"חרפות קטנות" – כן ירבו חרפות כאלה

קריאה בספר השירים "חרפות קטנות" \ אורלי עסיס (הוצאת "ספרי עיתון 77", 2014)

כריכת הספר

מאת ורד זינגר

ניכר כי שיריה של אורלי עסיס (ילידת 1982) נכתבו על ידי כותבת שמגיעה מתחום העיתונות והתסריטאות (עסיס היא עיתונאית ועורכת ב"מעריב", בעלת תואר ראשון בתסריטאות, סטודנטית לתואר שני בספרות ומלמדת תסריטאות בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב). למרבה הפלא − זה ניכר לטובה. שיריה של עסיס מעניינים כמו כתבה חדשותית אקטואלית. הם בהירים, ישירים, אמיצים, חפים מקישוטים מיותרים וערוכים היטב. ספר הביכורים הצנום הזה (כתב היד זכה בשנת 2012 בציון לשבח בתחרות השירה ע"ש פסח מילין למשוררים בתחילת דרכם) נקרא בנשימה אחת כמו מוסף שהתמזל מזלו להכיל מרואיינים מעניינים ונושאים שבדיוק ביקשת לקרוא עליהם. הקול הנשי-אקטיביסטי העולה מן הספר בולט מאוד, וכשהוא משולב בדיווח החדשותי-מתוסרט נוצר מבע מרענן מאוד. הנה כי כן, דווקא המסגרת קוראת התיגר הבסיסית שלתוכה נוצקו השירים − קרי, המסגרת הדיווחית-עיתונאית − היא היוצרת שירה רגישה, נבונה, צלולה ומכמירת לב.

הנה למשל שיר ללא שם (עמ' 8), המקפל את ההומור ואת הכאב בהיות האישה אישה, במקרה הזה, אישה העובדת במערכת עיתון. זהו שיר נוקב, ישיר ואמיץ, שהתאהבתי בו ממבט ראשון:

אני אישה משמע אני עצובה


"אני אישה משמע אני עצובה" − איזו פתיחה נהדרת! "אני עצובה" כהנחת יסוד על אודות האישה הענוגה והשתוקה ו"אני עצובה" כתוצאה מהמתואר בבית האחרון. והשורה האחרונה: "נשים שלא יודעות לומר לא", כוללת, כמובן, גם את הדוברת, שאיננה מצליחה לומר "לא" בתגובה להנחתת הממונים עליה לערוך את הכתבות העוסקות בנשים. היא מראש דורשת: "צוו!" אין ברירה אחרת, אין מה לעשות. יש בשיר אירוניה נהדרת − בניסיונות העיתון לערוך "אפליה מתקנת" הוא מפלה עובדת שלו – גם בעצם ההנחתה השרירותית-אוטומטית שהיא מקבלת בשתיקה − לערוך את הכתבות על אודות הנשים, וגם בעצם פרסום שורה ארוכה של כתבות, שאף כי הן באות לברך, בסופו של דבר הן מן הסתם מקללות, מקלקלות, מחפיצות. המילה "נשים" מתרוקנת מתוכן משורה לשורה, עד שהיא הופכת למילה מגוחכת, מרוקנת, מטופשת.

אני אוהבת את הדימויים של אורלי עסיס. מצד אחד הם בלתי שגרתיים, מצד אחר − מעניינים, נבונים וקולעים. "אגודלי נטמן בחול כבזנט חמקמק ונשחק". בזנ"ט, ראשי תיבות של "ברזל זוויתי נטוי", מציין במקורו מנגנון הגנה סטטי העשוי מברזל, שנועד למנוע מעבר טנקים. בזכות צורתו, הוא שומר על יעילותו גם אם יתהפך בעקבות פיצוץ קרוב. בשפה הצה"לית השגורה הבזנט הוא משהו כללי יותר – יתד המשמש לחיזוק מבנים ארעיים. ובסלנג, בזנט הוא משהו "משובח", איכותי במיוחד. האישה מתוארת כמרכבת מלחמה − המוח משתרך מאחור (על כל המשתמע מכך) האגודל נטמן בחול כבזנט חמקמק ונשחק. מצד אחד היא נלחמת, שועטת, מצד אחר, טמונה בחול, פסיבית. רמת הכוננות שלה − גבוהה. הטנקים מאחוריה, והטנקים האלה הם לא רק האפליה והאונס והאלימות ואי השיוויון, אלא גם הגברים שמנסחים זאת כך, הגברים שיוצרים פרסומות שבהן לנשים יש שיער "הצומח חלק ונכלם". הבזנט נשחק זה מכבר לנוכח השתרשות התווית הקובעת אישה מהי. מצד אחר, אגודלה של הדוברת נטמן בחול כבזנט – כלומר, הבנזט הזה נושא עליו מבנה ארעי – שהוא הגוף הנשי שהאגודל שייך לו. הגוף הזה עוד מעט יתפוגג, ייכשל, יבגוד, יתמוסס. ומצד שלישי, מדובר במשהו משובח, באיכות נשית נדירה הכוללת את כל המורכבות הזאת.

