התרבות והאקדח (או: התעמולה ניצחה את האמנות)

מאת יואב איתמר

תודה לאמיר אוריין, לאנטון פפרני ולאור אזולאי על הערותיהם

"בכל פעם שאני שומע את המילה 'תרבות', אני שולח יד לאקדח" (פרידריך טימאן, דמות במחזה נאצי)

"בכל פעם שאני שומע את המילה 'אקדח', אני שולח יד לתרבות" (ג'ורג' ל. מוסה, היסטוריון וחוקר טוטליטריזם)

הייתה שנה שבה בכל אירועי השירה שהוזמנתי אליהם נכח המשורר חיים גורי. בכל הופעה פומבית שלו חזר ואמר שהלקח שלו ממלחמת יום הכיפורים הוא שקציני מודיעין צריכים לקרוא שירה, משום שהשירה מלמדת על הלכי רוח ציבוריים שהיו מאפשרים לחזות את המלחמה. גורי הוא גם זה שכתב את השיר "אני מלחמת אזרחים", רפלקציה ואבל על מלחמת העצמאות. אני משער שלו היה גורי צריך להתחיל את הקריירה היום, גיבור זה של מלחמת העצמאות היה נשלח הביתה או מושתק כ"שמאלן" ו"הזוי".

האמירה של גורי מזכירה דווקא את האמירה המפורסמת המיוחסת לגרינג, ובהתחשב בכך שגרינג שלפני הנאציזם היה פטרון של האמנויות, ומילא תפקיד בכיר במשטר שנוסד על ידי צייר מתוסכל, יש בכך הרבה אירוניה. למעשה, המשפט רק מיוחס לגרינג. הוא הופיע לראשונה במחזה של המחזאי "מטעם" הנס יוסט, שבין שלל תפקידיו מטעם, שאת חלקם קיבל מגרינג, היה נשיא לשכת הספרות של הרייך במחזה "שלאגטר" שסיפר על שאהיד גרמני שנלחם בצרפתים והוצא להורג.

המחזה הוצג לראשונה ביום ההולדת ה-44 של היטלר, ב-20 באפריל 1933. למחברי המחזה על גנדי יש מה ללמוד ממנו. בכלל, הימין שלנו היה מעניין את ג'ורג' ל. מוסה, שהיה אוהד ישראל לו היה בחיים. חברי אנטון פפרני שקרא גרסה מוקדמת של המאמר המצוטט למעלה, הצביע בפניי על קווי דמיון בין ההתרחשויות בישראל לימי סטאלין העליזים ושלטון פוטין. כאלו יש לא מעט, למשל הדמיון בין מעשיה של מירי רגב לבין המאבק נגד קוסמופוליטיות שלפי ויקיפדיה היה "מערכה אידאולוגית שנערכה בברית המועצות בשנים 1948–1953 כנגד חלק מן האינטליגנציה הסובייטית שלדעת השלטונות הייתה בעלת דעות ספקניות ופרו-מערביות. מרבית הנפגעים במהלך המערכה היו יהודים, ולכן היא נחשבת לאנטישמית. יהודים רבים הואשמו בקוסמופוליטיות, בהיעדר פטריוטיות ואף בעוינות למשטר. רבים מהם פוטרו מעבודתם וחלקם נעצרו. כמו כן, השלטונות פעלו להוכחת עליונותו של המדע הסובייטי, תוך חיפוש הוכחות למקורותיהם הרוסיים של המצאות רבות".

יש הרבה מה לומר על על הלכי הרוח בצד הימני של המפה הפוליטית ועל המניעים המשותפים לרגב-בנט-ביבי מחד ולז'דאנוב מאידך, אך מפאת קוצר היריעה אינני רוצה לחרוג מן המקרה הישראלי ועל כן אתמקד בו:

בימים האחרונים מתחוללת סערה בחוגים התרבותיים שבהם אני מסתובב. לאחר ההצהרה הלוחמנית הראשונה של מירי רגב, השתתפתי במסיבת עיתונאים של תיאטרון "החאן". שאלתי את ראשי "החאן" באשר למגמות המסתמנות, והם ענו שאינם מאמינים שרגב תצליח לממש את איומיה, לא רק בגלל הסכמים ותקנות שנחתמו עוד קודם לה, אלא משום שדעת הקהל הציבורית לא תאפשר זאת.

