מאת ורד זינגר

קריאה בספרי השירה “תפילת יחידה” \ ענת לויט (הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, 2015, עריכה: לאה שניר) ו”הווים” \ נעמה יונג (הוצאת “פרדס”, 2015, עריכה: דיתי רונן)

השבוע עברתי חוויה רוחנית מטלטלת ויחידה במינה. ביום אחד, בהפרש של שעה אחת, קיבלתי לביתי שני ספרי שירה נהדרים − בשלים, מהודקים, מרתקים, עזים, נבונים, נוקבים וערוכים בקפידה. את שניהם כתבו משוררות ילידות 1958 − לראשונה, ענת לויט (גרושה ואם לשתי בנות בוגרות, מתגוררת בתל אביב) זהו ספרה השישי ולשנייה, נעמה יונג (נשואה ואם לנערה בת 14, מתגוררת במושב בית לחם הגלילית) זהו ספר שיריה הראשון (בשנת 2008 הוציאה לאור ספר ילדים אחד). ענת לויט היא משוררת, סופרת ועורכת ספרים (לויט, כפי שמצויין בכריכה הפנימית, זכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה). נעמה יונג תרגמה ארבעה-עשר ספרים והייתה עורכת אחראית לספרי מוּדעוּת.

מבחינה חיצונית ספריהן של שתי המשוררות דומים מאוד, כפי שאפשר לראות בתמונות שלמעלה − צבעי שתי הכריכות פסטליים, הדפס מן הטבע מוטבע בצדן השמאלי התחתון, מימין שם המשוררת באותיות שחורות ומשמאלו שם הספר המנוקד בלבן. ענת לויט מקדישה את ספרה לחבריה בפייסבוק, “באהבה ובתודה על ליבוי ההשראה”, ואילו נעמה יונג מקדישה את ספרה לשבעה חברים ברי קיימא, כמו גם למשפחתה − בעלה ובתה היחידה. ייתכן שזאת הסיבה שמבלי משים קראתי את שני הספרים זה אחר זה וזה לצד זה, אבל עדיין אין בכך כדי להסביר את מה שהתרחש בשעה שסיימתי את שניהם בנשימה אחת.

וזה מה שקרה: שני הספרים החלו לדבר זה עם זה.

הקול שפתח את הדיאלוג הפואטי היה קולה של לויט. לויט משרטטת תמונת חֶסֶר ברורה המודגשת בקונוטציות מקראיות ברורות למכביר, נוסף על שימוש תכוף במילים הומופוניות (מילים שלהן צליל זהה אך כתיב ומשמעות שונים, למשל “קול” ו”כול” בשיר “לא הייתי”). הדוברת חשה יחידה (כשם ספרה) במובן הבודד, הטרגי והצורב של המילה ולא במובנה העוצמתי, בר המזל (אפילו האלוהים בודד: “לעת ערבית ישחק אלוהים \ בודד \ ביופי הנשגב \ של שקיעותיו”, “דם”, עמ’ 38).

היא כמהה לזוגיות שתשלים את החֶסר הזה, שכמוהו כפצע שותת דם (“אלמלא הייתי בשר \ מדמם בבשרךְ”, “חלום”, עמ’ 22). היא איננה מאמינה שהזוגיות המיוחלת בוא-תגיע (“גם אם יבוא \ אוותר רחוקה \ מגוויעתו בגווייתי”, “גם אם יבוא”, עמ’ 16), איננה בוטחת עוד במילה “אהבה” (“ריקה ממילה \ שאין טעם לאומרה”, “מילה”, עמ’ 19).

לויט משרטטת תמונות שבהן ניצבת מיטה ריקה למחצה שבעלה נקרע ממנה באחת. מלבד שירתה, תפילתה, נטולה הדוברת כלים שבעזרתם אפשר להפנים את המצב, להשלים עמו (“באין לוויה ושבעה \ על שהיינו זה בזה \ קבר חי”, “עשיית חול”, עמ’ 21). ארוחת ליל שישי צורחת מִדממת החֶסר והאובדן (“ביד רפה חלה נבצעת. \ מעבר לשולחן אתה נחלם”, “עונג שבת”, עמ’ 17). חוסר תקשורת מוחלט שורר בין שני המינים (“זכר ונקבה בראם, ובלל \ שפתם עד שלא ידעו נפשם \ על יצועם טיפסו זה בזה \ כסולם שתחתיתו בור \\ השחר הפרידם זרים \ לחלומם”, “זרוּת”, עמ’ 18) ואפילו בשגרה אין כל נחמה (“מים רבים לא יכבו, רק השגרה \ תערום תילים-תילים \ תערים כנמלה על הלהט \ שיהיה אפר מתחת למים \ מכסים עקבות אהבה”, “צָמָא”, עמ’ 23).

