"נמר חברבורות" – הסכנה שבהתגשמות כל התקוות

המחזה "נמר חברבורות" מאת יעקב שבתאי
סמינר הקיבוצים, שבת, 2 במאי 2015

מאת יואב איתמר

בעיבודה החדש והמסקרן של ד"ר רויטל איתן פותחות הדמויות את המחזה בשירת האינטרנציונל, אך בלבי היה שיר אחר: בשנת 1912 חיבר ישראל דושמאן את שיר הלכת החלוצי שמילותיו הראשונות הן "פה בארץ חמדת אבות/ תתגשמנה כל התקוות". אך בניגוד לשיר הידוע, במעשה הציוני דווקא נקברו הרבה תקוות. אם תקוותו של הרצל הייתה כי בארץ ישראל נהפוך להיות "אירופאים", יצירת היהודי החדש וכור ההיתוך הותירו בצד הרבה חלומות ותקוות של יופי ואסתטיקה. אולי הדבר מלמד גם על הסכנה שבהתגשמות כל התקוות.
בקונפליקט הזה עוסק מחזהו של יעקב שבתאי, "נמר חברבורות פרטי ומטיל אימה". שבתאי כתב את המחזה בגיל 37, אחרי שעבר התקף לב ראשון, וכפי שמעידה אשתו עדנה שבתאי, אולי גם הוא חש שהאופקים הרחבים שהיו פרושים בפניו מצטמצמים.

במרכז המחזה עומד הדוד פינק, גיבור סיפור בעל אותו שם מקובץ הסיפורים של שבתאי "הדוד פרץ ממריא". הדוד פינק עולה לארץ מפורטוגל ("כולנו פולנים גם אם באנו מפורטוגל", כפי שאומרת אחת הדמויות) ומסבך את משפחתו, את חבריו ואת המשקיעים בחלום לבנות בארץ קרקס. החלום מוטח אל קרקע המציאות, בעיקר בגלל שיגיונותיו של הדוד פינק עצמו, שנקלע להסתבכות רומנטית עם מזכירתו ועם אשתו של דוד לתלפיות האנרכיסט. בסופו של דבר, כשהחלומות מתנפצים אל קרקע המציאות (האומנם מציאות?) אין ברירה אלא לבחור במוות הססגוני ביותר – דו קרב.

יש בהצגה משהו חתרני. ההצגה כולה מתרחשת בתוך זירה עגולה שמדמה קרקס, כך שהקרקס עצמו מוקם ומתפורר ללא הרף כאשר השחקנים הם חלק ממנו. על אף דלות האמצעים הועמדה במה מכובדת ויפה מאוד וניכר כי לא חסכו בתלבושות ובאמצעים. התפאורה מינימלית והחפץ המרכזי הוא סולם חבלים, שלדברי הבמאית השימוש בו דו-משמעי – גם סולם קרקס וגם סולם יעקב. הסולמות התלויים במרחב מסמלים את התקדמות המחזה ומאירים אספקט חשוב מאוד, את אותה קנאות לרעיון הציוני ועקרותם של החלומות.

ראוי להתעכב עוד רגע על הבמה. בראשית המחזה חוף הים משורטט בחול כמעין גבול, ופריצתו על ידי הדוד פינק מסמלת את מותו המתקרב. ההצגה מתרחשת באור עז. הדמויות עולות כל הזמן לבמה – כמו שעולים חדשים עולים לישראל, והבחירה בבמה עגולה מאפשרת באופן כמעט ברכטיאני גם לדמויות שאינן על הבמה להיות נוכחות. למשל, בסצנת הדו קרב שבה צופות כל הדמויות, ודמו של פינק גם על ידיהן.
משיחה עם הבמאית עולה כי קדם להצגה מחקר מעמיק על שנות העשרים בתל אביב, בארכיונים ובמוזיאונים, נעשו אלתורים על הטקסט ונעשתה בחינה של כל פרט ופרט תוך כדי פיתוח רעיון שמובע במחזה בקצרה -חיבתו של פינק לאופרות. עבודת המחקר הדקדקנית באה לידי ביטוי גם במשחקם של השחקנים שהוא ללא דופי ומדויק. כולם מצטיינים, ובמיוחד השחקן בן יוסיפוביץ' שגילם את פינק. אם פינק משוגע, אז כולנו משוגעים.
עיבוד, עריכה מוסיקלית, בימוי: רויטל איתן
במה ותפאורה: דניאלה מור
מוסיקה מקורית ונגינה בפסנתר: עמרי דגן
עיצוב תלבושות: שי ועדיה
עיצוב תנועה: עמית זמיר
עיצוב תאורה: מאיר אלון
עוזרי במאית ראשיים: עומר רוזנהוייז, שי סקיבא
עוזרות במאית משניות: אחינועם כהן, מעיין דובוקובסקי

שחקנים:
חן גבעתי – עקיבא נמרוד דגן – דוד
רוית דור – אלזה טל זולטי – שושנה
שגיא טל – נוח בן יוסיפוביץ' – פינק
כרמל נצר – רוחמה עידו קולטון – מרגוליס
מיכאל שומרון – אוז'יצר הגר שחר – רחל
עדי שלזינגר – חברבור דותן תבין – מקס

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך תיאטרון עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*