מלחמתו של עמנואל אטקס באתוס המשיחי היהודי

במאמרו האחרון של פרופ' עמנואל אטקס שהופיע בכתב העת "ציון" שוב משמיע אטקס את טענתו הקבועה: "לתלמידי הגאון מוילנה לא היה  מניע משיחי כשעלו לארץ ישראל". אריה מורגנשטרן, מושא התקפתו של אטקס, מגיב במתקפת מחץ משלו ומסביר מדוע מדובר במנטרה שאין לה כל קשר למציאות היסטורית כלשהי, וכיצד היא מושפעת מסלידתו הפוליטית הנחרצת והידועה של  פרופ' אטקס מן "המשיחיות" הפוליטית העכשווית

מאת אריה מורגנשטרן

מאמרו של פרופ' עמנואל אטקס, "הגאון מווילנה ותלמידיו כ'ציונים הראשונים' – גלגוליו של מיתוס",[1] בגיליון האחרון של כתב העת "ציון", עוסק בסיפורה של משפחת ריבלין בארץ ישראל, עלילות עלייתה לארץ, וחלקה בחידוש היישוב היהודי ובניין ירושלים בעת החדשה.

עמנואל אטקס מגדיר את סיפורם ושל הנלווים אליהם, כ"מיתוס ריבליני" – בלתי אמין ובלתי מציאותי. עוד הוא טוען כי הספר "חזון ציון" המספר את תולדות משפחת ריבלין, הוא בדוי ומומצא מתחילתו ועד סופו, וכולו פרי העתקה של רעינות ופעולות שאפיינו את תנועת "חובבי ציון" ואת התנועה הציונית בסוף המאה התשע-עשרה, ושאין להם דבר וחצי דבר עם המציאות של תקופת עלייתם לארץ. לבסוף הוא מגיע למסקנה, שהיא בעצם מטרתו העיקרית של המאמר, כי בניגוד לטענת משפחת ריבלין כי המניעים לעלייתם היו משיחיים ובשליחות הגאון מווילנה, "אין כל בסיס לטענה שהפרושים ( תלמידי הגר"א) עלו לארץ ישראל ממניעים משיחיים".[2]

אלא שהצליל של "אין להם מניע משיחי" בפיו של עמנואל אטקס נשמע מוכר מאוד. זוהי  מנטרה אובססיבית, הנשמעת בפיו חדשות לבקרים, מנטרה שאין לה כל קשר למציאות היסטורית כלשהי, שעליה הוא חוזר באופן עקבי בכל ויכוח, בכל נושא ובכל תקופה.

עמנואל אטקס תולה את עמדותיו הערכיות כנגד האתוס המשיחי היהודי על כל קולב שבו הוא נתקל בדרכו, ונראה שעל משקל המאמר התלמודי: "אין להם משיח לישראל", הוא מוסיף בהיגיון רב את השאלה: "אז למה שיהיה להם מניע משיחי?"

סילוף מקורות היסטוריים

נתחיל במאמרו הקודם של עמנואל אטקס ב"ציון": "המניעים לעליות החסידים לארץ ישראל"[3] שבו הוא תוקף את קביעתו של פרופ' דוד אסף, כי המניע הדומיננטי בעליית החסידים לארץ ישראל בשנת תקל"ז היה משיחי. [4]

מאמרו המלומד, המתועד והמנומק היטב של פרופ' דוד אסף מתבסס, בין היתר, על עדות חדשה, דרמטית ויוצאת דופן, של רופא קראי מחצי האי קרים בשם יוסף קוסדיני, המספר לתומו, כי פליטי אחת מספינות העולים החסידיים שנטרפה בים בשנת תקל"ז (1777) העידו כי המניע לעלייתם היתה הציפיה לביאת המשיח, והוא מוסיף : "וסבת האמינם שבא [עומד לבוא] משיח הוא מפני שאז אומת מוסכוב הרשעה …פשטה ידו על כל [ה]עולם, לא נשאר מקום שלא תפש במלחמה. וחשבו שעת קץ הוא המובטח מפי הנביאי'[ם]." [5] כך סברו יהודים בפולין – לדעתו של דוד אסף, בעקבות נצחונותיה הגדולים של רוסיה בפולין ובתורכיה."[6]

לדבריו של אטקס, לא מדובר כלל בעלייה על רקע משיחי, אלא בעלייה "מסורתית", והוא ממשיך:

"אירועי מלחמה אלו…ספק אם עוררו הדים כלשהם בקרב קהילות ישראל בפולין. מכל מקום,  מעולם לא שמענו שהמלחמה שניהלו הרוסים בקרים [?] עוררה שמועות משיחיות או ציפיות משיחיות בקרב יהודי פולין." [7] ["לא שמענו" – טענתו כנגד מקורות היסטוריים חדשים, מאפיינת את  כל מאמריו של אטקס ועוד נשמע עליה בהמשך].

ובכל זאת, איך יסביר אטקס את עדותו של  הרופא הקראי קוסדיני האומר כי "וסבת האמינם שבא [עומד לבוא] משיח … וחשבו שעת קץ הוא המובטח מפי הנביאי'[ם]"? [8]

כאן בודה אטקס מלבו סיפור מסגרת חדש לחלוטין, המכחיש ומסלף את העדות המשיחית החד-משמעית, וממציא נרטיב חדש, שעל פיו השמועות על בוא המשיח נפוצו רק בקרב יהודי קרים ולא הגיעו כלל לפולין; והחסידים בניגוד ליהודי קרים, כלל לא ידעו שמדובר ב"עת קץ" או במשיח שאמור להגיע.  וכך הוא כותב:

"מתברר אפוא שהשמועה על בוא המשיח נפוצה בקרב יהודי חצי האי קרים [ולא בפולין] …לפיכך, הדעה נותנת כי היה זה יוסף קוסדיני עצמו שקישר לתומו בין השמועה על בוא המשיח, שהגיעה אליו מחוגים של יהודים [נורמטיביים] בחצי האי קרים, ובין האירוע המופלא על עליית "מאתיים וחמישים בעלי הבתים לירושלים." [9]

לפנינו אפוא סילוף מובהק של מקור היסטורי חד משמעי וברור, סילוף שמושפע מסלידתו הפוליטית הנחרצת והידועה של עמנואל אטקס מן "המשיחיות" הפוליטית העכשווית, ומנסיונו לייחס לבני הדורות האחרונים עמדה "רציונלית" דומה לשלו, בכל סוגיה העומדת על הפרק. אולם מי שמכיר את דעותיו של עמנואל אטקס והקביעות ההיסטוריות המסולפות שלו בנושא המשיחי לא צריך להפליג  עד לחצי האי קרים − מספיק שיעלעל בספריו האחרים.

פרשנות מעוותת של מקורות היסטוריים

בספרו "בעל השם", בהתייחסותו ל"אגרת הקודש" של הבעש"ט המתארת את פגישתו בעולם העליון עם המשיח והשאלה שהציג לו "אימתי אתי מר", כותב אטקס:

"אני סבור שהניסיון לייחס משמעות משיחית אקטואלית לשיחה בין המשיח לבין הבעש"ט הוא חסר יסוד."[10] או: "ההקשר שבו מתרחשת הפגישה בין הבעש"ט לבין המשיח נעדר כל נתח משיחי"[11]. או: מצא שלא ציפייה משיחית מידית היא שעמדה ביסוד שאלה זו ("אימתי אתי מר?") אלא סקרנות באשר למהותה של השמחה בעליונים." עד כדי כך. לדעת אטקס, בהזדמנות ההיסטורית, החד פעמית, שבה פוגשת נשמת חסיד את המשיח הוא לא מתעניין בשאלה הקריטית כפי שהיא נשאלה: משיח צדקנו, מתי אתה עומד להגיע סוף סוף, (על רקע חישובי הקץ של שנת ת"ק), אלא הוא מתעניין בנושא הרבה יותר חשוב, בשמחה שהרקידה את באי העולמות העליונים באותה שעה, ובשאלה שהיו שואלים בעלי המוסר החביבים כל כך על אטקס, "לשמחה זו מה היא עושה"?

