, אימה, כאב, מצוקה וכו'. לקבוצת סטודנטים שנייה הקרין מקלוהן תיעוד טלוויזיוני של אותו קטע נאום, שבו נראה היטלר על הבמה. התלמידים ציינו כמה הוא נראה מגוחך ומוגזם, כמו דמות מסרט מצויר. זה לא היה מצמרר. התוכן המילולי היה זהה, אך האפקט הרגשי היה שונה, בגלל המדיום השונה.

ובכל זאת, בימיה הראשונים של הטלוויזיה, רוב התכניות היו "רדיו מצולם", מפני שזה מה שהכירו אז. ארך זמן-מה עד שהמדיום החדש גיבש לעצמו זהות מבחינת תכנים. מקלוהן קבע שכל מדיום ישן הופך לתוכן של המדיום שבא אחריו. וכך "רדיו מצולם" הוא רק סוגה אחת בתוך ים האפשרויות העצום של תכניות טלוויזיה. האפשרות לטעון טקסט לתוך טלפון נייד או אמצעי קריאה דיגיטלי אחר מפתה אותנו לחשוב שזהו הספר החדש. אולם זהו רק מודל אחד, סוגה אחת. האם ויקיפדיה, שאינה נטענת לטלפון נייד, ואינה סגורה לקריאה בלבד, אינה ספר באותה מידה שאנציקלופדיה בריטניקה היא ספר או סדרת ספרים?

האם האינטרנט אינו אלא ספר אחד גדול? האינטרנט מבוסס על טקסט אך גם על מדיה, למשל וידאו שלא ניתן להכניס לספר מודפס. אך יש לו גם שתי תכונות נוספות שהנייר אינו סופג. האחת היא ההיפרלינקים, הקישורים בין מסמך אחד למשנהו, המאפשרים ניווט לא-לינארי ביצירה. השני הוא האופי החברתי, המאפשר לאנשים רבים להשתתף בקריאה, כתיבה, העתקה וכדומה. ניתן לכתוב ספר שיתופי, או ספר חברתי, וניתן להמשיך לערוך אותו כל הזמן, כפי שקורה בוויקיפדיה למשל. ואם אדם יכול לכתוב, מדוע שרובוט או בוט (תוכנה) לא יכתבו? הם יכולים, והם אף עושים זאת. 90% מהקריאה שמתבצעת היום מתבצעת ע"י תוכנות ולא ע"י אנשים. ישנם תכנים אוטומטיים שנכתבים היום, והיקפם ילך ויגבר.

אחד מתפקידי המשורר, אותו נטלתי על עצמי, הוא לחקור את גבולות השפה, התודעה והספר. בעולם שבו הווירטואלי מרחיב ומגביר את הממשי, כדי ליצור מציאות רבודה, Augmented Reality, יש צורך גם בשירה מוגברת, Augmented Poetry. ספרות של היום, שלא יכולה היתה להתקיים בספר הישן.

ספרי הראשון Heavy Meta, שיצא בתחילת 2009 בסיוע חברת מנדלי, היה הראשון בעברית בפורמט EPUB, ובכך היה הספר הראשון בעברית שהיה ראוי לכינוי השגור בפינו היום "ספר דיגיטלי". אך כאמור, הוא היה ספר נייר רגיל בפורמט אחר. הנסיון הראשון שלי ליצור ספר שאי-אפשר לייצג בנייר, היה ספרי השני,  Era? שהתבסס על דבריו של המשורר אריה סיון, שנפטר השנה, "מה שאין בשיר אולי יש בקוראיו". וכך Era? היה לוויקי-ספר, בדומה לוויקיפדיה. אני אמנם הייתי הראשון לכתוב את השירים, אך מרגע שהם עלו לאתר http://era.wiki.co.il כל אחד היה רשאי לגשת אליהם, לקרוא אותם ללא עלות, אך גם לערוך אותם. למעשה, איימו עלי משוררים אחדים שימחקו את כל השירים מן הספר, וגם זה היה ביכולתם. כוונתי היתה שאם מישהו ירצה לשפר את הספר, הרי ששמורה תהיה לו הזכות. למעשה, מנגנון הוויקי שבו השתמשתי היה מחוכם קצת יותר, והוא שמר הסטוריית שינויים, וכך במידה מסוימת התאפשרה שמירת גרסאות, ואפילו סוג מסוים ומצומצם של Branching, או "מלחמת גרסאות".

