קריאה בספר השירים “העשב נרדם בשדות” \ יאיר בן-חור (הוצאת “פיוטית”, 2015)


מאת ורד זינגר

המשפט הראשון הוא עובדה, השני − גילוי נאות.

יאיר בן-חור (יליד 1975, נולד בירושלים ומתגורר בה עד היום) הוא עורך לשון יוצא מן הכלל, אנציקלופדיה מהלכת ונגישה של ידע עצום, שלעתים אמין יותר מהידע המצוי במילונים שראו אור בדפוס. בעבודתי כעורכת לשון אני מתייעצת אִתו לעתים (בן-חור הוא גם מייסד הפורום המקוון “קול העברית כולה”, המעניק במהירות שוברת שיאים תשובות לכל קושיה לשונית). כעורכת הלשון של “יקום תרבות” (מחודש ספטמבר 2014) אני נוקטת את הגישה שנוקטות גם מרבית הוצאות הספרים בארץ: “הנגשת הכתיב”. כלומר, אי קבלה אוטומטית של כל החלטות האקדמיה ללשון העברית. כך, למשל, המילה “אִתו” (שאמורה להיכתב ללא יו”ד) תיכתב כך − “איתו”, והמילה “תכנית” (שאמורה להיכתב ללא ו”ו) תיכתב כך − “תוכנית”. ברם, ברשימה זאת אסטה ממנהגי ואצמד לכל חוקי האקדמיה. המחשבה שקורא אחד יצטמרר לא מותירה בידיי כל בררה.

כריכת ספר שיריו הקודם של בן-חור

המשפט הראשון הוא עובדה, השני − גילוי נאות. יאיר בן חור הוא גם משורר, והוא הוציא עד כה שלושה ספרי שירה, הראשון (“שיר השירים אשר ליאיר”, 1993) בהוצאת “סער” והאחרונים (הספר השני, “תחילת הזריעה”, ראה אור בשנת 2013) בהוצאת “פיוטית”, ולפחות את השניים האחרונים (הראשון ראה אור כשהיה בן שבע-עשרה) ערך בעצמו. אני עורכת בעיקר פרוזה, אך גם שירה (ולאחרונה היה לי לעונג לערוך ספר שירה שכתבה משוררת נפלאה וכלל לא מתחילה ובכל זאת היא עצמה מודה שעריכתי היטיבה עמו עד מאוד).

בן-חור מתנגד לעריכת שיריו, ואלה הדברים שכתב ב-12 בפברואר 2013 בטורו “צרצרי הדלות”, דברים שנשאו את הכותרת “שירת העורכים”: “לעניות דעתי, משורר אמתי לא זקוק לעורך חיצוני שיסדר את השיר, ישפץ וישפר אותו. וזאת מדוע? מפני שמשורר אמתי יודע בדיוק מה הוא מבקש לכתוב ולהביע בשיר, ולא זקוק לאדם חיצוני שיעזור לו בכך. משורר שנעזר בשירותי עריכה כאלה או נזקק להם הוא לרוב משורר מתחיל וחסר ביטחון או משורר שכתיבתו, מה לעשות, גרועה ודורשת התערבות חיצונית”.

יאיר ממשיך וכותב: “כאשר מדובר במשורר חסר ביטחון, סביר להניח שהבעיה אינה נעוצה בשיריו אלא בחוסר ביטחונו, ועם הניסיון וככל שיפרסם יותר שירים יקבל יותר ביטחון. משורר כזה מעוניין לרוב באדם חיצוני שישפר את השיר ויציע את הצעותיו. לטובתו יש לקוות שייעזר בעורך טוב שהתערבותו בשיר – אם בכלל – תהיה מזערית. הבעיה האמתית נעוצה במשורר מהמקרה השני, וספק אם אפשר בכלל להגדירו משורר”.