בעוד שהכול יודעים, בעקבות מקורות חדשים שגילה החוקר ד"ר אדם טלר מאוניברסיטת חיפה והחוקר הפולני ד"ר יאן דוקטור, כי מאמציו של הבעש"ט לעלות לארץ ישראל בשנת ת"ק היו רציניים והתמקדו על פי המסורת החסידית בניסיון להביא יחד עם ר' חיים בן עטר בעל "אור החיים" הקדוש את המשיח, טוען אטקס: "לא הבעש"ט ולא ר' גרשון, שהיה מקורב אליו ביותר, לא קשרו את נסיעתו האפשרית של הבעש"ט לארץ ישראל באיזה שהוא ייעוד משיחי."[12]

אחרי קביעות "מדעיות" שכאלה, יכול כבר אטקס לקבוע בתרועת ניצחון את "חוק אטקס" שייחקק מעתה על שמו לדורי דורות ולנצח נצחים בכל כתבי העת לחקר ההיסטוריה, כי: "ביסוד עלייתם לארץ ישראל של חסידים ואנשי מעשה עמדה השאיפה להתעלות רוחנית ולהתקרבות לאל."[13] לא ביאת המשיח עמדה בראש מעיינם, לא קרוב הגאולה וקיבוץ הגלויות. לא קידוש שמו של הקב"ה באמצעות הגשמת הבטחות הנביאים, וכמובן לא בניין בית המקדש, אלא סיפוק המאוויים האינדיבידואליסטים של  שוחרי אקסטזות רוחניות  דתיות בחסות האל.

לשבחו של אטקס צריך לומר כי בנושא המשיחי הוא עקבי לחלוטין. בכל מקום, בכל זמן ובכל נושא  הוא מסוגל להוכיח, לפי כל הכללים והסגנון האקדמי, כי לא מדובר במניע משיחי. אין הוא מפלה חלילה בין 'החסידים' ל'מתנגדים' בכל הקשור ל"מניע המשיחי" וביחסו אליהם. אטקס שולל את קיומו של מניע משיחי לא רק מן הבעש"ט ולא רק מן העולים החסידיים בשנת תקל"ז,  אלא גם מן הגאון מווילנה ומתלמידיו שעלו לארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, גם כאשר הדברים עומדים בסתירה גמורה למקורות היסטוריים מפורשים. נראה שהוא מסוגל, כמורה ותיק לדידקטיקה של הוראת ההיסטוריה בבית הספר לחינוך, להוכיח כי בכל מקור היסטורי ישנה כוונה הפוכה  ממה שכתוב בו.

התעלמות ממקורות היסטוריים

בספרו על הגר"א "יחיד בדורו", הוא מסכם כהרגלו  את פרי מחקרם של החוקרים שקדמו לו, אבל  מתעלם לחלוטין מזיקתו הידועה של הגאון מווילנה לארץ ישראל. הוא לא מזכיר את העיסוק הרב של הגר"א בתורת ארץ ישראל והגאולה בחיבוריו שבנגלה ובנסתר, הוא גם אינו מתייחס כלל לנסיון עלייתו של הגר"א לארץ ישראל על מנת לחבר בה "שולחן ערוך" חדש ולקרב בכך את הגאולה. [14]

ההפך, הוא מסלף באופן שיטתי את כל המקורות העוסקים בנושאים בעלי משמעות משיחית והקשורים בגאון מווילנה. למשל, בשאלת יחסו המפתיע של הגר"א ללימוד חכמת המדעים, שאותה הוא הביע בפני ר' ברוך משקלוב  בשנת תקל"ח, ישנן בידינו שני מקורות. האחד – דברים ששמע ר' ברוך שיק מפיו של הגר"א כאשר שוחחו ודנו בנושא, והשני דברים מפורטים יותר שרשם בן אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, ר' אברהם שמחה, כפי ששמעם מפי דודו. בהתייחסו למקור זה  בהקשר של לימודי המדעים, מצטט אטקס קטע קטן מדברי ר' אברהם שמחה האומר על הגר"א: "שהוא משתוקק להעתקת החכמות מלשונות אחרות ללשון הקדש ולהעתקת היוסיפון לרומיים שעל ידו נוכל לבוא אל מטרת כוונתם של רבותינו ז"ל בתלמוד ובמדרשים…"[15]

אבל אטקס משמיט במכוון את המשפט העיקרי בדברי ר' אברהם שמחה שלימודי המדעים ותרגום הספרות הלועזית קשורים לא ללימוד סתם של דברי חכמים, אלא לסוגיות מיוחדות הקשורות בעידן המשיחי בענייני ארץ ישראל ובית המקדש, וכך נאמר במקור במלואו:

"וכן שמעתי מפורש מפה קדוש דודי הגאון החסיד מוהר"ר חיים ז"ל מוואלאזין שרבינו ז"ל הנ"ל [הגר"א] אמר לבנו הרב הגדול מוהר"ר אברהם ז"ל שהוא משתוקק להעתקת החכמות מלשונות אחרות ללשון הקודש ולהעתקת היוסיפון לרומיים, [מפני] שעל ידו נוכל לבוא אל מטרת כוונתם של רבותינו ז"ל בתלמוד ובמדרשים בדברם במקומות רבות בעניני ארץ קדשנו ובית מקדשנו ותהלוכות שרי קדשנו בימי קדם ההם מפי כתבו של הכהן המשיח … הוא יוסף בן מתתיהו …"[16]

כלומר, מדובר כאן בהתייחסות  ספציפית לבקשת הגר"א מר' ברוך משקלוב בפגישה שהייתה להם ערב נסיעתו לארץ ישראל בשנת תקל"ח, לתרגם את העדויות המצויות בספרות הלועזית של ימי הבית השני על עבודת המקדש, כדיש שבוא העת ידעו לקיים את עבודת המקדש כמימים ימימה.

סילוף לא פחות חמור מופיע במאמר שלפנינו, שבו מצטט אטקס באופן חלקי וסלקטיבי דברים שכתב ר' אברהם בן הגר"א על אביו בשאלת נסיון עלייתו של הגר"א לארץ ישראל. המדובר בתשובתו הידועה של הגר"א על שאלת בנו מדוע לא השלים את נסיעתו לארץ ישראל. על תשובה זו "אין לי רשות מן השמים" שהשיב הגר"א אומר אטקס:

"אין בה אחיזה לטענה שנסיונו של הגאון לעלות לארץ ישראל היה קשור בציפייה משיחית."[17] אבל אילו היה אטקס משלים את הציטטה מן המקור היה מגלה שבחלק השני מצויה ההתייחסות לשליחות המשיחית של הגר"א. שהרי מטרת נסיעתו של הגר"א לארץ ישראל הייתה לחבר בה "שולחן ערוך" חדש כדי לקרב את הגאולה ולהביא את המשיח. וזה המקור בשלמותו:

"שתים זו שמעתי מפיו הקדוש והטהור, שלא הסכימה עמו דעת קונו, ולא עשה. לעת זקנתו שאלתיו פעמים רבות מדוע לא נסע לארץ הקדושה, ולא ענני. פעם א'[חת] הפצרתי בו הרבה והשיבני, אין לי רשות מן השמים. וכן הבטיח לי, שיעשה פסקי הלכות מארבעה טורים בדעה מכרעת לכתוב רק דעה א'[חת], הישרה בעיני חכמתו, בראיות חזקות ועצומות, שאין להשיב עליהם. בקשתיו כמה שנים לפני פטירתו, והשיב לי פעם א'[חת], אין לי רשות מן השמים."[18]

עדות זו מגלמת את המודעות של הגר"א לייעודו המשיחי עלי אדמות, לקרב את הגאולה על ידי חיבור ההלכה האולטימטיבית "לכתוב רק דעה אחת… בראיות חזקות ועצומות שאין להשיב עליהם" ומשמעותה, כי כל פעילותו הרוחנית וכל הישגיו הכבירים הם חלק משליחות אלוהית, ואי מילויה של השליחות ומטרת נסיונו לעלות לארץ ישראל, נובעים מהעדר "רשות מן השמים."