אף שהספר זכה לעשרות אלפי קוראים, כפי שניתן לראות בסטטיסטיקה של האתר, שגם היא פתוחה לכל (אך לא לעריכה…) – רק עשרה אנשים ערכו בו שינויים, ואיך לומר, לא ממש שיפרו אותו, ולפעמים אף השחיתו את הכתוב. מן הבחינה הזו, הניסיון בכתיבה חברתית כשל. לכן בספרי הרביעי, סנטר, שיניתי מעט את הכללים. הספר נכתב במשך 24 שעות, בדיזנגוף סנטר, שם ישבתי בארומה, קפה גרג, צומת ספרים ועוד. כתבתי את הספר על-גבי מסמך גוגלדוק, שכל מי שהיה לו הקישור אליו היה יכול לערוך בזמן אמת. 2000 איש התחברו בזמן אמת, והפעם באמת עזרו לי. חלקם אף ידעו את מיקומי ובאו לבקר. המודל החברתי הזה הצליח הרבה יותר, וזה היה חשוב לי מפני שהספר היה לזכרו של אבי המנוח. האירוע היה בעל ערך אישי – ולכן אנשים באו לעודד. האירוע היה תחום בזמן – לא רצו לפספס, אני הובלתי את התהליך גם לאחר עריכה, וזה הוביל למחויבות גבוהה יותר – מחויבות לאדם המוביל את היצירה ולא ליצירה, ולא היו תרומות שליליות. לא היה עורך לספר, וזה הגביר מחויבות למצוא שגיאות ולהעיר.

שני ספרים אחרים שלי, אנשים שאתה עשוי להכיר ו-קוד עוסקים בטכניקת כתיבה שונה מן הספר המסורתי, אף ששניהם ספרים מודפסים. שניהם לא נכתבו, אלא חוללו אוטומטית באמצעות תוכנות מחשב. יחד עם זאת, פרקטיקת כתיבה אוטומטית כזו יכולה ליצור שוני מהותי בין ספר מודפס ל"ספר החדש", והוא חסם האורך, או מה שהוגדר ע"י הסופר הצרפתי רמון קנו "הפוטנציאל הספרותי". כדוגמה אתן מחולל שירה שכתבתי יחד עם המשורר מרחב ישורון, צורת אדם, היוצר שירי זן מתוך שילובים של 39 מלים שהרמב"ם התייחס אליהן כמעין אבני בניין לשפה, או DNA של העולם. מספר הצירופים האפשריים הוא עצום, ואם לא מגבילים את אורך השיר, הוא אפילו אינסופי, ולכן לא ניתן (וגם כנראה פחות מעניין) להדפיס את כל השירים בספר אחד. לעומת זאת, כדי לבחון ולחוש את הפוטנציאל שמשרות המלים וצירופיהן, אין ספק שהחוויה הדיגיטלית עדיפה.

הפוטנציאל בצירופים מתוך קבוצה סגורה הוא מעניין, אך עדיין מוגבל. מצד שני, כשהאינטרנט הוא הקלט, והוא קבוצת המלים או התווים שמהם ניתן לבנות יצירות חדשות, האפשרויות הן באופן מעשי בלתי-מוגבלות, ומתפתחות עם הזמן, בניגוד לספר ישן שתמיד נותר זהה. דוגמה אחת לכך היא הצעה להשלים – שירי גוגל סג'סט, שמשתמשים במידע סטטיסטי ששואב מנוע החיפוש מתוך פעילות של אנשים אחרים (למעשה מכל משתמשי גוגל) ומשלימים את המילה הבאה. אדם אחד משתמש בכל העולם כדי לכתוב שיר, והיות שהחיפוש של גוגל הוא מותאם אישית – לכל אחד מתקבלת התוצאה האישית והפרטית שלו. זוהי שירה חדשה!

