ספרות ויצירתיות בעידן הטכנולוגיה העליונה

משה מנשהוף, סופר והוגה דעות − שבנוסף לזאת הִנו מוציא לאור − כותב בסגנונות הגותיים שונים ובעיקר בסוגת המדע הבדיוני.

במבוא לספרו הראשון, "אוּפוריה" – שיצא לאור בשנת 1994בהוצאת "כינרת זמורה ביתן", הוא מגדיר מהי כתיבה בסוגת מד"ב:

"ההווה הוא נקודת זמן שבה העבר והעתיד – שני הפכים המושכים לכיוונים מנוגדים – נושקים זה לזה בנשיקת נצח. שלא כהיסטוריה המספרת את סיפור העבר על סמך העדויות שנותרו, המדע הבדיוני – במובנו העתידני – מספר את סיפור העתיד. הסיפור הבדיוני מסתמך על עדויות שהוא ממציא תוך כדי אחיזה במציאות ומתיחתה בכוח הדמיון אל עבר העתיד, לעבר זמן שממנו בחר להביט על גוני העבר הדמיוני השוכן בו."

בספרו האחרון, "האחרים" הוא מתאר עולם עם טכנולוגיה סוּפר-מתקדמת שהתפתחה מאות שנים לאחר אסון סולארי, אשר באמצעותו הורס מנשהוף את העולם עד היסוד ומביא להכחדה כללית של כל החיים על פני כדור הארץ.

בעולם פוסט-אפוקליפטי זה אנשים חיים במעין מרחב קיברנטי כלל עולמי, שבו אנשים אפילו לא מדברים בקול כמו שאנחנו מדברים, אלא במעין טלפתיה. בעולם זה מנשהוף מעיר מחדש את הבלש שרלוק הולמס.

בספר הזה עוסק מנשהוף בחיים אשר הטכנולוגיה הסירה מהם כל דאגה וככל הנראה אפילו את המוות, אך הוא מעמיד את כל העולם הזה במבחן מרתק, שעושה חשק רב יותר לקרוא את הספר.

משה מנשהוף שהוא גם חבר ועד המנהל של "יקום תרבות" נשא הרצאה בנושא זה באירוע של יקום תרבות בתאריך 28/07/2015.


ספרות ויצירתיות בעידן הטכנולוגיה המתקדמת

מאת משה מנשהוף

לא מזמן נכחתי בהרצאה באירוע של אחת מחברות ההיי-טק. נושא ההרצאה היה "האינטרנט של המכשירים". מה שאנחנו מכירים זה בעיקר האינטרנט של האנשים − אנשים מעלים תכנים ואנשים אחרים רואים וקוראים. כבר מעל עשור נמצא העולם לקראת כניסה רצינית ונרחבת לאותו "האינטרנט של המכשירים", שבמידה לא מבוטלת ישַנה את פני העולם. זה לא מדע בדיוני. הכול כבר הומצא ועובד. השאלה היא רק איך להפוך את זה נגיש לכלל הציבור. עד כה זה לא קרה בגלל סיבות שונות, כמו אבטחת מידע, סנכרון בין הפרוטוקולים של כל המכשירים וכדומה, ובשל אותן הסיבות אף אחד לא יודע אם זה יקרה עוד חמש שנים או עשרים.

בעולם עם אינטרנט של מכשירים, יש ארנק חכם, רכב חכם ובית חכם. בתוך הבית החכם יש, בין שאר החפצים החכמים, מקרר חכם, ארון חכם, מיטה חכמה ותאורה חכמה. כל מכשיר וכל מוצר מזוהה ומדבר עם מכשירים רלוונטיים ועם אנשים. לצורך העניין, יוגורט וביצים שמגיעים מהסוּפר מזוהים ונכנסים למקרר החכם שמזהה מה הם, מה הערכים התזונתיים שלהם, לאיזה מאכלים הם טובים ומתי אני אוהב לאכול אותם − כדי להציע לי אפשרויות שונות. המקרר מחובר ללוח הפגישות שלי ואם אני מתכנן חופשה, הוא יזכיר לי לא לקנות דברים שיישארו בבית ויתקלקלו. נוסף על כך, אם אני מזמין אנשים ומתכנן לבשל משהו מסוים, הוא יבדוק מה חסר ויוכל לשלוח בעצמו את רשימת הקניות לסוּפר.