ובכן, אני מתנגדת בתוקף לדעתו של יאיר ומוכנה להסתכן באיבוד מקור המידע המעולה והנגיש שלי לצמיתות. אני סבורה שעריכה הייתה משפרת לאין ערוך את ספרו. נוסף על כך, כעורכת ברור לי מעל לכל ספק, שעריכה איננה נדרשת רק בטקסטים של משוררים מתחילים או גרועים, כפי שסבור יאיר. נהפוך הוא, הניסיון מלמד שרק משוררים נבונים מסכימים להקשיב להערות העורך ולשנות את שיריהם על פי דיאלוג המתנהל בין שניהם − לעתים מדובר במחיקת מילה או שורה, לעתים מדובר בסדר השירים ובשינוי שמותיהם ולעתים מדובר במחיקת שירים שלמים מכתב היד. יתרה מזאת, מוזר בעיניי וצורם עד מאוד שעורך לשון רואה באור כזה את לקוחותיו המשוררים. בעיניי אין כל הבדל בין כותבי פרוזה לבין כותבי שירה בבואם לערוך את כתביהם. המשותף ביניהם הוא כאמור יציב − הם הנבונים והמוכשרים מבין הכותבים, שכן רק הגרפומנים בטוחים ששיריהם מושלמים, נפלאים ונשגבים.

יאיר בן חור
יאיר בן-חור

אך לפני שאתחיל אקח נשימה ואפתח בטוב שבספרו – ובהחלט יש כזה. כריכת הספר קשה ולא רכה ככריכת מרבית ספרי השירה הרואים אור בארץ. שם הספר (הלקוח מן השיר “פוסט מודרניזם”) מופלא בעיניי ומעורר מחשבה, וגם הציור המפאר את הכריכה (“סתיו בכפר ויתקין”, יוני גבריאל) מקסים ושובה לב. צבעו האדום של הכיסא המיותם (הכיסא המיותם או הנעדר הוא מוטיב חוזר בשירי הספר) בולט על רקע השדה הירוק (אדום וירוק הם צבעים משלימים). רישומיו של גבריאל מלווים בתבונה ובחן גם את דפי השערים (“לקראת”, “כמו בסרט”, “צלמי”, “אנחות”, “טשטוש”, “הלם קרב” ו”פרֵדה”). דרכם חשים את המהירות שבה נעה ידו של האמן. ולא זאת בלבד, אלא שנושאי השירים בספר זה מזמנים הזדהות מידית. רבים מהם עוסקים באכזבה מהמין השני ובחוסר התקשורת − עד כשל מוחלט − בין שני המינים. הנה לפניכם השיר שאהבתי מכל שירי הספר. זהו שיר נבון, אמתי, צלול ויפה − שיר מכמיר לב, שאני מאמינה שעורך טוב לא היה נוגע באות מאותיותיו:


ההבדל בין ה”התקרבות” של הדובר לבין ה”התקדמות” שלו לעבר המטרה − מזערי ובטל בשישים. המילה “התקרבות” שבשורה הראשונה נרדפת למילה “התקדמות” שבשורה החמישית. המילה “עצירה” שבשורה השנייה נרדפת למילה “בלימה” שבשורה השישית. גם המילה “נשילה” נרדפת למילה “נפילה”. נשילה היא נפילה − במיוחד של פרי. שתי המילים השונות באופן מהותי במשמעותן הן אלה הממוקמות בשורה השלישית והשביעית לפני המקף − “נסיגה” ו”תגובה”. מכאן אנו למדים שהתגובה היא הנסיגה.

הבית השני מבהיר שהיה ניסיון להתקרבות אינטימית שלא צלח. מסקנת הדובר: “אבן קרה שתחבק \ לא תתחמם לעולם”. האישה המסוימת הזאת, כמוה כמצבה המחפה גוויה. דימוי אמנם משומש (“קרה כגווייה”) אך קולע. המצלול שבשיר נעים מאוד והנימה החדגוניות העולה ממנו משרתת באופן אמנותי את תיאור המתרחש. החזרות (“כדי מרחק”) מוצלחות ומסייעות לדמיין את התמונה העגמומית. יתרה מזאת, הנפילה − הנקשרת לדובר − זולגת אל תמונת האבן הקרה, כאילו שתי תמונות מוות נכנסות אחת בתוך השנייה ויוצרות תמונה קודרת אחת של חידלון.