כאמור, עם הקריעה הזאת הדוברת מסרבת להשלים − רבים משירי הספר הם שירי קינה צורבים. הגירושין כמוהם כמוות בלתי נתפס. גם בלותו של הגוף המתבגר איננה נקלטת, והיא דבר שבלתי אפשרי להשלים עמו (“כנחש תזחל זִקנה באיברייך, \ מיום ליום תכיש בהם, \ ולא תקיש מהם”, “קדם זקנה”, עמ’ 41). אפשר אפוא לקבוע ששירתה של לויט בספר זה (למעט, אולי, השער האחרון − שעוד אשוב אליו − “עדנת נגיעה”, הטבול בהשלמה רכה) היא שירת ה”אין”.

הקול המשיב ללויט הוא, כאמור, קולה של יונג, המשרטטת תמונת “יש” ברורה וצלולה. ניכר היטב ביונג כי הגיעה מתחום ספרי המוּדעוּת. שיריה (כשם ספרה) דנים בהווה − שהוא טוב ויפה כמות שהוא (גם אם הוא לכאורה נראה לא מושלם), וכולו נרתם לטובתה הגבוהה ביותר. שיהיה ברור: שירתה של יונג איננה קלילה או קלת דעת. יש בה תבונה נדירה ויופי צנוע ופשוט. גם את הקשיים מקבלת הדוברת בשיריה באהבה גמורה, אמיתית וכנה עד להכאיב: “אני מקבלת ענפים \ שיבשו בגופי \ אך בגן הנדיב \ מנסרים את הפגומים \ שלא יפריעו \ ליופי הסדור” (שיר ללא שם כשאר השירים בספר, עמ’ 27).

בשיר השלם הזה מתוארים שני קשיים לכאורה: הראשון הוא בְּלוּתו של הגוף, השני הוא הידיעה שהגוף לא מתנהל כמו בגינה − בגינה מנוסרים הענפים היבשים − לא כך בגוף האנושי. יונג מקבלת באהבה שלמה את שתי העובדות הללו: הגן הוא נדיב וכמוהו גם היופי הסדור. הגן הוא מוטיב חוזר בשירתה של יונג ושירתה נושקת למנטרות רוחניות מחזקות (“לא להיסחף \ לא להילחם \ באוקיינוסים \ של אחרים. \ לא להישבר על צוקים. \ לחיות בשקט בחלקתי \ לעבד \ בשלווה את גני”, עמ’ 29). כמה פשוט − ככה חכם. יונג מודעת בצניעות לפירות שמניבה חוכמת החיים הזאת, העולה מן השירים (“זרעים שזרעתי \ מזה זמן רב \ צומחים לפתע \ כמו שתיל סלסלי הכסף \ שהגיח \ צנוע \ באדמתי”, עמ’ 39). השירים, למעשה, מתעדים את המאמץ שבחוסר המאמץ (“אני צועדת \ בעקבות \ השקט, \ מוליכה \ את פרות \ עדרי ההוויה שלי \ לאט, \ אל מקומן, \ לא מתאמצת עוד \ לנהוג \ באריגי קשריי \ וגורלי”, עמ’ 22).