אני חושש שהם טעו. התעמולה ניצחה את האמנות.

אני לא יכול לומר שלא ידעתי לצפות את ההפסד בבחירות, על אף שחוויתי אותו בצורה קשה. לפני כמה שנים לימדתי ספרות ואזרחות בבית ספר אקסטרני, ובתום אחד השיעורים ניגשה אליי תלמידה שכבר הייתה אחרי צבא והסבירה לי ש"השמאלנים לא יכולים לעלות לשלטון". היה לי הרבה מה להגיד לה, אבל פשוט שאלתי "למה?". היא השיבה לי: "כי אז יזרקו את כולנו לים". באותו זמן המדען הראשי של משרד החינוך היה צבי צמרת, אדם שעבר מהפך בחייו ומהיסטוריון של חינוך הפך להיות מאנשי המנגנון של משרד החינוך. הוא טען שיש יותר מדי לימודי אזרחות ופחות מדי לימודי מורשת ישראל, ולכן הוא מעביר שעות מלימודי האזרחות ללימודי מורשת ישראל. הדבר המצער במהלך הוא שלימודי מורשת ישראל בגרסת משרד החינוך הם עלבון לאינטליגנציה, ואני בטוח שגם חז"לנו היו  נעלבים. בניגוד לימין הם ידעו להכיל סתירות ומחלוקות, כך שאפילו רבי מאיר יכול היה להיות תלמידו של "אחר" גם לאחר שכפר בעיקר. אבל גם הדבר הזה לא יכול היה להכין אותי ל"מאבק נגד קוסמופוליטיות" המתחולל לנגד עינינו.

מאז ימי יוון העתיקה ידע השלטון להשתמש באמנויות המורכבות באופן אינסטרומנטלי. בתקופת רומא נדמה שהייתה הפרדה בין "הלחם והשעשועים" לבין התיאטרון, שהיה חלק מחובה מקודשת דתית. ברם, התיאטרון לאורך כל ההיסטוריה, והקולנוע, החל מהמאה העשרים, היו בסופו של דבר לשופרות של השלטון, לא משום שהיו סרטים או סרטים מטעם בהכרח, שמומנו על ידי השלטון (כפי שלמשל ניסו לעשות לנין וסטאלין או כפי שמנסים לעשות פוטין ונתניהו בהווה) אלא משום שעצם ייצוג הסיפור הלאומי, גם כאשר מתנגדים לו או מתייחסים אליו כמיתוס, עושה לו שירות מצוין, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. המאבק נגד התיאטרון הרפרטוארי, שחילק בכספי המדינה לחם ושעשועים לגורמים שהכי מסכנים את המשטר, מסוכן לשלטון הרבה יותר מכל סרט של שמאלני הזוי, שרוב הסיכויים שלא עבר את שלב הפוסט פרודקשן או לא זכה להפצה. אינני מדבר בעלמא – תלמיד שלי,  יהודה ניסן שמו, ימני עד עמקי נשמתו, שכעס על שסרטיו לא זוכים למימון, הוכיח זאת בעזרת מסמכים − ואני בטוח שהוא ישמח לחפור לכם בנושא אם רק תבקשו.

ראשית דבר, הבא נסכים שהשלטון לא מממן תרבות אלא בידור. אני למדתי ב"תיאטרון החדר",  המקום שממנו יצאו חלק מהאנשים שאתם מאשימים בחתירה תחת אושיות השלטון. כשאנחנו עושים אמנות אנחנו לא מקבלים כסף מהשלטון ולא מתפשרים עמו. למעשה, ההגדרה של אמנות לפי הספר "המעגל הפתוח" מאת אמיר אוריין, אומרת שברגע שקיבלנו כסף מהשלטון ונציגיו, ההצגה הופכת להיות מקסימום חתרנית, כי אנחנו מכפיפים את עצמנו למוסכמות וחוקי המדינה. וארחיב על כך בהמשך.