אטקס נמנע מלצטט מקור נוסף על הגר"א שמביא ר' ישראל משקלוב והעוסק בציפייה לסיום תהליך הבירורים באמצעות הידע התורני וחכמת המדעים שהייתה בידי הגר"א, מהלך שיביא לחיבור ההלכה האולטימטיבית ובעקבותיה לביאת המשיח:

"וכה אמר [הגר"א]: כל החכמות נצרכים לתורתנו הק'[דושה] ונכללים בה. וידעם לתכליתם, והזכירם חכמת אלגעברע ומשולשים והנדסה וחכמת מוסיקא, ושיבחה הרבה. הוא הי'[ה] אומר אז, כי רוב טעמי תורה וסודות שיר הלויים וסודות  תקוני הזהר א"א [אי אפשר] לידע בלעדה [המוסיקה] …וביאר איכות כל החכמות ואמר שהשיגם לתכליתם …וכן חכמת הכישוף, אשר ידעוה הסנהדרין והתנאים …אח"כ אמר [הגר"א] כי ב"ה כל התורה כלה [כפי] שניתנה בסיני ידעה לתכליתה …רק שני  דברים חמורים בסתרי תורה שבזוהר היו מוקש'[ים] אצלו. ואמר לפניו איה מקומם. ואילו הוי [הגר"א] ידע מי שיודעם הי' הולך ברגליו אליו וממתין בזה על משיח צדקנו."[19]

מובן שמעולם לא ציטט עמנואל אטקס  את דברי הגר"א על ייעודו המשיחי, כפי שכותב תלמידו ר' ישראל משקלוב:

"ושמעתי מפי זקן א'[חד] מורה הוראה בעיר מילעסלווי ששימש את רבנו הקדוש בימי קדם וראה שבא גאון א'[חד] ממרחקים לקבל דברי אלקים חיים מרבנו, ושאל לרבנו – ודאי אדוני יודע שמות כל ב"א [בני אדם] איה הם בתורה שבכתב … והשיבו הן. ושאלו שם של רבנו היכן הוא. והשיבו – יוצא מפסוק 'אבן שלמה וצדק' [דברים, כ"ה, 15, סוף פרשת 'כי תצא'] אבן שלמה הוא אליהו בן שלמה." [20]

לפי פרשנות תלמידיו, הפסוק "אבן שלמה וצדק" המסמן את הופעתו עלי אדמות של הגר"א, נמצא בסוף הפרשה השישית המכוונת כנגד סוף המאה השישית של האלף השישי שבה חי ופעל הגר"א. הפרשה העוקבת לה, המקבילה למאה השביעית של האלף השישי מבחינה כרונולוגית, היא פרשת 'כי תבוא אל הארץ', ומשמעותה כי החל משנת ה' אלפים ות"ר (1840) יחל תהליך קבוץ הגלויות אותו יש לקדם על-ידי תחילת יישוב ארץ-ישראל ובניין ירושלים. ממש כמו דברי הזוהר על שנת ת"ר: "ובשנת שש מאות לאלף הששי יפתחו מעיינות החכמה וכנסת ישראל הקב"ה יקים אותה מעפר הגלות ויגאל אותה."[21]

מקורות אלו, כולל כמובן חישובי הקץ של הגר"א, לא נזכרים כלל אצל אטקס, כי הם אינם עולים בקנה אחד עם דמותו ה"רציונלית" של הגר"א ועניינו הבלעדי בלימוד תורה ופרישות מחיי העולם הזה, כפי שסובר אטקס.

פרשנות מסולפת של מקורות

וכך – לא רק שאטקס מסלף את דמותו המשיחית של הגר"א, אלא גם בניגוד למסקנות המחקר בשנים האחרונות כי 'המתנגדים', מקרב תלמידי הגר"א המכונים 'פרושים', עלו לארץ-ישראל מתוך מניע משיחי, כמו ר' מנחם מנדל משקלוב שהכריז כבר ב-1820 כי בניין "החורבה" היא "אתחלתא דגאולה", או ר' ישראל משקלוב שביקש לחדש את הסמיכה והסנהדרין בשנת 1830 והכריז כי "תחילת הגאולה תלויה בזה" – דבק עמנואל אטקס בגרסת הינקותא שלו, כי גם לעליית תלמידי הגר"א לארץ-ישראל לא היה כל מניע משיחי.

ומהיכן הוא למד זאת? ממכתביו של ר' שמואל מקלם, שעלה ארצה בשנת 1858, חמישים שנה (!!!) אחרי עליית תלמידי הגר"א הראשונים. מן העובדה שר' שמואל מקלם לא הזכיר במכתביו לבני ביתו, כי עלה לארץ ישראל מתוך מניעים משיחיים, קובע אטקס, ואני מצטט מילה במילה:

"האם החלטתו של ר' שמואל לעלות לארץ ישראל היתה נעוצה בהשקפה או בציפיה משיחית? דומה שיש טעם  לעורר שאלה זו, משום שמחברים אחדים שעסקו בעליית "הפרושים" ביקשו לתלות עלייה זו במניעים אלה. והנה, בכתביו של ר' שמואל בכלל, ובאגרותיו מארץ ישראל בפרט אין זכר להשקפה, שהעלייה לארץ ישראל מקרבת את הגאולה. כמו כן אין בכתבים אלה כל רמז למשיחיות אקטואלית במשמעות של ציפייה לגאולה במועד מסוים או תכנית להחשת הקץ." [22]

מופלא. ממש לא ייאמן איך למרות הפער של כמעט שני דורות בין תקופת עליית 'הפרושים' תלמידי הגר"א לבין תקופת עליית ר' שמואל מקלם, ולמרות השוני התהומי בין שתי התקופות מבחינות רבות – למרות זאת, משליך אטקס מדבריו (החסרים!) של ר' שמואל מקלם, על עליית תלמידי הגר"א הראשונים, ומגיע למסקנה כי:

"ניתן לקבוע כי בעלותם לארץ ישראל בשנים 1809-1808 ביקשו [גם] תלמידי הגר"א וההולכים לאורו להגשים בצוותא את האידיאל של לימוד תורה מתוך פרישות מעסקי העולם הזה …עלייה זו היתה חוליה בשלשלת של עליות מסורתיות." [23]

ממש במילים אלה משנת 1992 הוא משכפל ומסיים גם את מאמרו על עליות החסידים שבה פתחנו את מאמרנו, בכותבו: "נמצא שעליית החסידים של שנת תקל"ז יצרה גוון מיוחד [?!] של עלייה מסורתית. ואולם ככל שמדובר במניעים הרוחניים-הדתיים שעמדו בייסודה, לא היתה זו עלייה שונה מכלל העליות המסורתיות."[24]

למען הגילוי הנאות, עליי להצהיר כי התנגדותו האובססיבית של אטקס לרעיון המשיחי אין לה קשר לעובדה כי אני מצאתי, ואני מסרתי את התעודה של הרופא הקראי יוסף קוסדיני על עליית החסידים בתקל"ז לפרופ' דוד אסף.[25] מאוחר יותר, כפי שתכננתי מראש, הבאתי את התעודה המדהימה הזאת, לצד עשרות עדויות חדשות על משיחיות אקוטית במאה השמונה-עשרה, בספר "מיסטיקה ומשיחיות".[26]

אין לעמדתו העיקשת השוללת את הרעיון המשיחי קשר גם לעובדה שאני מצאתי את התעודות ההיסטוריות האולטימטיביות המצביעות על דמותו המשיחית של הגאון מווילנה.

מצאתי כי בשנת תקל"ח (1778) עשה הגר"א את דרכו לארץ ישראל על מנת לחבר בה "שולחן ערוך" חדש ולהבטיח בכך את קרוב הגאולה, על בסיס חישובי הקץ לשנת תקמ"א של המקובל ר' עמנואל חי ריקי בעל "משנת חסידים", שבהם הוא האמין, כמו החסידים שלפניו.  בדרכו לארץ עבר הגר"א בעיר אמסטרדם במטרה למצוא בה את כתב היד של ר' משה קורדובירו, פירושו על הזוהר, שבו ביקש הגר"א לעיין בטרם יכתוב את ספרו ההלכתי. משלא מצא את כתב היד, הבין "שאין לו רשות מן השמים" וחזר לווילנה.[27]

מי אמר שהגאון מווילנה ותלמידיו  היו ה"ציונים הראשונים"?