לעומת שיר מוצלח זה, הייתי משאירה מחוץ לספר שיר אחר (ללא שם) העוסק גם הוא באכזבה מאישה:


ובכן, על מה אתה מדבר, שיר? ומדוע זה צריך לעניין אותי? ברצינות − אמנם השיר נכלל בשער ה”אנחות” (השיר הקודם שייך לשער ה”לקראת”) אך האם על כל אנחה להידפס? כשעורך לשון תר אחר הנשוא במשפט הוא מחפש את החידוש. ואני שואלת: מה החידוש כאן? לולא היה השיר מחורז בקפידה, המצב היה עוד נסבל. החריזה (אישה-בושה, לבן-מכוון) מוסיפה לו נופך נלעג ומובילה לפשטנות, וכך גם הדימויים הבנליים − הרכיבה על הסוס, הכתיבה על הדף הלבן. הדוגמטיות שבהצבת המילים “חמור נוער” לפני “סוס צוהל” מביאה עמה פתטיות. ואולי לכך התכוון המשורר? למונולוג נלעג של דובר שהמשורר אינו מזדהה עמו? אפילו זה איננו ברור.

מתחת לכל שיר מצוין התאריך המדויק שבו הוא נכתב. הדבר הזה צורם לי − מדוע עלינו לדעת את התאריך המדויק שבו השיר נכתב? משורר שחשוב לו לציין את התאריך המדויק שבו נכתב השיר שם עצמו במרכז. אותו ולא את השיר. את עצמו ולא את האמנות. לדעתי, זוהי תמצית הגרפומניה.

כשמונה חודשים לפני שנכתב שיר זה (האם באמת שיר נכתב ביום אחד? ומה על השכתוב שעושה המשורר? האם המשורר משכתב את שיריו הנושאים כולם חותמת ובה ציון היום המדויק שבו נכתבו?) נכתב השיר הזה:


בן-חור − כאמור, מילון מהלך, איש עתיר ידע − מרבה להשתמש במילים הומופוניות (אבדנו-עבדנו) ובמילים הומוגרפיות (המילה “קשר” בצירופים “בסבך הקשר” ו”כל קשר”). כשאלה חוברות לחריזה המדודה וליער סימני שאלה וקריאה − אני, הקוראת, מתרחקת כדי מרחק עצירה, כדי מרחק נסיגה, כדי מרחק בלימה.

לפתע ננעץ מבטי בתאריך: 26 בדצמבר, 2013, כ”ג בטבת, תשע”ד. ומה קרה לאחר כשמונה חודשים − ליתר דיוק ב-21 באוגוסט 2014, כ”ה במנחם אב, תשע”ד? נכון, הגירוש: “לכי לך, אישה \ לכי ואל תשובי”. מבלי משים זולגת תודעתי לחלק הרכילותי שמְזמן המידע הזה. ובכן, לאחר שהדובר החליט ש”די, מספיק, נגמר!” מתברר שהעניק לקשר עוד הזדמנות. ואז: “לכי לך, אישה”.