ההתכתבות בין השירים חדה וישירה עד כדי צעקה. יתרה מזאת, בשלב מסוים הרגשתי כי שיריה של יונג ממש חותמים את שיריה של לויט ומוסיפים עליהם עוד נדבך, כאילו הם חלק בלתי נפרד מהם. אין ספק שחוויית קריאת שני הספרים בעת ובעונה אחת תרמה להבנת כל ספר בנפרד, להנאה מהשירים ולהפנמת המסר העולה מכל אחד מהם. הנה לדוגמה שירה של ענת לויט, “פירוק”:


והנה שירה של נעמה יונג, שכאמור אינו נושא שם, כשאר שירי הספר:


השיר הראשון בספרה של לויט הוא “תפילת יחידה”, כשם הספר, והוא מעין הצהרת כוונות:


גם השיר הראשון בספרה של יונג נוגע באותו נושא ממש, ואף הוא משמש כהצהרת כוונות:


בדרכה לשרטט את ה”יש” המבוקש, את ה”יש” שלבה חושק בו, עוברת לויט בשירה הפותח דרך מחוז ה”אין”. היא דורשת מהאלוהים (“הבא בי”, בלשון זכר) מילים שלא יהיו בשר, דם, חרב או ממתק − לשלוש המילים הראשונות קונוטציה של מאבק, מלחמה, פציעה ומוות (והן חוזרות ושבות בספר בהקשרים הללו) − והאחרונה, הממתק, רק מדגישה את זילות חיי האדם (ומזכירה במעט את “רק קצת דם לקינוח הדבש” ב”יונתן” של יונה וולך). הדוברת כמהה למילה שתהיה כבּועה בקצה קשית של ילדה − עד כאן תמים ונאיבי, אך הילדה, בל נשכח, כמהה ל”מפץ גדול”, כזה המתרחש לאחר מעשה הכתיבה, למשל. זאת ילדה שחייה נטועים ב”אין”, בחסר, משום שהיא כמהה למשהו אדיר אשר איננו בהישג ידה. הדוברת מייחלת שהמילים יהיו כבועה בקצה הקשית של אותה ילדה, זו הכמהה למפץ גדול, וללא קול תפריך זו בועה חדשה, כלומר תסתור אותה − דבר שיניב צחוק גדול. זהו שיר יפהפה בעיניי, גם מבחינת המצלול וגם מבחינת מורכבותו התימטית.

שירה הפותח של יונג מדבר על אותו נושא ממש. אך בעוד לויט פונה בדרישה נוקבת אל האלוהים, יונג אומרת פשוט “אני רוצה”. היא איננה מפנה תביעה אל אף אחד, אלא פשוט מציינת-מסמנת את הרצון, לכאורה מתוך אמון, תמצית ה”יש”, כי די ברצון כדי להניע את המציאות הרצויה. ואם רצונה של לויט הוא שהמילים יהיו כבועה בקצה קשית, מבקשת יונג “לזכך את המילים \ לגבישים \ להרים ולכוון \ אל הרוח”. גבישים אינם דבר קל משקל, ובכל זאת יונג סמוכה ובטוחה שבכוחם של הגבישים לעוף − ממש כמו בועה בקצה קשית.

שיהיה ברור − אין אני שופטת מה מבין הקולות, ה”אין” או ה”יש”, נכון וראוי יותר. אפשר לומר שאני מזדהה יותר עם שירתה המיוסרת של לויט − שירה דחוסה, עמוסה ומורכבת − ומתקנאת באופטימיות היצוקה של יונג, ששיריה אווריריים וקלים (אך לא קלים ופשטניים) כדילוגיה של איילה מעל נחלים מפכים. הקריאה בשיריה של לויט כמוה כהתכסות בבד קטיפה כהה, והקריאה בשיריה של יונג כמוה כרביצה על מחצלת במרפסת, בעת אביב, כשרוח מלטפת מניעה פעמוני רוח שצלצולם ערב. מה שברור כשמש הוא ששני הקולות המנוגדים אותנטיים לחלוטין, אמינים ואמיתיים. וכמו בחיים, יש לחוות מזה ומזה כדי להעריך את זה ואת זה − להעריך את הכאב המדגיש את הבריאות, לברך על העצב המקדים את השמחה.