לאחר שעמדנו על הסילופים המכוונים של עמנואל אטקס בכל הקשור לתופעות משיחיות מרכזיות  בתולדות ישראל מאמרו החדש "הגאון מווילנה ותלמידיו כ'ציונים הראשונים' – גלגולו של מיתוס", שהזכרנו, מצטייר כבר כמלאכת מחשבת של הונאה, גניבת דעת והולכת שולל. המאמר מתחילתו ועד סופו בנוי על הנחות שקריות ומומצאות ובראשן נרמזת הטענה כי היסטוריונים שעסקו בחקר פעילותם של הגר"א ותלמידיו, והכוונה בעיקר אליי, טענו כי הם היו ה'ציונים הראשונים'.  אטקס לא הביא אפילו אסמכתא אחת לטענה זו, אפילו לא מן הספר "חזון ציון". הגדרה מומצאת ופרובקטיבית זו  מטרתה לקבוע כי הטוען שהמניעים  של הגאון ותלמידיו היה משיחיים טוען למעשה שהם היו "הציונים הראשונים", והרי אין שטות אנכרוניסטית גדולה מזו.

מקובלת עלינו התפיסה כי ההגדרה "ציונים" מתייחסת לתקופה שלאחר הקמת ההסתדרות הציונית, שאם לא כן גם הקב"ה נחשב לציוני על פי הפסוק "כי בחר ה' בציון".

תלמידי הגר"א לא היו הציונים הראשונים. הם שאפו לקרב בעצם עלייתם המאורגנת לארץ ישראל את הגאולה, באמצעות לימוד התורה, ובעיקר את תורת ארץ ישראל וימות המשיח של הגר"א, באמצעות ניסיון לחדש את הסמיכה והסנהדרין ובאמצעות בניין ירושלים.

הראיה היחידה שאטקס מצא הם דברי הנשיא ראובן ריבלין האומר: "זכות הראשונים שמורה להורי הורינו, ששינו את המציאות בארץ והניחו את התשתית לציונות." ואז שואל אטקס: "האמנם? האם מוצדק לראות בגאון מווילנה ובתלמידיו, אלה שעלו לארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, את הציונים הראשונים?"[28] [ללא מירכאות] לא, לא מוצדק, אבל למה לשקר ולסלף את דברי הנשיא במצח נחושה? הרי הנשיא ריבלין לא אמר כי אבותיו היו "הציונים הראשונים". הוא אמר שהם הניחו את ה"תשתית לציונות", זה נכון מאוד, אבל זה לא אותו דבר. שהרי רק חידושו של היישוב היהודי בירושלים על ידי תלמידי הגר"א במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הביאה למהפך ההיסטורי של יצירת רוב יהודי בירושלים במחצית השנייה של המאה, תופעה שלא היה לה תקדים מאז החורבן.

כל מי שמכיר את התקופה יודע זאת, גם מבלי להתייחס לשאלה האם המניע לעלייתם היה משיחי או לא. רק מי שאין לו יד ורגל בחקר התקופה יכול להתעלם מן העובדה שיצירת רוב יהודי בירושלים תחת שלטון מוסלמי עוין, הביאה לשינוי היחס של העם היהודי ואומות העולם כלפי שאלת עתידה של ארץ ישראל, להכרה בזיקה האימננטית והריאלית של העם היהודי לארץ ישראל, לתפיסה שקיימת אופציה ריאלית ל'שיבת ציון', לתנועת העלייה של "חובבי ציון" ומאוחר יותר, גם לתפיסה שארץ ישראל היא הפתרון לבעיית העם היהודי בעקבות תופעות האנטישמיות באותה תקופה. עמנואל אטקס מכחיש ומסלף את העובדות ההיסטוריות. כל זאת, על שום  שתלמידי הגר"א חטאו לדעתו בחטא הנורא של דבקות באתוס של ה"משיחיות" היהודית, ומרדו בתפיסה המסורתית הגלותית של "גאולה נסית"  והמתנה פאסיבית לביאת המשיח.

והנה, למרות זאת, ולאחר עשרות שנים של התכחשות מוחלטת לציפיות המשיחיות של תלמידי הגר"א בארץ ישראל, מודה הפעם  עמנואל אטקס בחצי פה  כי: ראה שבמהלך שנות השלושים של המאה התשע-עשרה אכן התעוררו ציפיות משיחיות בקרב בני קהילות שונות אחדות ובכלל זה גם בחוגי הפרושים בירושלים."[29] או במקום אחר: "במהלך השנים שעשו בארץ ישראל התגברה אצל קצתם הציפיה המשיחית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באיגרת ר' ישראל משקלוב לעשרת השבטים משנת 1831."[30]

אדם שיש לו יושר אינטלקטואלי  מינימלי  ושבמשך שנים כתב שלתלמידי הגר"א לא היה אפילו צל של זיקה לאקטיביזם משיחי, היה חייב לפתוח את מאמרו על הגר"א ותלמידיו בכותרת ענק ובהצהרה של התנצלות ולהודיע ראש לכול על השינוי הדרמטי שחל בעמדותיו בנושא הציפייה המשיחית. במקום זה הוא ממשיך בדרכי הערמה והטעיה, מייחס למתנגדיו טענות כמו הגדרת תלמידי הגר"א כ"ציונים הראשונים" ומזהה הגדרה זו עם טענת "המשיחיות" כדי להגכיחה.  גם סילוף דברי הנשיא ריבלין מחייבים לדעתי התנצלות פומבית שלו ושל מערכת כתב העת "ציון".

ברם, אולי אני טועה, והודאה שבדבריו אינה אלא נסיגה טקטית ותפיסתו היסודית של עמנואל אטקס לא השתנתה באמת. הרי לפי דעתו ההיסטוריה היא מה שכתבו "ההיסטוריונים הראשונים" ועל פיהם, לדבריו, לא הייתה  התעוררות משיחית במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, וכל הוכחה ממקורות חדשים המצביעה על קיומה, איננה לגיטימית ויש לקעקע אותה בכל מיני פלפולים חסרי שחר וטענות סרק. לדעתו, אין לתת לעובדות ההיסטוריות לבלבל את קביעות "ההיסטוריונים הראשונים", וכל מה שעלינו לעשות הוא לסכם כהרגלו את דעתם המלומדת שחותם הראשוניות והאמת טבוע בהם. והרי כך הוא כותב במפורש: "די לציין שהיסטוריונים של תולדות ישראל בעת החדשה לא עמדו על ציפייה משיחית אינטנסיבית במרחב הגיאוגרפי הנזכר לאורך התקופה שצויינה לעיל."[31]

דרך אגב, גם קביעה זו איננה נכונה. ההיסטוריונים  בן-ציון דינור, יעקב כ"ץ ורפאל מאהלר הדגישו את ההתעוררות המשיחית, אם כי לא היו בידיהם כל הראיות הנמצאות בדינו כיום.

אבל, כמי שעיקר יניקתו היא מספרות ההשכלה, מפליא שנעלמו מאטקס דבריו של המשכיל א"מ דיק, המזכיר בספרו "זפרונה" מציאות קונקרטית של התעוררות משיחית בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה וכותב: "הספר הנוכחי הזה הנהו יליד האמת אשר נהיה בעליל זה שלושים ושש שנה עד כי גמרתי בלבי כעת…להוציאו לאור."[32] בגוף הספר שם המחבר ללעג את ההתעוררות המשיחית שאחזה בציבור הרבני ובני התורה בליטא בעקבות השמועות על השליחות לעשרת השבטים:

"ילמדו לשונם להגיד גימטריות בכל פרשה ופרשה, נוטריקון, רמזים, ידעו לבשר ישועות ונפלאות הנעשות שמה בארץ הקדושה ומהם מראים עוד העתקות מאגרות שקר כי המשיח המקווה כבר הגיח ממקומו בראש חילו הגדול ממערב הפנימי, והשולטאן הולך לקראתו עם שריו וגדוליו לשום עטרה בראשו.. ".[33]

בהמשך מתאר הסופר א"מ דיק דמות ריאלית של שד"ר מארץ ישראל שנשא את הבשורה על התקרבות הגאולה: "ומי כמוהו היה מהיר לשון לספר נסים ונפלאות מארץ הקדושה, ממחנות דן, מבני משה…היה מוציא מילקוטו חבילות חבילות מכתבים, מכתבים מנשיאי הארץ הקדושה [הפקוא"מ] המבשרים אל נכון כי שנת גאולה באה וכי כבר הגיחו בני דן ממחבואם ויעברו את הנהר סמבטיון והנה הנם לפדות את גלות החל הזה."[34]

אם אפילו המשכילים בליטא ידעו על ההתעוררות המשיחית לקראת שנת ת"ר, יש להניח כי גם תלמידי הגר"א בארץ ישראל ידעו על כך. אבל איך, איך, לא ידע אטקס בשלושים השנים האחרונות את מה שידעו המשכילים בליטא לפני מאה וחמישים שנה?