זמן רב אני עוקב אחר האופן שבו הימין תופס את התרבות והאמנות. הימין חשדן מאוד כלפי אמנות, כי לצורך עשיית "אמנות" (כפי שאתם מכנים את הבידור שלכם) יש צורך להטיל ספק באמיתות, גם אם הספק הזה הוא רגעי. אינני מדבר רק על הביקורת שנמתחה על "חופה שחורה" של רטוש, הימני בעיתון "חירות", שבה כתב המבקר: "הכול טוב ויפה, אבל איפה האידיאולוגיה?" אלא גם על דוגמה מודרנית יותר, שבה היה צורך בכספי ציבור כדי לממן את הגלגול הטלוויזיוני של "לאטמה" – "הכל שפיט", אחרי שמקרב קהל הצופים הנאמן שליווה את האתר לא נמצאו מספיק אנשים שהיו מוכנים לממן את הפרויקט השאפתני ברגע שהתורמים סגרו את הברז – מה שלא מפריע לאנשי הימין להמשיך לצרוח שהם לא מוכנים למימון תרבות על ידי גופים ציבוריים ו/או על ידי אנשים שאינם רוצים לצרוך או לצפות באמנות הזאת.

מעבר לצביעות, שריחה, כמו בשר רקוב, עולה לשמים, הימין, שאומנותו היא ה-Hasbara, ייצר כנגד האמנות של "השמאל" וירוס קטלני יותר מזה שתקף את הכור האטומי באיראן: התיוג של חלק ניכר מן האמנים בארץ כ"עוכרי ישראל" המשתמשים בכספי ציבור כדי לחתור תחת אושיותיה של המדינה. הבעיה היא שבמדינת ישראל אנחנו חיים לא במציאות כהוויתה אלא בתוך דימוי, והסיטואציה הזו הפכה לחריפה יותר ככל שהימין התבצר יותר בשלטון יחד עם האמונה הנוראה שאין שום מעשה שנעשה במדינת ישראל שאי אפשר להצדיק אם רק נדע להסביר את עצמנו טוב יותר. במאמר זה אנסה להסביר למה הווירוס הזה כל כך קטלני, למה הקצף העולה על התרבות איננו מוצדק ומהי הסכנה בהתקרנפות של מוסדות התרבות, העומדים בראשם של מעשי שרת התרבות.

למה ה"אמנות" (אוותר על המירכאות מכאן ולהבא לשם קלות הכתיבה) חתרנית? היא בכלל לא. על האורקל מדלפי, שהיה כלי שלטון לא פחות עוצמתי מהתיאטרון היו כתובים שלושה משפטים בכניסה: "דע את עצמך", "הכול במידה" ו"אפסילון". הגם שאת "אפסילון" אפשר לפרש לכאן ולכאן – "דע את עצמך", ו"הכול במידה" עומד בבסיס של כל מחזה יווני (שלא לומר כל מחזה שמשתמש בקוד הדרמטי). הבמה או מסך הכסף לצורך העניין, הם מרחב שבו משאלות הלב הנסתרות של הגורמים ה"מסוכנים" ביותר בחברה, בכל חברה, מוצאים לעצמם אפיק של ביטוי, ולמעט מקרים נדירים מאוד, גם אישור מחדש לערכי החברה. אם מישהו מצליח לייצר טקסט, כל סוג של טקסט שבאמת מהווה סכנה לחברה, הרי שכפי שראינו במקרים של "הייתי כלבתו הפרטית של הקולונל שולץ" או במקרה של הסרטון של החרבון על הדגל, המדינה יודעת להוקיע ולטפל ביוצרים כפושעים, או מלכתחילה לא לאפשר ליצירות לעלות על במה רפרטוארית, ויש לה את הכלים לעשות זאת. במילים אחרות, כל הצגה שאתם רואים על הבמה או בקולנוע, עברה אישור של השלטון באופן ישיר או עקיף או אפילו כהסכמה שבשתיקה, ולכן אי אפשר להאשים את יוצריהם בבגידה, מקסימום בחתרנות משובבת לב ומשחררת קיטור, כמו שקורה בתיאטרון הרפרטוארי שלא באמת יכול לפעול נגד המדינה, כי הוא שבוי בדימוי שלא יוכל לשלם את החשבונות. גם תיאטרון הפרינג' תלוי במדינה לצורך הצגתו, ורוב ההצגות מוצגות במעבדות פרינג' במימון המדינה, ולכן כל עוד מצב זה נמשך הן אינן מסכנות אותה.