השירים הבאים, “פעורה” מאת לויט ושירה של יונג הבא בעקבותיו משמשים כדוגמה להשלמה ההדדית הזאת שכמוה כקונטרפונקט:


זהו שיר נוקב, אמיץ ועז העוסק באשמת האם. הוא מצייר מציאות של חֶסֶר גם בקרב בנותיה של הדוברת, חסר שכאמור אִמן שוהה בצלו. הרחם (שמקורו מן המילה “רחמים”) נפער ולא נתפר − כלומר, במובן מסוים הוא עדיין מדמם. אמהותה של הדוברת מצויה במין לימבו מטריד ומתעתע. הרצונות והתחינות של בנותיה מגיעים כמקשה אחת, כבליל לא ברור, כגשם שנדרשת לו מטרייה − האם ניצבת חסרת אונים לנוכח דרישותיהן. מול מטר הרצונות והתחינות יוצרת גם האם, הדוברת, מטר משלה − אך אלה מים לא שפירים. בקריאה ראשונה נראה כי מדובר במי השפיר הגודשים את הרחם בזמן ההיריון, אך בקריאה שנייה נראה כי הדוברת התכוונה לגידול בלתי שפיר − גידול סרטי, מסוכן והרה אסון. והמים האלה, המסוכנים, מאיימים על הבּנות. סוף השיר אירוני: “להפריחן כארץ צייה”, לא במובן של להפריח את השממה, כפי שנראה בקריאה ראשונה, אלא במובן הפרחת הבנות מן הקן, דבר שיביא עמו, מן הסתם, כאב נוסף.

והנה שירה של נעמה יונג המתכתב עם שירה זה של ענת לויט:


השיר הזה – שגם הוא כקודמו עוסק באמהוּת (ואפשר שגם באי-מהות הנובעת ממנה) בנוי כמנטרה רוחנית. מה שנולד הוא שבחר להתקיים. האם אפשר להתווכח עם העובדה הזאת? האם יש טעם בכך? אם נבחר להתווכח עם העובדה הזאת – למה הדבר יביא מלבד סבל? הרי דבקות ברעיון שמה שנולד הוא שבחר להתקיים מדגישה את ה”יש” ונוטלת מהאדם את כובד רגשות האשמה, את ההתלבטויות ואת הדילמות – מה שיש – קיים ומה שאין – איננו קיים, פשוט כי כך בחר הטבע, כי כך הדבר נכון ומדויק. האחיזה בעובדה שמה שנולד הוא שבחר להתקיים היא לעתים משימת חיים ואיננה פשוטה כלל וכלל – וכבר אמרו חכמינו: מיהו העשיר? השמח בחלקו. דוברת אחרת הייתה עשויה לקונן על החֶסר בילדים נוספים, באחים לבתה היחידה. יונג, באופן מפתיע בעידן שלנו ובתרבות השירה הרווחת כיום (ללא קשר ללויט), בוחרת לראות את הטוב בכל יפעתו. היא איננה מתווכחת עם המציאות. המילים − מוצאן ממחלקת ה”יש”. “שפע”, “בחר”, “להתקיים”, “שלם”, “במלוא יפעתה”. זהו שיר החף מאשמה והוא גדוש בהשלמה ובשמחה על הקיים. בעיניי הוא שיר מרגש ביותר, שיר נשי, נבון ומפתיע.

דבר מרתק ביותר הוא הדמיון “ההפוך” בשערי שני הספרים. בספרה של לויט שישה שערים (“מחלפות מילים”, עירום הפך פלדה”, תמונה משפחתית”, רכבו של עולם”, מוסיקת שמים” ו”עדנת נגיעה”). משער לשער הדוברת משלימה יותר ויותר עם גורלה, מחוסר קבלה מצמרר בשער הראשון ועד להשלמה מתוך אין-בררה בשער האחרון (“מה שהיה לא יהיה, כי אני הנהר \ שנדרך להשגיח שלא אחזור”, “מה שהיה”, שיר הנושא את המוטו: “אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים”, הרקליטוס, עמ’ 59). לעומתה, ספרה של יונג הפוך: יש בו שלושה שערים הנושאים את השמות: “שער ראשון”, “שער שני” ו”שער שלישי”, ונדמה שאם בשער הראשון חווה הדוברת קבלה מלאה של המציאות, הרי שבשער האחרון היא מרשה לעצמה לקונן על ילדות מגוננת מדי, שהביאה עמה נזקים (“אבא גידל אותנו \ בצלחת פטרי \ חמימה, \ בועה מהבילה \ מצע נוחות עשירה. \ לא צימחנו רגליים \ של מציאות”, עמ’ 54). אך בכוחם של הנזקים לברוא דרכי התמודדות ולברוא, יש מאין, השקפת עולם מיטיבה: “אבא ואימא, היו חופת האור \ שלי \ אך הפכו \ למטוס \ שהפיל \ אותי לבד \ באמצע הלילה. \ מניצוצות רחוקים \ שלקטתי בזיכרון \ ובעולם \ רקמתי לי מצנח אור” (עמ’ 62).