נחזור לדבריו של אטקס כי ההיסטוריונים של תולדות ישראל לא הזכירו את הציפיות המשיחיות במחצית הראשונה של המאה הי"ט. נכון, ההיסטוריונים  שאטקס מסתמך עליהם לא התייחסו גם להשפעת חישובי הקץ של ר' חיים בן עטר ור' עמנואל חי ריקי על תנועת העלייה של אלפי יהודים לארץ ישראל במחצית המאה השמונה-עשרה. הם לא עמדו על ניסיון מקובלי ירושלים לקרב את הגאולה במאה השמונה-עשרה באמצעות תקנות מוסר ושימוש באמצעים מאגיים ובקבלה מעשית. הם לא כתבו על המניע המשיחי בעליית החסידים בשנת תקל"ז שתיעד הרופא הקראי יוסף קוסדני על העולים שציפו בעקבות עלייתם לביאת המשיח. ההיסטוריונים הללו כלל לא ידעו כי נסיעת הגר"א לארץ ישראל, שנה לאחר עליית החסידים, הייתה מתוך מניע משיחי מובהק ועל מנת לחבר בה "שולחן ערוך" חדש שיקרב את הגאולה. ההיסטוריונים הללו לא ידעו דברים רבים נוספים. לא כי הם היו היסטוריונים גרועים, אלא משום שהם לא הכירו רבים מן המקורות הידועים לנו כיום. אבל  האם לאחר שחשפנו את המקורות החדשים, מותר להתעלם מהם כי הם לא תואמים את השקפותינו? כך מחנכים היסטוריונים  בישראל?

מה חידש עמנואל אטקס במאמר על הגר"א ותלמידיו

במאמר החדש של אטקס  ישנם  שלושה חלקים עיקריים. הראשון, ה"גילוי" שהתיזה המשיחית של ר' שלמה זלמן ריבלין בספר "חזון ציון" על עליית תלמידי הגר"א היא מדומיינת, מומצאת וכולה שקר. לזה הוא קורא "המיתוס הריבליני". בחלק זה מתבסס אטקס בעיקר על מאמרי: "שתי מסורות על ראשית עליית תלמידי הגר"א",[35] שבו הוכחתי, לראשונה בספרות המדעית, כי חלקים  מן הספר "חזון ציון" בדויים ואינם אמת. הוכחתי, למשל, שר' הלל ריבלין, אבי משפחת ריבלין, עלה לארץ רק לאחר שנת 1832 ולא בשנת 1809 כפי שנטען בספר "חזון ציון". שהוא התנגד לעליית אביו ר' בנימין ריבלין ארצה. שהוא לא היה נשיא כולל הפרושים בירושלים ואב"ד שלה, שהוא לא עסק בפדיון "חצר" החורבה ועוד  פרטים שעברו במסורת חלק מבני משפחת ריבלין והועלו על הכתב ביוזמת ר' שלמה זלמן ריבלין בספר "חזון ציון".

עם זאת, בניגוד לדבריו על "המיתוס הריבליני" הוא לא הוכיח אחת לאחת כי כל הטענות הנזכרות בספר "חזון ציון" הם שקר. האם הוא הוכיח ש"חלומו" המשיחי של ר' בנימין ריבלין ופתרון החלום על ידי הגאון מווילנה שקרא לו לעלות לארץ ישראל הם שקר? הרי רק בבית דין של מעלה ניתן לקבוע האם מדובר בשקר או שמדובר באמת היסטורית. אני מניח שאין לעמנואל אטקס עדיין גישה למסמכי בית הדין העליון של מעלה. אז על סמך מה הוא קובע שהמדובר בשקר? הוא בכלל גם לא הפריך את טענת ספר "חזון ציון" שעליית תלמידי הגר"א היתה על רקע משיחי. לא רק שאין לו הוכחות לכך, ההיפך הוא הנכון. עדויות רבות נוספות  ממקורות אחרים, לא "ריבליניים",  מצביעות על כך שהעלייה היתה על רקע משיחי.

הוא גם לא הפריך את טענת ספר "חזון ציון" שהעלייה של  תלמידי הגר"א הייתה מאורגנת, וברור שהיא הייתה מאורגנת ולהפליא. אטקס בחר לתקוף את המניע המשיחי בפעילות הגר"א ותלמידיו באמצעות "סוס העץ" של "המיתוס הריבליני" והספרים "חזון ציון" ו"קול התור" משום שלא עלה בידיו להפריך את התיזה המשיחית שהלכה והתחזקה עם השנים בעקבות גילויים של מקורות היסטוריים נוספים. הוא פשוט  החליט להתעלם גם ממחקריהם של גדולי החוקרים בקבלה שקבעו כי הגר"א היה לא רק גדול המיסטיקנים האשכנזים בכל הדורות, אלא  דמות משיחית מובהקת בעלת מודעות עצמית לשליחות שהוטלה עליה לבשר את הדרך גאולת ישראל. עמנואל אטקס מתעלם לחלוטין מחידושיו המחקריים של פרופ' יהודה ליבס, שקבע על פי כתביו הקבליים של ר' מנחם מנדל משקלוב כי הלה מתייחס לרבו הגאון מווילנה במונחים משיחיים של ממש. [36] וכמובן הוא אינו מתבסס כלל על כתביו הקבליים של הגר"א עצמו, לא מזכיר כלל את חישובי הקץ שלו ובעיקר את התייחסותו לחישוב הקץ של שנת תקמ"א, שאותו אימץ מכתבי ר' עמנואל חי ריקי, גדול פרשני קבלת האר"י במאה השמונה-עשרה.

מה הוא כן עושה? הוא מסית את הדיון המהותי משאלת המשיחיות לעיסוק הבלתי רלבנטי בשאלה מי היו ה"ציונים הראשונים", מהו "המיתוס המשיחי-ציוני", מי המציא את "המיתוס הריבליני", מה מידת מהימנותו של  הספר "חזון ציון" ודן בשאלה מי חיבר את הספר "קול התור". כל אלה הם דיונים ספקולטיביים, מעין מסך עשן,  שאין  ביניהם ובין העובדות ההיסטוריות דבר וחצי דבר, וכל מטרתם לנסות באמצעות טכניקות ספרותיות והעלמת המידע ההיסטורי האמיתי,  לערער את התיזה המשיחית כי הגר"א  ותלמידיו בארץ ישראל פעלו על רקע משיחי לשם קירוב הגאולה.

עם זאת, לכל אורך מאמרו טוען אטקס פעמים רבות כי העלייה ההמונית מליטא בהנהגת תלמידי הגר"א היתה אך ורק לשם לימוד תורה בדרכו של הגר"א. לראיה הוא מביא טקסטים ספרותיים גלויים ופומביים שמטבע הדברים מנועים מלעסוק בנושא המשיחי הסודי והרגיש, ולכן עם כל הכבוד שייחסו תלמידי הגר"א לחשיבות לימוד התורה ולביטוי המפורש שנתנו לכך בטקסטים הספרותיים הגלויים שכתבו, אין בהם כדי להעיד על המניע האמתי והיחידי שלהם ועל מטרת עלייתם. עלייתם המאורגנת לשם לימוד תורה בארץ ישראל, הייתה במטרה לקרב את הגאולה בכוח קדושת התורה וקיום מצוותיה ולא לשם לימוד אקדמי שבו מועדפת שיטת "הפשט" על שיטת "הפלפול".