כך מתפקד גם ארון חכם − הוא יֵדע איזה בגד לבשתי באירוע המסוים שנכחו בו משתתפים מסוימים, ומה עליי ללבוש לאירוע דומה הערב. כך לגבי כל מכשיר ומכשיר.

במהלך האירוע היו אנשים שקמו וטענו שכשזה יקרה האנושות תהפוך למטומטמת. מה שבטוח, אין מפלט מזה, זה רק עניין של זמן. הרי אנחנו כבר משתמשים בטלפונים החכמים עם כל ה"ווייז" וכו', וזוהי עדות לכך שכולנו ניכנע לטכנולוגיה כזאת בבוא היום.

שמעתי אותם וחשבתי לעצמי: האם זה באמת נכון? האם באמת אנחנו הופכים לטיפשים יותר? אחד מן הנוכחים הביא כהוכחה את העובדה שפעם כל אחד מאִתנו היה זוכר רשימת טלפונים ארוכה ועכשיו כמעט ואיננו זוכרים דבר. ומאז שנכנס לחיינו הווייז, התחלנו לאבד את מיומנות  ההתמצאות וזכירת הכתובות. לדעתי, בימים שבהם זכרנו מספרי טלפון, לא זכרנו כל כך הרבה סיסמאות ויוזר-ניימים (שמות משתמש – אפילו שיש תוכנות שזוכרים עבורנו), ולא ידענו להפעיל במקביל כל כך הרבה תוכנות ודיווייסים (מכשירים עם מערכות ממוחשבות) ולהתמצא בכל העולם הטכנולוגי הזה ולנווט בו.

אם כך, אני רוצה לשאול האם האדם נהיה טיפש יותר? אולי דווקא חכם יותר? מן הסתם האדם מתפתח או לפחות משתנה עם או בעקבות הסביבה שלו ומתאים את עצמו לסביבה החדשה שבה הוא חי. אז אם הסביבה הופכת למתוחכמת יותר האם האדם בהכרח חכם יותר? בכלל, האם חוכמה או טיפשות מצטמצמת לתחום ההתמודדות עם הטכנולוגיה או שיש לה צדדים אחרים?

בספרי "האחרים" (הוצאת כתב, 2014), מתואר עולם טכנולוגי עתידני; מאות שנים אחרי הכחדה כמעט טוטאלית של החיים על כדור הארץ. בסביבה של הספר, אנשים לא הולכים עם מכשירים. כל אחד מהם הוא יחידת תקשורת. בתוך גופם ישנם מכשירי סריקה זעירים. כשאלה מגלים בעיה רפואית כלשהי, הם משדרים למרכז מסוים, ומשם מגיעה − נניח בגישושית קטנה − תרופה לאותה הבעיה. התרופה מוזרקת במקום הנכון בגוף והמכשירים הזעירים שבגוף מסיעים את התרופה לנקודת היעד. בספר מתואר כי:

טכנולוגיה אפשרה לאדם להיות נוכח בכל מקום ובכל רגע שיבחר. כל אחד חי במרחב הקיברנטי כרוח המרחפת על פני הארץ, נכח ושוחח עם כל האחרים ללא גבולות. הם דיברו כאילו בכוח המחשבה בצורה טלפתית, אך למעשה אִפשרה זאת יחידת תקשורת שהותקנה בגופו של כל אחד. בעזרת יחידת התקשורת הפעילו האנשים מכונות, ונראו כאילו הם מפעילים אותן בכוח המחשבה." (עמוד 87)

בעולם של "האחרים" המרחב הגיאוגרפי אינו מגביל את האנשים. כל אחד − בכל מקום שבו הוא יושב, יכול לדבר בכל רגע, פנים אל פנים, עם מי שלא יהיה − איפה שלא יהיה. אנשים לא יוצאים לעבודה. למשל, מישהו יכול לשבת בישראל באמצע מכתש רמון, ומבלי להזיז אפילו את ידיו לבנות בניין בעיר רחוקה בארצות הברית. בעולם הזה הפגנה, למשל, תתנהל כך:

"העולם דורש חמלה!" משפט זה, שהתנוסס על שלט ענק, היה כותרתה של הפגנה שעמדה להתקיים בכיכר המרכזית של המרחב. מספר אלה שאישרו את השתתפותם בהפגנה כלל עולמית ענקית זו כבר שבר שיאים. בכל העולם חיכו שתתחיל.