הנה כי כן, כל ספר מדגיש את יופיו של השני כציור של חלל נגטיבי. וכפי שהכי חשוך לפני עלות השחר, כך הכי בהיר לפני רדת האור. משימת החיים שלנו היא מן הסתם לאזן בין שני הקולות האלה, להאזין להם בתשומת לב ולהעריך כל מופע שלהם בשלמותו, בלי לייחל ולפלל שיבוא כבר השני במהרה ויחליף אותו באחת.

10 תגובות

  1. שלום
    רשימה מעניינת ויפה.
    אני מכיר ואוהב מאד את ספרה על ענת לויט, שמחתי לקרוא משיריה של נעמה יונג.
    ההשוואה שעשית בין השירים מעניינת. נדמה לי שנתת גם רמזים ביוגרפיים המכוונים אותנו להבין את הסיבות להבדלים הרעיוניים.
    ענת לויט -גרושה, בלי זוגיות עכשווית .משם מגיע חלק גדול מהתסכול הבא לידי ביטוי בשיריה. לה גם שתי בנות בוגרות ולכן היחסים באופן טבעי מפותלים ומורכבים יותר.
    ציינת, ששירי ספר אחד משלימים את שירי השני. מהדוגמאות שהבאת אני רואה דווקא ניגודים ביניהם. אולי הם “משלימים” בכך שהם מציגים את שני קצוות ספקטרום הזוגיות האנושית, שרובנו מתנהלים בתוכם.
    תודה למשוררות ולך על הקריאה בשירתן.
    גיורא

  2. גיורא היקר,

    תודה וודאי – ההשלמה שהתכוונתי אליה היא נוכחות שני הקולות המנוגדים, מנוגדים ממש כמו יין ויינג – תמונה שאותה בחרתי כתמונת הרשימה בעמוד הראשי 🙂

  3. קראתי בעניין רב את הרשימה מרחיבת הדעת. גם אני מוצאת ניגוד בין שיריה של לויט (אותם אני מכירה ואוהבת) לבין שיריה של יונג (ששמחתי להכירם כאן) לויט- יש בה השלמה מתוך בגרות לתהפוכות החיים, ואילו יונג (בשירים שהבאת כאן) מדברת על זיכוך, על רכות, על חיים.

  4. ורד, רשימתך פשוט מדהימה בעצם כתיבתה (כלומר, שפתה וסגנונה) ובתמטיקה שלה. ומדהים בעיקרו זימון שירי נעמה יונג עם שירי שנחתו בחיק לבך בצמידות. וגם על כך אומר כהרגלי האומנם צירוף מקרים?! לא ולא. אשרינו שזכינו שלושתנו – את כמנצחת על הדואט לויט/יונג ואשרינו יונג/לויט שזכינו בך. תודה

  5. תודה לך, נעמה.

    תודה עמוקה גם לך, ענת היקרה. ריגשת אותי מאוד בבוקר זה. תבורכי!

  6. נהניתי לקרוא את הרשימה. ‘צרוף המקרים’ אכן יוצא דופן, ונהדר שאפשרת לו לחשוף בפנייך ובפנינו את עמקי הספרים.

  7. עונג צרוף לקרוא את הקריאה שלך, ורד.
    זוהי קריאה על קריאה רבת רבדים, מעמיקה, מפוכחת וחכמה, שמעניקה קיום עצמאי לצד קיום מובחן לשתי היצירות ולשתי היוצרות, בכך שהיא שולחת זרועות לכיווני חשיבה דיאלוגיים.
    כל אלה עושים את הטקסט שלך מעובה, רחב ועשיר, ועל כן גם מרתק.
    שמחתי לקרוא!

  8. ורד היקרה, רשימתך משובחת,
    מעניין כיצד בשתי הוצאות שונות יצרו עטיפות כמעט זהות.
    התייחסת באופן מעמיק לצורות ולתכנים של שתי היוצרות.
    יישר כוח על הרצינות ועל ההתמדה!
    שושנה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × שלוש =