סקירת האנתולוגיה “דם ואור” − שירה צרפתית לוחמת, שירי התנגדות במלחמת העולם השנייה, בחרה ותרגמה: אוולין כץ (הוצאת “עיתון 77”, 2014)

מאת ורד זינגר


כשסיימתי לקרוא את “דם ואור” − שירה צרפתית לוחמת, נמלאתי צער עמוק. אין צער גדול יותר לקורא שירה − במיוחד שירה שנכתבה בדרכים לא דרכים בתקופה שהחושך שלט גם ביום והקור שרר גם בחום − מאשר לא להתרגש משיר שאמור במפגיע לרגש ולטלטל. אין דבר מאכזב יותר לקורא שירה מאשר לא למצוא את עצמו בתוך שיר שבמקור היה ללא ספק שיר אמיתי. מה אמור לחשוב על עצמו אדם שאינו מתרגש משיר שנכתב בשבי על נייר אריזה או על דפים של מחברות חשבון?

שבוע שלם לא ידעתי את נפשי. והרי כל כך שמחתי כשקיבלתי את הספר הזה. קליידוסקופ, ספרה המופלא והקסום הנורא שכתבה חווה ניסימוב, צבט בי במקומות שלא נצבטו כבר מזמן. החיבור בין שואה לאמנות תמיד ישאיר מקומות חשופים בעור, חלקות חשופות שטרם נצבטו.

אבל המכה לא איחרה להגיע. התייסרתי במשבר קריאה-כתיבה משולב, עד שהבלבול המהול באדישות גרמו לי לתהות לפתע כי ייתכן שמטרת האנתולוגיה הייתה לזרוע מבוכה, בלבול ואדישות. בכל אופן, המחשבה הזאת הקלה עליי במקצת ומיתנה את רגשות האשמה – גם האישיים וגם הקולקטיביים.

חשוב לפתוח ולסיים בזה: יוזמתה של אוולין כץ ראויה לכל שבח. לבד בחרה שירי התנגדות שנכתבו בצרפתית במלחמת העולם השנייה (לעתים מעט לפניה), לבד תרגמה אותם. בהקדמה היא מציינת כי הכול החל בצפייה בסרט “מר מקס”, על המשורר מקס ז’קוב. משפחתו של ז’קוב נספתה באושוויץ והוא עצמו מת במחנה הריכוז דרנסי שליד פריז. הסרט עורר בכץ תיאבון וסקרנות לשירה הצרפתית מהתקופה הזאת. בסיפא ההקדמה היא מציינת כי דודה, אח אמה, הוגלה לאושוויץ ומת שם מטיפוס בדצמבר 1943. קודם היא מודה כי האסופה איננה מתיימרת לתת מענה לשאלות נוקבות כגון − האם השירה יכולה עדיין להיות חופשית ועצמאית בתקופת מלחמה וכיבוש? האם המשורר יכול וחייב לגייס את אמנותו ואמונתו למאבק? האסופה, מצהירה כץ, אמורה לפתוח בצניעות רבה צוהר ולאפשר הצצה לשירה של אותם ימים.

ברשימה שכתבתי על ספרו האחרון של המשורר ועורך הלשון יאיר בן-חור, שאותו ערך בעצמו, ביכיתי את היעדרו של העורך (עורך אוביקטיבי, מן החוץ, שאיננו המשורר עצמו). באנתולוגיה הזאת היעדרו של עורך ניכר וחמור עוד יותר. זה מתחיל בחלק החזותי − האנתולוגיה בנויה כשני חלקים, בחצי הימני התרגום לעברית ובשמאלי − המקור בצרפתית. הדבר מסרבל את הספר ומייתר את חלקו השני לקוראים שאינם דוברי צרפתית. מוטב היה לו השירים היו מוצבים זה לצד זה − בשני עמודים סמוכים. נוסף על כך פזורות בו לא מעט הערות בלתי אחידות ברמתן ובמידת נחיצותן, לא כולן ברורות – חלקן אף תמוהות, למשל התודה האחרונה לוויקיפדיה “שסייעה לי באיסוף השירים ובקורותיהם של אותם משוררים; שבלעדיה לא הייתי מגיעה לכל החומר העצום”.

גם התרגום איננו אחיד − בדרך כלל המשלב גבוה מאוד, גבוה מדי, אך לעתים הוא נמוך. הדבר תמוה כשזה מתרחש בשירי אותו משורר.

