סיפור קצר ליום השבת – "טוב שאין ילד בסיפור הזה" / מרב זקס-פורטל

תכף כבר אי אפשר יהיה, אמרה דוקטור פלס במבט חודר וממושקף, את מבינה, נכון? כן, כן, הנהנתי בידיעה. אי אפשר לחכות לנצח, אמרה אימא והושיטה לי את לאישה על שלל הצעותיו – הפריית מבחנה, בחירת תורם, אימוץ, פונדקאות, שאיבת… די, אימא, צרחתי עליה, די כבר, אין לי כוח לניג'וסים שלך. תאמיני או לא, אבל אני יודעת איך עושים את זה. מכחול בשפופרת, זין בכוּס, וכל זה. די כבר. אבל למה? היתממה והניחה מידה לרגע את הסמרטוט תוך שהיא סוקרת את כל המטר שבעים ושבע שלי – כפכפי עץ, חצאית קטיפה ארגמנית, גופיית טריקו שחורה שמסתירה חזה קטן ממש שעליה מונח ברישול סוודר שחור גדול, וכל השמחה הזאת מסתיימת בערבוביית שיער אדומה סביב פנים עגולות מדי –

אבל למה?

- כי ככה, אמא, כי אין לי כוח כבר. כי אולי אני בכלל לא רוצה, חשבת על זה?

- תשמעי לי, מיקה'לה, לפני שתגמרי לחשוב כבר יהיה מאוחר מדי, ואני כבר …

- טוב, אימא, סגרנו את הדיון הזה. יאללה, אני זזה.

ואני זזה ואימא אחריי, מדשדשת בנעלי הבית שלה עד לסוף השביל ומנופפת לי משם לשלום כאילו אנחנו נפרדות עכשיו לנצח, בעוד שאני בסך הכול יורדת מהבית שלה הקטן בשביל הארוך התחום בשיחי הדסים עד לכביש הראשי, חוצה אותו אל המכולת ופונה ימינה אל הרחוב הקטן שלי ועולה במדרגות הבניין בן שלוש הקומות עם החרוב המתנשא לצדו ומטפסת באטיות במדרגות עד לקומה האחרונה ויוצאת אל הגג שמשקיף על השכונה שבמרכזו דירת החדר שלי שסביבה חגות הדבורים ומזמזמות בהמולה.

הזמזום הזה של הדבורים עוד יוציא אותי מדעתי והריח של העץ, חזק, גברי, חודר מוח. ריח של זרע, אומרים כולם בחיוך ממזרי, ממתיק סוד. החרוב הזה, הענק, שמצל על חדר השינה שלי, שנכנס לי לחלומות עם הריח שלו, עם זמזום הדבורים סביב אשכולות הפריחה האדומה שמנצים מכל ענף בנפרד. לא מקצהו, כמקובל, אלא ממרכזו של הענף ולכל אורכו. משהו מטורף, לא הגיוני בכלל, החרוב הזה. רק חסר שיצוץ לי מתוכו גם איזה חוני והשמחה תהיה שלמה. אבל אולי זה מה שנחוץ לי עכשיו, מישהו שיטלטל אותי מהמעגל שלי, שיוריד גשמי ברכה על השחלות שלי, שהולכות ומתייבשות. אני מסוחררת מהעץ, אני מטושטשת ממנו, ומאימא שלי גם, אימא שלי שחושבת שעד שאין לה נכד אין לה מנוחה. היית צריכה לחשוב על זה, אני אומרת לה, כשהחלטת שאהיה בת יחידה, שתעמיסי את כל כובד הציפיות שלך על המטר שבעים ושבע שלי, על התלתלים שלי, על הכתפיים שלי. אבא לא רצה, היא משיבה לי תמיד. לא רצה בכלל ילדים והתפשרנו עלייך. גם כן פשרה, אני אומרת לה, חבל שלא קראתם לי זה-מה-שיש.

