"פסיכוזה 4.48" – ללא רגע אחד של חסד, נחמה או הקלה

סקירת ההצגה "פסיכוזה 4.48", מאת שרה קיין ובבימוי עמיר קליגר, תיאטרון חיפה

מאת אפי כהן


אחת המחזאיות המוכשרות והאניגמטיות של השנים האחרונות היא שרה קיין מבריטניה, שהספיקה לכתוב מחזות ספורים לפני ששמה קץ לחייה בגיל 28. המחזות שלה שונים, אנטי-נוסחתיים, נטולי תבניות ומערערים הן במבנה שלהם והן בתכנים. מכיוון שהתיאטרונים הרפרטוארים בישראל הם בידוריים במהותם, אין הרבה סיכוי שתיאטרון רפרטוארי כאן יעלה מחזה שלה, למרות שקיין מוגדרת כסוג של גאון ומחזותיה מועלים שוב ושוב בכל רחבי אירופה. אבל הנה זה קרה. סוג של נס קטן, ועל כך בהחלט מגיעות מחמאות למשה נאור – מחמאות על האומץ בהתמודדות עם החומרים הלא קלים והמאתגרים של שרה קיין. הפעם היחידה שהועלה כאן מחזה שלה היה בשנת 2007 בתיאטרון תמונע, שם עלה המחזה שלה "פדרה מאוהבת". בהצגה ההיא ישי גולן. הוא גם משחק בהצגה החדשה "פסיכוזה 4.48", לצדה של לירון בן שלוש ובבימויו של עמיר קליגר.

תצלום: ז'ראר אלון

ההצגה היא סוג של מונולוג וידויי של אשה צעירה המאושפזת במוסד לחולי נפש ושואפת לשים קץ לחייה. המונולוגים שלה קשים, מייסרים, רוויי צער ואימה. היא שרויה בדיכאון קליני חמור, על סף התקף פסיכוטי. מולה מגיח מדי פעם המטפל שלה – מצד אחד הוא מנסה למנוע ממנה את ההתאבדות, ומצד אחר מנסה להבין את עולמה, לחדור למקורות הכאב שלה. מיותר לציין שבשתי המשימות הוא נכשל. גם לנו כצופים מונעת קיין את הקתרזיס שיסביר- יבהיר לנו מה מקור הכאב של האשה. היא זועקת את כאבה לכל אורך ההצגה ואנו כצופים נותרים חסרי אונים לסייע או אפילו להבין מה המקור לגיהנום הזה. מונולוג מן התופת שלא מייפה ולא מעגל פינות. קיין, שהתאבדה כשסיימה לכתוב את המחזה הזה, בעצם כותבת את עצמה. הטרגדיה שלה היא היכולת האינטלקטואלית הגבוהה שלה לשים במילים מדוייקות עד אימה את הכאב שבו היא נתונה. היא לא כורעת תחת גוש הכאב האפל אלא להפך, מתנסחת מולו במשפטים מדויקים יותר ויותר, שלא רק לא מביאים הקלה ומזור לנפשה אלא להפך, מבהירים לה שעבורה לא נותרה שום דרך מלבד ההתאבדות.

לירן בן שלוש מפגינה משחק אקספרסיבי ומרשים בדמות המטפלת, תפקיד בהחלט קשה מאד לביצוע. ומולה ישי גולן קצת הולך לאיבוד בתפקיד כפויי הטובה של המטפל, שתפקידו רק לשמש טריגר למונולוגים מהתופת של בן שלוש. הבמאי עמיר קליגר עושה שימוש מעניין מאוד במוזיקה ובתאורה המעולה (תאורה: פליס רוס, פסקול מוזיקה: גיא כוכבי). אולם את עיקר תשומת הלב תופסת התפאורה המדהימה של עמית דרורי והשימוש שעושה בה קליגר. מדובר בקובייה לבנה מלבנית, המוארת על ידי שורת צוהרים בוהקים ומשמשת הן כחדר הטיפולים, הן כמשרדו של הרופא, הן כמקלחת המרפאה (בתמונה מזעזעת באכזריותה שבה בן שלוש עירומה כביום היוולדה מקולחת מזרם מים חד כתער שאותו מכוון לעברה הרופא כסוג של אקדח) והן כדירתה של המטופלת מחוץ לכתלי המוסד. הקובייה הזו ניתנת להסטה וקליגר לא מהסס להניע אותה שוב ושוב לכל אורך הבמה, קדימה ואחורה, הלוך ושוב, כדימוי לעולמה המעורער והמהופך של המטופלת. זה מקרה נדיר שבו התפאורה הופכת לחלק אינטגרלי ומהותי מאד באמירה ובעולמה של ההצגה, ועל כך בהחלט מגיעים שבחים לקליגר ולדרורי על שיתוף הפעולה ביניהם.


לסיכום, זוהי הצגה קשה, שעה וחצי ללא רגע אחד של חסד או של הקלה – אגרוף לבטן המיועד למי שמצפה מהתיאטרון שלו לקצת יותר מבידור קליל. אני אהבתי.

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך תיאטרון. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*