ובכל זאת, בתוך כל ההתלהבות מן הרשת, יש לזכור שהרשת מגדירה יחסים בין אנשים (לבין אנשים אחרים, וגם לבין רובוטים, כמו פרנקי הרובוטית שיצרתי יחד עם מעין שלף וגל אשל, רובוטית פיזית ששואלת אנשים מה זה אומר להיות אנושי עבורם. סך התוצאות מגדיר אנושיות). וכשמוגדרים יחסים בין אנשים, נוצרות היררכיות, ובעקבותיהן תמיד יתרחש ניצול. דוגמה לניצול כזה הוא באתרי Crowdsourcing, שם אנשים מן המערב משלמים גרושים ספורים מבחינתם לאנשים מן העולם השלישי, בתמורה לעבודות קטנות שדורשות מעט מיומנות. בפרויקט מאזינים לאויב, ליאור זלמנסון ואני יצרנו מדריך שמע (Audio Guide) עבור מוזיאון ישראל, שבו כל המוצגים מוסברים ע"י אנשים ממדינות איסלמיות שאינם יכולים להיכנס לישראל ולמוזיאון. כמו בפרנקי, גם כאן הערך נובע מריבוי קולות, אך הפעם הקולות נלקחו ללא ידיעתם, תוך ניצולם…

לסיום אציג כיוון שהעולם הולך אליו, אך יתכן שהוא יפגע במהותם של הספרים, שאחד מיתרונותיהם הוא שהם מתארים רק מציאות חלקית והדימיון צריך להשלים את הפערים. היום מתפתחות סביבות של מציאות מדומה: האדם חובש משקפיים, לדוגמה, ואז הוא לא רואה את העולם הממשי, אלא עולם וירטואלי תלת-מימדי שתוכנת עבורו. בשנתיים הקרובות נראה יותר ויותר סביבות של מציאות רבודה, כלומר אותם משקפיים יראו הן את המציאות והן עצמים וירטואליים שיתווספו לה. בהאקתון של MindCET שנערך בירוחם השנה, הפך ספרי מקש הרווח לספר רבוד, כלומר נוספה לו שכבה וירטואלית, באדיבות קבוצת מפתחים בראשות רותם בנט. כאן תוכלו לראות וידאו של הוספת שכבה וירטואלית לסיפור יעל וסיסרא בתנ"ך. הקורא (אני במקרה זה) קורא את הספר האמיתי, אך כשעיניו מגיעות לסימן מסוים בספר, נטענת הסצנה הווירטואלית, וכשהוא מרים את עינו הוא רואה את הסצנה "חיה" לנגד עיניו. יקח זמן לטכנולוגיה הזו להבשיל עד כדי החלפת הדמיון שלנו, אך האיום כבר כאן.

ראו גם:

"במהרה בדפינו אמן" - סקירה של ורד זינגר על אירוע "יקום תרבות"

משה מנשהוף על ספרות ויצירתיות בעידן הטכנולוגיה העליונה

אודות ערן הדס

משורר, תכניתן ואמן ניו-מדיה. מחבר שישה ספרים, ובהם ספרי השירה המתוכנתת 'קוד' ו-'אנשים שאתה עשוי להכיר'. עוסק בחיבור בין שירה לבין טכנולוגיה, ובין שיתופי הפעולה שלו תוכנה שמחברת שירים על-סמך גלי המח של הכותב‏, ורובוטית שמראיינת בני-אדם על אנושיות.יוצר דמות משוררת האינטרנט הבדיונית צאלה כץ, חבר בהרכב 'בנות טיורינג', חבר קבוצת 'גרילה תרבות' ומארגן הפגנת המשוררים נגד חוק המאגר הביומטרי. בעבר ערך והגיש את תכנית הרדיו 'סלון ניו-מדיה' בתחנת 'רדיו כל השלום'. http://eranhadas.com
הפוסט הזה פורסם בתאריך אירועים ספרותיים, אמנות, אמנות רשת, ספרות אלקטרונית, שירה עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*