ואז אני, זה-מה-שיש, בת ארבעים וכמה ימים, קורסת לי לתוך הכורסה הפרחונית, שולחת יד אל הקינדל השחור שמחכה שם על השולחן הקטן ושוקעת ברומן המותח שהורדתי ב- 4.30$ ושמחר בטח אשכח את עלילתו הפתלתלה. אבל עכשיו אני מרותקת לגיבורה הפסיכופטית שמביימת בסבלנות את היעלמותה שתסבך כהוגן את בעלה הנחמד שלקח אותה איתו לעיר הולדתו כדי לטפל באבא שלו הסנילי ולהתחיל מחדש או מה שזה לא יהיה שהגיבורים עושים תמיד באמריקה. ואז היא נעלמת והמשטרה חוקרת ויש לו מישהי מהצד, מה שמקשה עליו להתנהל בתוך כל הבלגן הזה. אבל לא משנה, עכשיו הוא בעקבותיה וגם המשטרה, ולרגע נראה שהעניין נפתר וטוב שאין ילד בסיפור, מה גם שזה מקל עליי לקרוא אותו, כי בזמן האחרון ספרים עם ילדים לא באים לי טוב. אני תמיד מודדת אותם, את הילדים, בודקת איך הם מתאימים לי לגרדרובה, לבית, איך ישתלבו בחדר הילדים שאין לי, בציורי הקיר שלא אצייר עליו, במשחקים שלא אקנה, בבגדי הגוף החמודים והקטנים עם ציורי התמנון או הכדור או הג'ירפה הקטנה שבחזיתם. איך ידדו מעדנות על רצפת הבית שלי, רצפת סומסום שפירורים לא ניכרים עליה בקלות, יפוררו ביד שמנמונת את העוגיות הרכות שמותר להם לאכול עוד טרם בקעו שיני החלב שלהם, השיניים שלא ייסרו אותי בנדודי שינה כשיצמחו, והחתול שאין לי ילך אחריהם וישרבב לשון ורודה וילקק פירורים ואני אגיד – כמה מועיל הוא החתול, וכמה יפה הוא מסתדר עם התינוק הזה שאין לו שם עדיין, אפילו בחלומותיי. אולי צריך גם למצוא שם לחתול, מבצע – אחד פלוס אחד. אבל לא, בינתיים האין תינוק יישאר חסר שם בעריסתו והחתול גם הוא אלמוני בפינתו, שיביא קודם עכברים, שירוויח את הלחם שלו, אחר כך נראה כבר.

הסיפור לופת אותי ועל אף העייפות אני מתמסרת לו וקוראת עד האות האחרונה ואכן מתברר שהגיבורה היפה ביימה את כל סיפור היעדרותה המסתורי, תשומת לב היא רצתה, או משהו אחר שגם לו אין שם אבל העיקר שהכול בא על מקומו בשלום – היא בבית הסוהר, הוא בבית והמאהבת שלו עם בעלה. סוף טוב ואני מרביצה את עצמי על המיטה, עם בגדים וגרביים ונרדמת שינה עמוקה מאוד שטרטור השעון בקושי פולח, אבל השעה כבר שבע ומחכים לי בגן הילדים, צריך לפתוח ולאוורר ולקנות לחם וחלב ולמרוח כריכים קטנים בריבה ולסדר את הכיסאות הקטנים שהמנקה ערמה אתמול על השולחן ותכף בשמונה ייפתח השער והורים ממהרים יפקידו בידיי את היקר להם מכול, ככה אומרים תמיד שמשהו קורה, לא? הם נתנו לה את היקר מכול והיא … אבל לא, לא לחשוב על זה עכשיו, להתלבש, לשתות את הנס בחלב, לעלות על האופניים ולדהור לגן שבפינת הרצל ופרשת דרכים.