בכמה מממנת מדינת ישראל את התרבות? שתי אלפיות מהתקציב. כל התרבות המופלאה שאתם רואים ממומנת על ידי המדינה ב-500 מיליון שקל בשנה – תקציבו של מנהל תרבות. שתי אלפיות מתקציב המדינה הכולל. זה אולי נשמע הרבה, אבל בהתחשב בתנאים בארץ וביוקר המחיה, זה שום דבר. חלק גדול ממה שמאפשר את כל התרבות שאתם רואים כאן הוא כספים פרטיים, על פי רוב של האמנים עצמם במישרין או בעקיפין. הכספים האלה מושגים על ידי ויתור על שכר, באמצעות גורמים פרטיים, בעזרת קרנות ציבוריות שמנות שיזכו לרווח פוליטי באמצעות סיבסוד התרבות, באמצעות כספים מחו"ל − ודאי יש עוד דרכים מופלאות להשגת המימון שאותן אינני מכיר. 500 מיליון אינם הרבה בהתחשב בכמות האמנים, במורכבות היצירות, בדרישה לאיזון תקציבי שבאה איתם, ובדרישה – של הממשלה באמצעות שיטת הניקוד של כל גורם תרבותי – להגיע אל הפריפריה. השאלה היא לא למה הממשלה מממנת את התרבות (משום שברור שזה אמצעי שליטה, ולכן אין תימה שארי רמז קרא מעל דפי "המקום הכי חם בגיהנום" לחוזה חדש עם הממשלה). בסופו של דבר השאלה היא כזאת: אם שיעור המימון הוא כה זעיר, מדוע אנחנו לא מתנתקים ממנו לחלוטין? ובכן, יש לכך שני גורמים:

א. כל פרויקט זקוק לכסף ראשוני (seed money) שלאמן על פי רוב אין. לרוב על כל שקל שהמדינה שמה, האמן או הגוף התרבותי משיג פי כמה וכמה מתורמים.

ב. ההשקעה של המדינה היא בתשתיות ולא באמן, דבר שמאפשר למדינה למנוע פגיעה בה באמצעות העובדה שהיא שולטת על אמצעי הייצור.

כך למשל לפי חוק הפרינג', המדינה מממנת את האולם ואת האיש הטכני שמפעיל את ההצגה. אין התערבות בתכנים, אין שום סיוע מעבר לאלמנטרי, אם אדם רוצה להפיץ את אמנותו מעבר לכך, הוא נדרש לשורה של מבחנים מגוחכים וסמי פשיסטיים (כפי שכתבתי על כך בעבר) אבל עדיין אלו הן אמות מידה שמפוקחות על ידי משרד התרבות, ואדם יכול להחליט אם הוא מציית להן או לא. לא לחינם כתב היוצר גיא "בוב" זאבי, שאם המדינה מממנת "תרבות" היא חייבת לו מלא כסף. הבעיה היא שהציבור כל כך הפנים את הרעיונות של השלטון, שלאף אחד לא באמת איכפת ממה שאנחנו אומרים או כותבים, ועדיין איננו יכולים שלא לבטא את תחושותינו.

אז למה אין יותר אמנות ימנית?

א. אני משער שבסביבה של היוצר הימני יש פחות תמיכה ברעיון, ואולי שווה לחקור את הנושא.

ב. דמויות ימניות הן לקויות בגלל שאין להן צורך להשתנות, להתלבט או להתפתח.

ג. נקודת העיוורון הרצינית שנגזרת מטענות הימין היא הבעיה הבסיסית כאמור, כי אמנות בנויה על הטלת ספק, על מיתוסים והפרכתם, והימין לא מסוגל להכיל את זה.

סיון הורביץ - פרויקט V15

מהי לפיכך הסכנה הרובצת לפתחנו? שתיווצר אמנות אמיתית, או שפעמוני האזהרה לא יצלצלו.