כנשוכת נחש אני מדפדפת בספר, כשמבטי נעוץ בתחתית הדף: כולי תשוקה לדעת מה קרה שבוע לפני “לכי לך, אישה \ לכי ואל תשובי”. שבוע − לא שמונה חודשים לפני או אחרי! מהר מאוד אני מוצאת את השיר הזה, שנכתב תשעה ימים לאחר הגירוש (ב-30 באוגוסט, 2014, ד’ באלול, תשע”ד):


כאן נעשה שימוש יפה בהומוגרפיה השכיחה מאוד בשירתו של בן-חור: המילה “בינינו” מופיעה לראשונה במשמעות “באמצע” ובפעם השנייה כהסגר, כנימה אישית. בבית האחרון נושאת המילה “בינינו” כפל משמעות: “ובינינו \ טוב המרחק בינינו”. זה יפה, נבון וצלול. גם תמונת השולחן – נטול כל כיסא (כאמור, הכיסא הנעדר או הריק הוא מוטיב חוזר בשיריו של בן-חור) חזקה ונבונה: החיים הם השולחן וכרגע אין בו מקום לשנינו יחד. כאן, בניגוד לשיר “קֶצר” משרתים סימני השאלה את מטרתם הפואטית ויוצרים אמינות. אני מזדהה עם השיר וחשה דרכו תחושות של צער ושל השלמה.

ברם, הידיעה המוחלטת כי שיר זה נכתב תשעה ימים לאחר “הגירוש” מפריעה לי. הנה כי כן הופך השיר לחלק ממטח אנחות ומאבד מן העצמיות ומן העצמאות שלו.

למען ההגינות אציין כי לא כל השירים בספר עוסקים בפרֵדות ובאכזבות מהמין השני. חלק מהם מכיל רמזים מן המקרא ומן היהדות ועוסק בחיי היום-יום, במשפחה, בחידושי הזמן והתקופה ואף במצב החברתי-פוליטי. אסיים באחד מן השירים הללו, העוסק ב”שד העדתי” ומכיל דוגמה לשימוש נבון בהומוגרפיה (“עדה”):


ראו עוד:

יאיר בן חור בויקיפדיה

יאיר בן חור בפייסבוק

יאיר בן-חור באתר של נילי דגן

יאיר בן-חור במיזם “סופרים קוראים”

12 תגובות

  1. כתבת מעניין ולמדתי כמה דברים שחדשים לי
    וכעניין העריכה אומר את דעתי
    אני נמצא אי שם באמצע
    לדעתי חייב שיהיה עורך לספר שירה
    אציג את דרכי ובכך תובן עמדתי
    רן מקבל ממני את השירים ומחליט מה להכניס לספר
    לפעמים יכתוב על שיר : “תחזק את הסוף” או “תעבוד עליו עוד קצת”
    לבדי אני עושה זאת ויחד עם ארבעת הסדנאות כתיבה למדתי את מלאכת השיר וככל שעובר הזמן מעטים השירים שנפסלים על ידי רן
    רן עבורי הוא אב ספרותי ועורך מצוין ומתאים לי
    היה לי ניסיון עם עורך אחר אדם יקר שאהבתי מאד אבי אליאס ז”ל מהר מאד הבנתי שאיני יכול להשלים עם השינויים שהוא עושה בשיריי ולאחר זמן הגענו למסקנה שהוא ינהג בדרכו של רן עם קצת יותר מרחב
    בתוך שלושה חודשים כתבתי את מרחקי נגיעה כשככול שעובר הזמן הוא מאשר יותר שירים וכך קיבלנו כתב יד לספר השני
    אני עד למקרים בהם עורכים מתערבים למשוררים בכתב היד ואני איני יכול להסכים לכך שהרי בכך אני מאבד את קולי

    תודה לך ורד
    ולך אומר יאיר אשמח להתחלף אתך בהזדמנות הראשונה ולתת לך ספר

    • תודה דוד

      מקווה לראותך בהשקה. 🙂
      ולעניין העריכה:

      ברור לי שספר שירה דורש עורך שירה ותפקידו לדעתי מתמצה בקביעה מה ייכנס לספר, בסדר השירים ובשערים ושמותיהם. עורך שמתערב ממש בתוכן השיר, מוריד שורה או יותר וכיו”ב אינו מיטיב עם המשורר או עם שיריו לדעתי.