בשולי הכיכר נמשך גיוס המתנדבים שהמשיכו להחתים מצטרפים חדשים, וגם הוא שבר שיא קודם. הפעילים המרכזיים המשיכו בהתארגנויות הסופיות. פעילותם תוכננה לפי שעות היום באזורים שונים בכדור הארץ, והותאמה לסגנון התרבותי של כל אזור ואזור. למרות הבדלי שעות והבדלים תרבותיים, נראה שכל ענפי הפעילות על גוניהם השונים היו למקשה אחת ולמטרה אחת. כל אחד רצה לעזור. אנשים באו להטות שכם והביאו אתם חברים שיסייעו.

השניות נספרו לאחור עד הרגע שבו אופסו, אז הופיעה דמותה של הדוברת הראשית במרכז הבמה." (עמוד 173)

אני מצייר בספר עולם שאנשים גדלים בו דור אחר דור ואז אני בוחן מה יקרה אם כל זה פתאום יופסק.

אתם יודעים מה? לא נלך כל כך רחוק. דמיינו בנפשכם שבעוד עשרים שנה מהיום, אנשים כבר יחיו כמה שנים בעולם של אינטרנט של מכשירים וכו'. מה יקרה אז, אם פתאום קרן קוסמית תפסיק את כל תעבורת המידע? שום דבר לא יעבוד. אני בטוח שכולם יהיו אז חסרי אונים.

בתמונת המצב הזאת, אני דווקא חושב שיש עתיד למקצועות ההומניים, וכן לשירה, לספרות ולאמנות.

מדוע? כי כשבני אדם עם מוחם הקודח והסקרן מתפנים מכל הצרכים התפקודיים, הם יפנו לכל מיני תוכניות בידור שעוסקות ברכילויות ובשטויות. או במקביל אליהן לתוכניות מיסטיקה ולדתות למיניהן. אבל לא רק, במקביל אליהם יהיו לא מעטים שיחפשו אחר דברים אחרים. ואני מתכוון לכל תחום היצירה הספרותית והאמנותית. ולדעתי נדבך זה לא יהיה קטן.

ובנימה אופטימית זו, אני דווקא רוצה להאדיר ולהעצים את היצירתיות האנושית, ואין זה משנה באיזה "לבוש" היא תוגש − אם בספר מודפס או בצורה אחרת. אני חש שה"לבוש" כלל איננו חשוב, אלא הרוח האנושית והיצירתיות − היא שחשובה.

אם תשאלו מה המקום של הספרות והאמנות בעתיד בסולם החשיבות והפופולריות ומה או מי יכריע אם הנדבך של תוכניות בידור ומיסטיקה יובילו או זה של הספרות והאמנות? אומר לכם שלדעתי, כל אחד יכול לחשוב ולהעריך מה יוביל. כל אחד יכול לחשוב ולנחש ובכל לנסות להשיט את ספינת השערותיו באוקיינוס של העתיד אשר גלים גבוהים שלו ממש לפנינו.

זה מצב שבו אני חושב כי כל אדם רוצה לפחות לדמיין את עצמו כגלשן גלים הגולש בהנאתו על אותם הגלים במקום להיכנע לעוצמת אותם הגלים ולתת להם להובילו.

ראו גם:

שרלוק הולמס נגד "האחרים" – אלי אשד סוקר את  "האחרים":

על בריאת העולם נוסח המאה ה-21 – אלי אשד על ספרו של מנשהוף – "הכפיל הוירטואלי"

הפוסט הזה פורסם בתאריך אירועים ספרותיים, מדע בדיוני, עתידנות. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*