קיימות שתי מגמות שבהן העתיד יכול להתפתח, ושתיהן מסוכנות מבחינת השלטון. הסכנה הראשונה היא שאם נדמה לאנשי השלטון שהאמנות מסוכנת עכשיו, שינסו לשער בנפשם מה יקרה כשהאמנים לא יחושו מחויבים בשום צורה לשלטון, כמו בבדיחה על העשיר שהפיצו שפשט רגל, אז הוא החליט באמת לפשוט רגל. אבל ברור שזוהי רק משאלת לב שלי. מנהלי התיאטראות לא יזעזעו את הספינה, כי הם יאמרו לעצמם (וגם יצדקו) שיותר מאשר לאמנות שברוח, הם מחויבים לאמנים שבחומר, ויישרו קו עם השלטון. האקדח שהניחה מירי רגב על השולחן לא יצטרך לירות במערכה השלישית, הוא יהיה כחרב דמוקלס מעל ראשי האמנים. אחד הסיפורים שאבא שלי היה נוהג לספר ליד שולחן ארוחת הערב הוא שבבסיס שלו שברו פעם את פעמוני האזעקה בדירים של מטוסי הקרב, שניסו להתריע שדלק מטוסים דולף לאדמה. בסופו של דבר יצא שהצבא לא רק ששילם על הוצאת הדלק מהאדמה, אלא גם שילם פעמיים על הדלק שהיה שלו. הסכנה בהשתקת פעמוני האזהרה של התרבות, מגמה שאליה חותרים השרים והוגי הדעות של הימין, שהרווח הזמני שבסתימת הפה שלנו, יביא לכך שכמו בשריפה בכרמל, שלהבת שניתן היה לכבות בכוס מים, אפילו הסופר טנקרים של ביבי לא יכבו.

***

אז מה כן ניתן לעשות? היו אתם פטרונים של אמנות, תמכו באופן פיזי או כספי בפרויקט אמנותי ולא משנה באיזה תחום, נסו להפוך את השקעתכם להוצאה מוכרת. זו הדרך החוקית היחידה שבה אנחנו יכולים לשדר לשלטון שהציבור רוצה אמנות, חפץ באמנות, ולא מקבל את הביקורת של מירי רגב על הנושא. עשו זאת ותגלו שהרווח מכך גדול עשרת מונים. זוהי גם התשובה לליברטאנים שטוענים שאמנות צריכה להיות ממומנת על ידי צרכניה. באמצעות קניית כרטיס או השתתפות בגיוס המונים, רבע מהכסף עובר למתווכים.

אוהבים אמנות? רוצים אמנות? תמכו באמנים שלכם.

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת. קישור קבוע.

5 תגובות על התרבות והאקדח (או: התעמולה ניצחה את האמנות)

  1. מאת עודד:‏

    הסייפא של הדברים מצוין בעיניי. לא היה צריך להכביר בכל המלים הארסיות כדי להגיע למסקנה שצרכני התרבות ראוי שיהיו פטרוניה.

    אגב, רבי מאיר המשיך ללמוד תורה מאחר משום ש'את תוכו אכל וקליפתו זרק'. מערכת היחסים בין הממסד בכלל ור' מאיר בפרט לבין אלישע בן-אבויה היא מורכבת מדי כדי להביא אותה במשפט אחד שמציג את הדברים באופן מלאכותי.

  2. מאת אביחי קמחי:‏

    איתמר יישר כוח לסקירה היסודית ואני תומך באופן מלא בהצעות שלך לגבי מה ניתן לעשות.
    אני חוזה שני דברים שהשלטון החדש ספק אם מתכוון אליהם.
    תקציב התרבות יגדל משמעותית
    צפויה פריחה תרבותית בכל התחומים כתגובת נגד להתלאמות

  3. מאת יונת ספרים:‏

    נניח שאני ימני ונניח שאתה יודע להגדיר מהי אומנות ושניהם מוטלים בספק. עדיין בסיס הטענה שלך שגוי.
    מחוייבות המדינה לממן פעילות מסחרית, ובוודאי שמדובר בפעילות שממדרת חלק מהציבור שמכספו הפעילות מתקיימת אינה עומדת במבחן מוסרי, משפטי או מעשי. האמנים אינם חייבים להשתמש כמיסי הציבור ומוזמנים לשמור על החופש האמנותי ולהציג בפני הקהל שיסכים לממן אותם מכיסו. אם מבחינה מסחרית הדבר אינו אפשרי סימן שאותו צורך "תרבותי" שעליו מתבססת הנחות היסוד שלך לא מתקיים. בנקודה זו השאלה הרלוונטית היא האם לכפות על הציבור פעילות שעונה לתואר תרבותית ואומנתית למרות שאינו מעוניין בה?