אסתפק בציטטה ממסמך נדיר הנמצא בידינו, שהוא קטע מכרוניקה שכתב ר' אריה נאמן מזכיר הכולל הפרושי, חתנו של ר' שלמה זלמן שפירא תלמידו של ר' חיים מוולוז'ין. הוא כותב שעוד לפני פרוץ מגיפת הדבר שהמיתה את רוב העולים בשנת 1813, הייתה בקרבם פוטנציה רוחנית אדירה של קדושה שהיה בה כדי לקרב את הגאולה. לא פוטנציה של למדנות אקדמית בפשט הגמרא בנוסח הגר"א כפי שמציע עמנואל אטקס, אלא מעצם עלייתם לארץ ישראל. וכך כותב  ר' אריה נאמן:

"והיה העדה כמנין אשרי [511] וכולם [רובם] שבקו חיים במגפה ר"ל ועוד קהל גדול כולם קדושים …והצדיקים האלה נטעו יסוד ישוב הקודש ביסוד מוסד על התורה ועל העבודה יומם ולילה. וכמה פחדים סבלו מאילי הארץ, את כל זאת קבלו עליהם באהבה להסתפח בנחלת ה', וקיימו את התורה מעוני מרוב גלות…ואין ספק אשר בזכותן היו מקרבים את הגאולה לעורר הקדושה…אך בעוונותינו הרבים לא ארכו הימים ונתהווה מגפה רח"ל ונפלו מעם הקודש אין מספר מהשרידים אשר נקראו לעולם העליון."[37]

מסמך חשוב זה קושר את לימוד התורה עם הפוטנציה המסוגלת בכוח הקדושה האדירה שלה לקרב את הגאולה − וזו בעצם היתה מטרתם של העולים, לצד נסיונות לקרב את הגאולה בדרכים אחרות כמו הנסיון לחדש את הסמיכה ובניין ירושלים.

ברור גם שהמסמכים הפומביים יעדיפו לתאר את העולים בפני הציבור הרחב בליטא כקהילת לומדי תורה בלי להזכיר את הפוטנציאל המשיחי הכרוך בעלייתם. זאת כדי להשיג מתומכיהם תמיכה כספית וגם מן המסתייגים מדרכם המשיחית המהפכנית. הטקסטים הספרותיים הללו שחלקם אף נדפסו ברוסיה-פולין-ליטא לא נעלמו מעיני השלטונות  במזרח אירופה וגם באימפריה העות'מאנית, ועל כן נמנעו אפילו מלרמוז  לציפיות המשיחיות של העולים. המגמה המשיחית של העולים מתגלית לא במקורות ספרותיים-ההצהרתיים והגלויים, אלא במקורות שהיו חסויים בזמנם, כמו מכתבים פרטיים המתארים את הציפיות או האכזבות של העולים, כתבים מיסטיים אזוטריים של מקובלים, דרשות העוסקות בחישובי הקץ שבספרות הקבלה, התייחסות אסכטולוגית נרחבת לאירועים היסטוריים שוטפים ופגעי טבע,  עדויות  חיצוניות על המניע המשיחי של העולים מפי  זרים  המשיחים לפי תומם, כמו יהודים קראיים, דיווחי  קובסולים ומסיונרים וכן חוקרים-נוסעים ותיירים. אלו הן העדויות הדינמיות האותנטיות והמהימנות ביותר, שאיתן יש להתמודד בשום שכל, ועם ידע מעמיק בחלק החמישי של ה"שולחן ערוך".

החלק השני במאמרו היא תגלית שאטקס מייחס לעצמו ועוסקת בשאלה מי חיבר את ספר "קול התור", שאלה שרבים ניסו לפצחה ולא עלתה בידם. והנה בא אטקס ומגלה את סוד זהותו של מחבר ספר "קול התור". הוא  קובע כי מדובר בר' יצחק צבי ריבלין שמסרה לר' שלמה זלמן ריבלין שהביאה לדפוס. לאחר שהוא מביא בפנינו את תוכנו העשיר של ספר "קול התור" הוא קובע כי אם הייתה "משיחיות ציונית" בקרב בני משפחת ריבלין, הרי שלא הייתה נחלתם של אבות המשפחה – ר' בנימין, ר' הלל ור' משה, שזיקתם לארץ ישראל הייתה גזורה בגבולות ההשקפה המסורתית הטרום-ציונית, אלא פרי רוחו ופועלו של ר' יצחק צבי ריבלין, מי שהיה אחד ממייסדי המזרחי בירושלים ומי שביקש להשליך את השקפת עולמו הציונית על ראשוני הריבלינים בארץ ישראל.[38]

אלא שרעיון זה של ייחוס ספרי משפחת ריבלין לר' יצחק צבי ריבלין, שגם לא הוכח על ידי אטקס, לא נתגלה לו בחלום הלילה מפי ר' שמעון בר יוחאי כפי שהיינו אמורים לחשוב, אלא מקריאת מאמר באינטרנט שכתב לפני כמה שנים החוקר והסופר אלי אשד על הנושא: "המסתורין של 'קול התור' (ראו  גם בערך "קול התור" בויקיפדיה). את הדמיון בין הדברים אני משאיר לקורא המתעניין.

על הדרשות שקיבל ר' שלמה זלמן מר' יצחק צבי ריבלין ושמקורן בדרשות שנשאו אבות משפחת ריבלין בשלהי המאה השמונה-עשרה, אומר אטקס: "לא ידוע לנו על שום כתב יד הכולל דרשות של ר' בנימין ריבלין ושל ר' הלל ."[39] ממתי "לא ראינו" מהווה הוכחה במחקר ההיסטורי? כבר ראינו מסורות משפחתיות שלא היה להם שום כיסוי במקורות, אבל בסופו של דבר הוכחו כנכונות בשל מקורות ארכיונים חדשים שנתגלו.[40] אטקס עוד מפליג על גלי דמיונו כאשר הוא קובע: "צליל אנכרוניסטי נוסף עולה למקרא של רעיון נוסף בספר 'קול התור' – הקישור המפתיע בין הגאולה ובין ערך השוויון במשמעות של צדק חברתי… והוא הושפע ככל הנראה מהלכי הרוח של התנועות הסוציאליסטיות שפעלו ברוסיה בשלהי המאה התשע-עשרה."[41]

אלא שהפעם הוא שוב טועה − ובגדול. כבר הוכחתי בספרי "השיבה לירושלים" כי אפשר להבחין בספר "קול התור" ברעיונות שמקורם במכתבי ר' משה מגיד ריבלין שהנהיג שינויים חברתיים מפליגים ומפתיעים בסדרי הכולל, בשנות המשבר של השנים 1846-1841. [42]החלק השלישי של מאמרו ואולי העיקרי שבו, מהווה נסיון ראשון שנעשה על ידו להתמודד עם  המחקרים והספרים שפרסמתי על המשיחיות היהודית לאחר המשבר השבתאי. הוא לא מתמודד עמי בדרך של הצגת מקורות וטיעונים נגדיים, אלא בדרך קלה יותר. הוא קובע כי אני אימצתי את סיפור המסגרת ואת עיקרי "המיתוס הריבליני" וארזתי זאת ב"עטיפה של מחקר היסטורי אקדמי."[43] ומכיוון שמדובר במיתוס ריבליני שקרי, הרי שהגדרה זו הוא מבקש להכיל גם על מחקרי.

לרגע הוא שכח כנראה שהוא בכלל למד ממני על "המיתוס הריבליני" ושאני הייתי הראשון שיצאתי נגד "המיתוס המשפחתי הריבליני", ושאני לא אימצתי את המיתוס הריבליני, אלא הוכחתי על בסיס מקורות שונים לחלוטין כי הגר"א ותלמידיו פעלו מתוך מניעים משיחיים מובהקים.

הקורא הנבון שם בוודאי לב לעובדה, שאטקס מתייחס במאמרו רק לספרי "משיחיות ויישוב ארץ ישראל" שהמהדורה הראשונה שלו יצאה לאור בשנת 1985, ולא לספרי האחרים: "גאולה בדרך הטבע" (1997), "מיסטיקה ומשיחיות" (1999)  ו"השיבה לירושלים" (2007) −  בינתיים, אגב, יצא גם ספרי "דוחקי הקץ" (2015). הסיבה לכך היא פשוטה. אטקס ממחזר את כל  השאלות שעורר לפני שלושים שנה ישראל ברטל נגד ספרי "משיחיות ויישוב ארץ ישראל", בשני מאמרי ביקורת שכתב ושאף אני כבר השבתי עליהם. לכן אין בדעתי להתייחס לשאלותיו הממוחזרות הבלתי רלוונטיות וחסרות המשמעות. הקורא הנבון יצא נשכר אם יקרא את דברי הביקורת של מי שלפחות יש לו יד ורגל במקורות התקופה, ויודע לשאול, ויקרא גם את התשובות שהשבתי לו.[44]

לסיכום, מאמריו של עמנואל אטקס על המשיחיות היהודית בדורות האחרונים, כולל מאמרו על הגר"א ותלמידיו כ'ציונים הראשונים', כתובים מנקודת מבט שלילית של האתוס המשיחי היהודי. הם לוקים בסילופים מכוונים המבוססים על ציטוטים חלקיים ופרשנות מעוותת ומוטה של המקורות ההיסטוריים, וכן מהתעלמות מהמקורות הנוגדים את דעתו.