      ואגב, אני עצמי עורך שירה כך שערכתי את עצמי.

  2. אילן היקר, תודה רבה מאוד.

    דוד – דעתי כדעתך בדיוק! עריכת ספר שירה היא דיאלוג מתמיד בין העורך לבין המשורר ועל המשורר לבצע את מרבית העבודה! כימיה טובה בין העורך והמשורר היא תנאי מקדים לעריכת הספר 🙂

    ולד.א. – המושג הומוגרף מתייחס למילים שכתיבן זהה למילה אחרת בעלת משמעות שונה. מילים הומוגרפיות יכולות להיות גם הומופוניות. ראה כאן: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%A3

  3. תודה לוורד על הביקורת.

    אני חייב רק להעיר הערה אחת הנוגעת לשם הביקורת: שירתו של העורך ערוכה ואינה בלתי ערוכה כפי שכתבה ורד, אלא שהעריכה כפי הנראה אינה לטעמה, וזה בסדר גמור.
    זמן רב והרבה מחשבה הושקעו בעריכת הספר, ונערכו בו שינויים לא מעטים עד שיצא המוצר המוגמר.

  4. ובעניין העריכה:

    ברור לי שספר שירה דורש עורך שירה ותפקידו לדעתי מתמצה בקביעה מה ייכנס לספר, בסדר השירים ובשערים ושמותיהם. עורך שמתערב ממש בתוכן השיר, מוריד שורה או יותר וכיו”ב אינו מיטיב עם המשורר או עם שיריו לדעתי.

    ואגב, אני עצמי עורך שירה כך שערכתי את עצמי.

  5. יאיר,

    הדרך האצילית, הנעימה והתרבותית שבה אתה מקבל ביקורת שאיננה מכילה רק מחמאות מעידה יותר מכול על אישיותך, על מקצועיותך ועל ביטחונך ביכולותיך. כן ירבו כמותך – לא רק בקרב המשוררים והעורכים! יישר כוח.

  6. יאיר היי, כתיבתך מוקפדת, ואני אוהבת את השירים שורד הביאה לכאן. בסוגיית העריכה, (באופן כללי) אני חושבת שעורך ספרותי צריך להוריד שורה או יותר, אם ההורדה מיטיבה עם השיר. מסכימה שההתערבות צריכה להיות מינימליסטית כדי לא לפגוע בקולו של היוצר, אך אם ההורדות חיוניות ותורמות ליצירה, כדאי להציע אותן למשורר.

  7. ורד
    במאמר את כותבת שלא צריך לציין את תאריך כתיבתם של השירים. אני חושב שיש לכך חשיבות בפני עצמה. אפשר ללמוד על התפתחות הכתיבה של השירה אצל כל כותב שירה. ללמוד לראות מתי מסתיימת הכתיבה הבוסרית מרגע שהכותב התחיל לכתוב. אפשר לעקוב אחר הבשלתה של הכתיבה. לראות מתי השפה של הכותב הופכת לגבוהה, לעקוב אחר הדימויים והמטאפורות שלו, לראות האם הוא כותב בחריזה או בלעדיה, האם לשירים יש מקצב משלהם – המוזיקה שלהם האם הכותב עושה שימוש בשורות קצרות או ארוכות? האם השיר נכתב במכה אחת או ב”תשלומים” כל פעם קצת עד שהשיר מגיע לבשלותו המלאה? לבדוק על רצף של זמן את השתנות התכנים של השירים וכו’. אפשר גם להשוות בין תהליכי כתיבה של כותבים שונים. עולם תוכן שלם ומרתק בחקר השירה. התיארוך מאפשר מתן פרספקטיבה הן מנקודת מבטו של הכותב והן מנקודת מבטו של החוקר. אם את רוצה לתת כותרת מתאימה למכלול זה- ממד הזמן בתהליך כתיבתו של כותב השירה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

eleven − שבע =