    מכיוון שתסכים איתי שלא רצוי שהממשלה תכפה עליך תזונה מומלצת לפי דעתם של מומחי תזונה, מדוע כשמדובר באומנות חופש הבחירה ורצון הציבור נדחקים לפינה. האנלוגיה נוטה חסד למקרה. הציבור לא בחר במומחי האמנות שקבעו מה ייכנס לסל, דיונים אטומים לציבור וקריטריונים לאמנות אין.

  4. מאת יואב איתמר:‏

    שלום יונת ספרים,
    הבעיה שלך שאתה מתייחס לאמנות כקבוע וכגוש אחד, אבל כאמור יש אומנויות שהחוק אסר על קיומן מחוץ לחללים סגורים, ושהחוק אפילו היה מעוניין לשלוט בחללים בהן הם מוצגות.או מזווית אחרת, אם החוק אוסר עליי להציג ברחוב או לנגן ברחוב הוא חייב לתת לי תנאים לעשות זאת. לטענות שלך איו תוקף או מים, כי בפרסומיו מדבר משרד התרבות עצמו קבע את "הזכות לתרבות" שמתבססת על כספי המיסים שלך. מי שיכול לשפוט לגבי זה הם פרופסורים-דוקטורים, ובמסגרת המציאות הזו מה שהיה הוא מה שיהיה

    • מאת יונת ספרים:‏

      רוב האומנות העכשווית שייכת לתחום ה- Entertainment וחלקה הארי מתקיים הודות לתשלום מקהל הלקוחות. המחוקק משום מה החליט שבנוסף לפעילות שמתקיימת באופן עצמאי אשלם כאזרח מס עבור אומנות למרות שאף אחד לא בירר איתי אם אני אוהב את ההחלטה (ואת מה שמקובל לכנות אומנות).

      הממשלה דרך השר המנהל את משרד התרבות ממנה "פרופסורים ודוקטורים" ומומחים לאותם "מדעי האומנות" כדי שיבחרו עבורי מה אקבל תמורת התשלום. זאת לא הטענה שלי- כך הדברים עובדים. במילים אחרות, תפקידם הוא לשרת אותי (את ציבור משלמי המיסים). אותם "דוקטורים" שאיש אינו כשיר דיו לבקר את החלטותיהם ושיקוליהם המקצועיים התרגלו במהלך השנים לתגמול הכספי ושכחו את תפקידם. (1) לספק שירות לציבור משלמי המיסים (2) -בהתאם להנחיות הממשלה הנבחרת.

      ההתעקשות וההתכחשות לחדשות הרעות מזכירה את זאב הערבות שנאחז באוויר מעל התהום. העניין תלוי ועומד לדיון אם תרצו ואם לאו. כפי שבוודאי הבנת אני חושד בהגדרות הרופפות והמוסכמות של הביטויים שאתה ורבים מכנים אומנות. הם מעולם הוכיחו את עצמם כמועילים במיוחד לאדם הפרטי ולציבור בפרט. רובם מתמקדים בניסיון לייצר גירוי רגשי והסחת דעת (שוב, Entertainment). מרוב הסחות וגירויים נשארנו בלי דעת ובלי רגשות מועילים שהפכו לנדירים- אחריות לדוגמא. אמנים לאורך כל ההסטוריה האנושית עבדו בשירות הציבור. מוטב שתגלו אחריות ותבדקו את תפקידכם ומידת הלגיטימציה לקבל תקציבים (בשם האמונה? למען השם) ואחר כך תבואו בטענות לציבור או לשליחיו.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*