***

באמצע הלילה אני מתעוררת מזמזום חזק ליד החלון. דבורים, אני מסבירה לעצמי ומנסה לחזור ולהירדם אבל המחשבה מנקרת, דבורים בלילה? וככה מדשדשת לחלון טרוטת עיניים ושֵכֶל ומביטה החוצה. העץ אכן מוקף דבורים בחושך. יוצאת מהחדר, מתעטפת בשמיכת הפיקה מפני הצינה ומביטה בזהירות מעבר לשפת הגג, העץ מלא דבורים כאילו עכשיו אמצע היום ומשהו בהתרחשות המוזרה הזו מדגדג לי בקצה הזיכרון. אבל מכיוון שמאוחר ומחר עבודה, אני מוותרת על הבירורים וחוזרת למיטה ונרדמת כמעט מיד וחולמת משהו מבולבל ומביך מאוד. בבוקר המולת הדבורים כתמול שלשום, לא ניכר עליהן שהתעייפו מהמופע הלילי אמש, או שאולי בכלל מדובר בדבורים אחרות, מחליפות מקום? מכל מקום, אין לי זמן להתעמק, אני מתירה את מנעול האופניים ומדוושת בזריזות לגן, שם מחכים לי כבר המקדימים במבט קצת עצבני כי פקקים וכל זה. הגן נפתח בשמונה, אני מגיעה ברבע לשמונה, מה אתם רוצים ממני? אבל אני לא אומרת כלום, רק מחייכת, פותחת את הגן בעוד הם מקשקשים עם הפעוטות שלהם ונפרדים מהם לשלום. או אז אני יושבת ומחכה לגננת, פעוט על ברך שמאל ופעוטה על רגל ימין, וחושבת על הדבורים מהלילה ובדיוק בשמונה מגיעה עמליה, כולה התלהבות לקראת עוד יום ומיד היא מכנסת את כולם למפגש בוקר והם מדדים אחריה כנתינים צייתניים ומותירים אותי לבד להרהר תוך קשקוש הביצים וחיתוך הסלט לארוחת בוקר של גמדים. את יודעת משהו על דבורים, עמליה? אני מבררת איתה אחר כך ברגע נדיר של שקט. לאבא שלה, מתברר, היו כוורות במושב בעמק חפר והיא מודיעה לי נחרצות שדבורים לא מעופפות בלילה. כנראה חלמת, פוסקת וממהרת לנגב את הנזלת של כרמל ולהרים ליעל את המזלג שנשמט כשניסתה לשפד בו את פרוסות המלפפונים הדקות מדי.

***
בערב אני אורבת להן, לדבורים. לא קוראת ולא צופה בטלוויזיה, אלא יושבת בדריכות ליד החלון. החושך יורד ואין אף דבורה בעץ, וגם לא מקץ שעה ושעתיים. לארוחת הערב אני חותכת לי בננה ויוצקת מעליה יוגורט שלושה אחוז וגרנולה ואוכלת בציפייה ליד החלון. כבר עשר ואין זכר לדבורים וככה אני מחכה עד שנרדמת מתישהו ומתעוררת מיבבות ומביטה בשעון והשעה כבר שלוש לפנות בוקר והבכי עקשני. אני יוצאת אל הגג המסויד לבן והירח מעל, מלא כמעט,  ושם, ליד מצבור דודי החשמל של הבניין, עומד ובוכה לו תמרורים ילד קטן. בוכה כמו הילדים בגן שלי כשהם נפרדים מההורים ביום הראשון אחרי החופש. אני מתקרבת אליו ונראה שהוא לא מבחין בי, בוכה ובוכה ומוזר שאף חלון לא נפתח, אף אור לא נדלק, אני מתקרבת אליו בזהירות והוא, שיער חום מתולתל על ראש עגלגל, בטן שמנמונת ורגליים יחפות, בערך בן שלוש. איך קוראים לך, ילד? אני שואלת אותו בשקט והוא מרים אליי ראש וממשיך בשלו – וואט אִיז יוֹר נֵיים? אני מנסה באנגלית ואין תגובה, רק בכי שקט אבל עיקש. שוּ אִיסמֵק? קוֹמוֹ תָאפֵּל טוּ? וִי הייסֶן זִי? אני מנסה לברר את שמו בכל שפה שעולה בדעתי, אבל אין תגובה. ואז, כשאני משתתקת הוא מרים אליי מבט ואני אומרת לו בוא ילד! ופורשת ידיים והוא מדדה אליי ואני מבחינה שהוא צולע קצת, ילד מתנדנד, ילד פגום, כף רגלו האחת מקופלת בעדינות פנימה כאילו דרך על קוץ והוא מפחד להכאיב לעצמו, בוא ילד, בוא! אני קוראת לו והוא בא ואני מרימה אותו על הידיים וחשה בחום הנודף ממנו, בריח החמצמץ קצת של זיעה ושל פחד והוא מניח עליי ראש ונדמה שנרדם וככה אנחנו יורדים – אישה אחת בכפכפים וילד אחד חום תלתלים ותם. תם ונשלם.

אודות מרב זקס-פורטל

מתרגמת ספרות. כותבת פרוזה. ספר הביכורים שלה – "מלאכים באופק" (בעריכת חיים באר) יצא לאור ב- 2016 בהוצאת אקס ליבריס-ידיעות ספרים. סיפורים קצרים שלה התפרסמו בכתבי העת המקוונים "זוטא" ו"יקום תרבות" וכן בעיתון "הארץ". מנהלת את פורום תרגום ועריכה אג'נדה בפייסבוק.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*