הנה, למשל, השיר “גסיסה” מאת מקס ז’קוב, הכתוב במשלב לשון גבוה ומליצי:


והנה השיר “אהבת הרע”, גם הוא של ז’קוב, הכתוב במשלב לשון נמוך יחסית:


אחד השירים הטובים בספר הוא “דברו של הזחל”, מאת ז’אן פייר רוני, משורר שהצטרף לפרטיזנים בגיל חמש-עשרה. היעדר הפסיק לאחר המילה “ברם”, אינו הבעיה היחידה בתרגום השיר הזה לעברית. התרגום חצצי, המילים גבוהות מדי, משוגרות גבוה לחלל ומחטיאות את המטרה פעם אחר פעם. למעשה כל השיר כולו מוביל למשפט האחרון והחזק שבו, אבל הדמעות, דמעות המשוררים − היכן הן? משפט כמו “ארורים יהיו! חפים כמונו הינם” נשמע מלאכותי, מליצי, זר. סדר המילים במשפט מאולץ, מליצי לכאורה ולא נכון, ומקורו ברצון להישמע “איכותי”, דבר המוביל להפך הגמור – לריחוק ולזרות. המילה “הינם” − שהיא למעשה מילה עילגת, קיצור של “הנה הם” − גם היא אינה מתאימה כאן. כבר היה עדיף המשפט: “שילכו לעזאזל! הם חפים בדיוק כמונו”:


לא כל השירים עוסקים בהתנגדות (דבר המזכיר את הוויכוח הידוע בין לאה גולדברג, נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, אם בזמן מלחמה צריך לכתוב שירי אהבה או שירה שימושית. בספר זה אין דיון והעמקה בשאלה הזאת, כך שהבחירה נדמית כתלושה ואגבית). למשל שיר נוסף של ז’אן פייר רוני, “כספינה מפליגה אלי ים” (למה לא “אל הים”? מדוע הפשטות התקנית, המתאימה לזמן ולמקום, מדוע הפשטות מכמירת הלב מוקעת בתרגום הזה לאלתר?). ייתכן מאוד שעורך היה משמיט את השיר הזה מהאנתולוגיה:


כאמור, לספר הנ”ל אין עורך תרגום. בפתח הספר מודה כץ, בין השאר, לאחיה רפי אלדד “שתרם שעות רבות בהגהה ובייעוץ לשוני” ולעמית ישראלי גלעד ולמיכאל בסר, עורכי “עיתון 77”, “שעודדו וליוו אותי בדרכי להגשמת הפרויקט”. לאוולין כץ מגיע רק הערכה ושבח על היוזמה ועל המאמץ. הוצאת “עיתון 77” שהדפיסה ספר (בתמיכת מפעל הפיס ושגרירות צרפת בישראל במסגרת פרויקט אליעזר בן יהודה) ללא עורך − דבר בסיסי והכרחי במיוחד כשמדובר בתרגום! − היא האחראית לכך שדווקא שיר שנכתב על המתרחש באושוויץ על ידי מוריס הונל, משורר שנשלח לשם ושרד, דווקא שיר כזה, דווקא שיר משם, דווקא הוא ממחיש את אמרתו הידועה של ביאליק, “תרגום הוא כמו לנשק מבעד למטפחת”:


3 תגובות

  1. אני חושב שעצם הפרייקט של תרגום שירה של מלחמת העולפ הוא חשוב בפני עצמו ללא קשר לכשלים בביצוע.
    חבל שאין פרוייקט כזה של תרגום שירים רוסיים מקבילים,שירי מרד ומחתרת מאותה התקופה.
    אגב מן הסתם שירים כאלו תורגמו בזמן אמיתי ובידי גדולי המתרגמים של התקופה כמו שלונסקי ואחרים שהיו מודעים מאוד למה שקורה בספרות הרוסית .אבל סביר להניח שהתרגומים כבר התישנו זה מכבר.

  2. יפה שהבאת ורד
    קראתי חלק מהשירים שהעלתה בפייסבוק ועכשיו גם את השירים שהבאת
    אני אוהב את השירה הזו
    אני לא אכנס לכל הדוגמאות
    גם אני הייתי כותב
    ״אקחך כספינה המפליגה אלי ים״
    אל הים זו שפה שמתאימה אולי לזמן הזה ולא לשנות הארבעים
    אם הייתה כותבת ״אל הים״
    זה היה פחות טוב בעיניי
    תודה לאוולין כץ המוכשרת גם כמשוררת וגם כמתרגמת
    מקווה שתמשיך במפעל היפה הזה

    • תודה לך דוד יקר על תגובתך שגיליתי זה היום.
      באשר לביקורתה הקטלנית של ורד זינגר לא אתייחס ברגע זה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע − 3 =