הודאתו במאמרו על הגר"א ותלמידיו, כי היו ציפיות משיחיות בקרב תלמידי הגר"א בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, מערערת לחלוטין את טיעונו כי בעלייתם ביקשו תלמידי הגר"א להגשים בצוותא אך ורק את האידיאל של לימוד תורה מתוך פרישות מעסקי העולם הזה. מי שעולה לשם לימוד תורה ופרישות מחיי העולם הזה, לא מקדיש משאבים פיזיים ורוחניים עצומים כדי לחפש את עשרת השבטים בקצווי תבל, לרכוש קרקעות,  לבנות בתים, בתי מדרש ובתי כנסת ולהרחיב את היישוב היהודי בירושלים מבחינה פיזית ודמוגרפית.

האמת היא כי תלמידי הגר"א עלו מלכתחילה לארץ ישראל מתוך שאיפה  לקרב את הגאולה על ידי עצם עלייתם ועיסוקם בתורת הגר"א, יישוב ארץ ישראל וימות המשיח (ראו: "תקלין חדתין" ו"פאת השולחן"). הם עלו מתוך אמונה שהם חיים בדור של "עקבתא דמשיחא", דור של שינויים דרמטיים ביותר בסדרי העולם, אמונה בחישובי הקץ שלא יאחרו משנת ת"ר, אמונה בגאולה בדרך הטבע, ואמונה בשליחותו המשיחית של הגר"א.

וכך לא נמצא, כמובן, במאמרו של אטקס את "תקנות החלוקה" של כולל הפרושים משנת 1823 ועל פיהם גם בעלי מלאכה שאינם לומדים תורה מקבלים 'מחצית חלוקה' והנימוק למתן 'מחצית חלוקה' גם לבעלי מלאכה מבוסס על ההנחה שמטרתו העיקרית של הכולל הפרושי הוא ישוב ארץ-ישראל, ורק במקום השני עומדת הדאגה ללומדי התורה. וכך נאמר בתקנות: "פרי נדבות בני חו"ל נוסד על שני סעיפים: [א] להחזיק מעמד ישוב הארץ, [ב] ומעמד התורה …לפי מספר נפשותם לגולגלותם לפי ערך הברכה הבאה מדי שנה. אולם כל זאת לאיש הלומד תורת ה' והוגה בה יומם וליל, אך האיש אשר מלאכתו בידו אפי'[לו] הוא ת"ח, או שהוא איש פשוט, לא יותן להם רק חצי חלוקה, משום שאף המה מקיימים ישוב הארץ." ( פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, כרך שלישי עמ' 149)

תקופה ארוכה טרם עלייתם הם ניסו לגלות את מקום הימצאם של עשרת השבטים, שעליהם אומר ספר הזוהר "בעקבתא דמשיחא יתגלו מאחינו עשרת השבטים", ולדעת הגר"א הם עתידים למלא תפקיד מרכזי בתהליך הגאולה כשכתב: "והן המושיעים  שעליהם נאמר ועלו מושיעים בהר ציון". תלמידיו ביקשו לחדש באמצעותם את הסמיכה "אשר תחילת הגאולה תלויה בזה." חלק חשוב מהם עלה לירושלים עוד לפני חורבן הגליל בשנת 1837, שאת בניינה ראו כמהלך העיקרי בתהליך הגאולה, והגדירו כל הצלחה בפעילותם כ"אתחלתא דגאולה".

התמקדותו של של אטקס בניפוץ "המיתוס הריבליני" וספרי משפחת ריבלין נובעת מחוסר יכולתו להפריך באופן ישיר את ההוכחות ההיסטוריות הרבות המצביעות על משיחיות הגר"א ותלמידיו. קל לו יותר להפנות את הזרקור לעבר סיפורה של משפחת ריבלין הלוקה בחוסר אמון בסיסי. אבל, כידוע, אין אנו חיים מפיהם של הספרים "חזון ציון" ו"קול התור". בשישה ספרים ("משיחיות ויישוב ארץ ישראל", "בשליחות ירושלים", "גאולה בדרך הטבע", "מיסטיקה ומשיחיות" "השיבה לירושלים" ו"בדוחקי הקץ") פרסמתי את המקורות החדשים שחשפתי בארבעים השנים האחרונות ושכנגדן לא העלה אטקס דבר. אבל במלחמה הפוליטית שלו כנגד האתוס המשיחי משתמש אטקס בכל דרכי הטקטיקה, ההערמה וההונאה, כדי להגיע למסקנה שאותה קבע מראש.


[1] ע' אטקס, "הגאון מווילנה ותלמידיו כ'ציונים הראשונים' – גלגוליו של מיתוס", "ציון", שנה פ' (תשע"ה) עמ'114-69 [ להלן :אטקט, גלגוליו של מיתוס].

[2] שם, עמ' 114.

[3] ע' אטקס, "המניעים לעליות החסידים לארץ ישראל", "ציון" (שנה ע"ו (תשע"א), עמ' 138-127 .[להלן: אטקס, עליות החסידים].

[4] ד' אסף, "שיצא שמועה שבא משיח בן דוד: אור חדש על עליית החסידים בשנת תקל"ז", "ציון" ס"א (תשנ"ו), עמ' 345-319 [להלן: אסף, אור חדש].

[5] אסף, אור חדש,עמ' 328.

[6] שם, עמ' 329. דוד אסף לא הכיר את חישובי הקץ של ר' עמנואל חי ריקי לשנת תקמ"א, שהיו ברקע עליית החסידים. גם לספריו של ר' עמנואל חי ריקי כמו "משנת חסידים" היתה השפעה אדירה על החברה המסורתית – כולל כמובן על החסידים בפולין. הללו שהיו מודעים לרוח המשיחית האקוטית שבספריו, קיבלו חיזוק מן האירועים ההיסטוריים-אסכטולוגיים של התקופה: פרעות ההיידמאקים בשנת 1768, מגיפת הדבר בשנת 1770, המלחמות בין רוסיה לתורכיה בשנים 1774-1768, חלוקת פולין ב-1772 (שעל-פי אטקס, לא עוררו כלל הדים בקרב יהודי פולין …) והאמינו כי אכן הגיעו ימות המשיח. ראה ספרי: מיסטיקה ומשיחיות, מעליית הרמח"ל עד הגאון מווילנא, ירושלים תשנ"ט, עמ' 208-193 [להלן: מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות].

[7] אטקס, עליות החסידים, עמ' 130.

[8] אסף, אור חדש, עמ' 328.

[9] אטקס, עליות החסידים, עמ' 130.

[10] ע' אטקס, בעל השם, ירושלים תש"ס, עמ'94. [להלן: אטקס, בעל השם].

[11] שם, עמ' 93.

[12] שם, שם. בספרי "מיסטיקה ומשיחיות" עמ' 89-85 עמדתי על כך  שהיו ציפיות משיחיות גם לשנת תק"ח שהיא שנת ה"שחר". עליית הנשמה של הבעש"ט הייתה בראש השנה תק"ז.

[13] אטקס, בעל השם, עמ' 94.

[14] מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, עמ' 319-273.

[15] אטקס, יחיד בדורו, עמ' 61.

[16] קלמן שולמן, 'ספר מלחמות היהודים', וילנא, תרכ"ג, עמ' V.

[17] אטקס, גילגוליו של מיתוס, עמ' 79.

[18] פירוש הגר"א ל'שולחן-ערוך' – 'אורח חיים', הקדמת בני הגר"א. לוין, עליות אליהו, עמ' קפ"א.

[19] 'פאת השולחן', בהקדמה. בעל 'עליות אליהו' המצטט קטע חשוב זה משמיט ממנו באופן מכוון את הסיומת 'וממתין בזה על משיח צדקנו' [- 'עליות אליהו' עמ' קו]. השמטה מכוונת זו מגמתה לסלק מן הדברים את המשמעות המשיחית שנובעת מסיום גילוי סודות התורה אצל הגר"א. זוהי כתיבה אנכרוניסטית של בעל 'עליות אליהו' המבקש לסלק כל דימוי משיחי ומיסטי של הגר"א, ולהציגו כאיש הלכה רציונליסטי. כל זאת במסגרת המאבק של החרדים נגד תנועת ההשכלה בליטא בשנות ה-60 של המאה ה-19. אטקס הושפע כנראה מגישה אנכרוניסטית זו זו של בעל 'עליות אליהו'. ראו: אטקס, יחיד בדורו, עמ' 64.

[20] 'פאת השולחן', הקדמת ר' ישראל משקלוב. עדות דומה מופיעה גם אצל שמואל מאלצן, ספר אמונה והשגחה, סלוצק תרכ"ד, דף אחרון.

[21] זוהר, וירא קי"ז.

[22] ע' אטקס, ליטא בירושלים, ירושלים תשנ"ב,  עמ' 89.

[23] שם, עמ' 114-113.

[24] אטקס, עליות החסידים, עמ' 138.

[25] אסך, אור חדש, עמ' 327, הערה 46.

[26] מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, עמ' 189-180.

[27] שם, עמ' 319-253. וכן לאחרונה בספר דוחקי הקץ: משיחיות לאחר המשבר השבתאי, ירושלים תשע"ה, עמ'  231-202, [להלן: מורגנשטרן, דוחקי הקץ].

[28] שם, עמ' 69.

[29] שם, עמ' 104 .

[30] שם, עמ' 114.

[31] שם, עמ' 103.

[32] א"מ דיק, זפרונה, וילנה 1868, בהקדמה.

[33] שם, עמ' 13-12.

[34] שם, עמ' 19.

[35] א' מורגנשטרן, "שתי מסורות על ראשית עליית תלמידי הגר"א", שלם, ספר שישי. תשנ"ב, עמ' 222-195 . [להלן: מורגנשטרן, שתי מסורות].

[36] י' ליבס, "תלמידי הגר"א, השבתאות והנקודה היהודית", דעת 52-50, רמת-גן תשס"ה, עמ' 289.

[37] מורגנשטרן, שתי מסורות, עמ' 220.

[38] אטקס, גלגוליו של מיתוס, עמ' 96.

[39] אטקס, גלגוליו של מיתוס, עמ' 93.

[40] א' מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, ירושלים תשנ"ז, עמ' 380-361 [ להלן: מורגנשטרן, גאולה].

[41] אטקס, גלגוליו של מיתוס, עמ' 95.

[42] מורגנשטרן, השיבה לירושלים, עמ' 239-228.

[43] אטקס, גלגוליו של מיתוס, עמ' 102.

[44] א' מורגנשטרן, מציאות היסטורית או משאלת לב בחקר עליית תלמידי הגר"א", קתדרה 31 (תשמ"ד) עמ' 181-172. הנ"ל," על ביקורת המשיחיות במאה הי"ט", ציון נב (תשמ"ז), עמ' 389-371. הנ"ל,"היסטוריה הזויה: המשיחיות בצבת ההכחשה והסילוף", בספר "דוחקי הקץ" , ירושלים תשע"ה, עמ' 476-473. הנ"ל, חקר עליית תלמידי הגר"א: אמת אחת ולא שתיים", שם, עמ' 486-477. הנ"ל, "יחס הנהגת היישוב בירושלים למודרניזציה בתחומי הרפואה", שם, עמ' 516-487. הנ"ל, "כך הועלמו מחדשי היישוב היהודי בירושלים במאה התשע עשרה", שם, עמ' 530-527.

אודות אריה מורגנשטרן

ד"ר אריה מורגשנטרן (נולד ב-1937) הוא היסטוריון שעוסק בעיקר בזיקה של היהודים לארץ ישראל, במיוחד במאות ה-18 וה-19.
הפוסט הזה פורסם בתאריך יהדות עם התגים , , , . קישור קבוע.

3 תגובות על מלחמתו של עמנואל אטקס באתוס המשיחי היהודי

  1. מאת בנימין אביגדורי:‏

    במשפחתיינו קיים הסיפור של עלייתו ארצה של סביי ו רביינו: רב אברהם מרדכי מירסקי על גב חמור , יוצא הוא למסע בן שנים מספר ובעזרת תלמידיי הרב סאלנט לירושלים, וזאת לאחר ששב ליהדות בעקבות טבח שביצע אחיו הגנרל פיוטר סוואטפולק מירסקי בעת דיכוי מרד איכרים אוקראינים ויהודים, המירסקים נקראו :״גלאד גלדאוויץ״בימי הבניים -שם גנאי ליהודים והתנצרו באחת , הופכים למירסקי.. עלייתו של אברהם מרדכי שהפך לימים כמורה בישיבת אור חיים וגבאי של ביה״כ החורבה הייתה לחלוטין משיחית ולא ציונית וסיפור החמור מעיד על כך(גם אם מיתוס הוא ותו..לא?)
    וזכיתי לשמוע מסבתי דליסיה מירסקי בתו של אברהם מרדכי סיפורים רבים על המשיחיות של אביה
    אברהם מרדכי נפטר ב1914-15 במגפת הטיפוס הקשה שפקדה את ירושלים
    בנותיו ניצלו בחסות כנסיית המשיח.(היא כנסיית עמנואל מול מצודת דויד בירושלים) שבה בנות הרב חסו במשך שנות מלחמת העולם הראשונה זכות למזון ומחסה , לומדות קרוא וכתוב את השפה האנגלית..ולומדות את הברית החדשה
    כחלק מהעיסקה״..
    איני יודע מספיק על מניעיי הריבלינים , אך ללא ספק המירסקים הגיעו בעקבות המשיחיות!
    בנימין

  2. מאת שולמית שדות:‏

    בתור קוראה מזדמנת של מאמר הביקורת הזה הייתי רוצה במטותא לנתח תחבירית את המשפט הזה:
    ."שהוא משתוקק להעתקת החכמות מלשונות אחרות ללשון הקדש ולהעתקת היוסיפון לרומיים …..[מפני] שעל ידו נוכל לבוא אל מטרת כוונתם של רבותינו ז"ל בתלמוד ובמדרשים בדברם במקומות רבות בעניני ארץ קדשנו ובית מקדשנו ותהלוכות שרי קדשנו בימי קדם ההם מפי כתבו של הכהן המשיח … הוא יוסף בן מתתיהו …"[16]

    הגר"א כאן רוצה לבוא אל מטרת כוונתם של … באמצעות לימוד נוסף מן הלשונות האחרות. הוא מחפש את מטרת כוונתם, הוא לא יודע אותה או לא בטוח בה ומה שאתה עושה – "כדי שבוא העת ידעו לקיים את עבודת המקדש כמימים ימימה" – זה הנחת המבוקש (שמטרת כוונתם היא משיחית), זה מגוחך.
    'בדברם' זה תאור אופן: כאשר הם מדברים על ארץ קדשנו וכו' … אני רוצה לבוא אל מטרת כוונתם.
    הבנת הנקרא.

  3. שוב גבריאל ברטל בעיתון הארץ ,היום יום שישי 19.05.2017 מזין את העלילה כי הגאון מוילנא ותלמידיו הגיעו לכאן ללמוד תורה ולהתנזרות מחיי גאולה עכשווית . אנחנו , משפחת חרלפ הגיעו לכאן בשנת תר"י מהעיירה וילקוויסק בליטא של היום , חדורי אמונה שהם מיצרים גאולה אישית ולאומית. וכפי שהרב חרלפ כותב במבוא לספרו בית זבול :" כל העיירה עמדה בתחנת רכבת ללוות את חיה ויצחק חרלפ העולים לארץ הקודש".
    ספר קול התור היה אצל הרב חרלפ ונגנב מביתו על ידי קנאי.
    הקנאי הזה ודאי ידע על תורת הגאולה מבית מדרשו של הגאון מוילנא ,מה שהפרופסורים ברטל ואטקס לא הבינו עד היום..

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*