בצילום: אורלי עסיס. ניכר כי היא מגיעה מתחום העיתונאות והתסריטאות − ולטובה

בצילום: אורלי עסיס. ניכר כי היא מגיעה מתחום העיתונאות והתסריטאות − ולטובה


השירים בספר מתארים ומתעדים חידלון ואכזבה בעולם גברי ולא ברור, כאילו הדוברת נזרקה בעולם, מגששת ולא מוצאת. היא מחפשת כל הזמן את הדבר, ה-דבר, אבל בכל פעם נזרקת כבובת "נחום תקום" אל נקודת ההתחלה. אורלי עסיס מתארת את הצער הזה, את האכזבה, בתמונות שאינן נעדרות הומור ("איברים חסרים", עמ' 28):

איברים חסרים

התמונה המידית, הגלויה, היא בחורה ההולכת בשדרה ומנסה ללכוד את תשומת לבו של בחור המתלהב יותר מכלבים מאשר מנשים. אין לה זנב, לדוברת, אבל גם זנב לא היה מועיל − פניה תמיד אחורנית. השוני שלה, גם כאישה וגם בגלל מי שהיא − הוא חסר תקנה. ומה זה בדיוק "פניה תמיד אחורנית?" אחד ימצא בזה סוג מסוים של דריכות שהפך זה מכבר למום, לחוסר שכמוהו כהיעדר אותו זנב. אחר ימצא שם שפה אחרת, נשית, השונה בתכלית מהשפה הגברית. שפה שיש בה מאוויים אחרים, שאיפות אחרות, סולם ערכים אחר. ובכל זאת, כמה עגמומיות ושפלות מקפלות לתוכן המילים "פניי תמיד אחורנית", גם אם מדובר בדריכות לוחמנית.

המשוררת מכירה בשונות הזאת ומבכה אותה. מכמיר לב הוא השיר הבא (ללא שם, עמ' 29), שכולו שיר קינה לשונות הזאת, שהיא בעוכריה:


"את מה הם מוצאים שאני עודני מחפשת ומוצאת רק אותי" − מסתבר שאפשר לבחוש ב"עצמי", להתחיל בו ולסיים בו ובאמצע לְבכות אותו − ועדיין לא לגלוש לנרקסיזם. הדוברת, זאת "שפניה תמיד אחורנית" זאת ש"מוחה משתרך מאחור" מבכה את העובדה שבסוף כל חיפוש שלה (גם על הר בנפאל וגם בשדרה בתל אביב, בכל מקום על פני האדמה) היא מוצאת שוב את עצמה להכעיס. שוב היא מתפלשת במקום המסוכסך הזה לבד, שוב היא מתרחקת-מודרת עוד יותר מהדמות הזכרית, ממושא התשוקה המעורפל והבלתי מושג. הנה עוד שיר (ללא שם, עמ' 20) שמדבר בפשטות על האין-אונים שבמצב הזה בדיוק:


בשבוע שעבר הרגיזה אותי רשימת המזוכים המופיעה בפתח ספרו של תום הדני נוה. מסתבר שמשוררים צעירים רבים, ולא רק הוא, מודים בפתח ספרם לרשימת משוררים לא קצרה על "הכוונה, הערות, הארות ונקודות מבט". אורלי עסיס מקדישה אמנם את ספרה "למשפחה שלי", אבל במשפחתה יש שני משוררים מוערכים מאוד. בן דודה הוא המשורר עדי עסיס, ואשתו של עדי עסיס היא המשוררת ענת לוין. גם אם קראו שניהם את כתב היד והעירו את הערותיהם וגם אם לא − ניכר כי עסיס נושמת וחושבת שירה לא מעט זמן. בספר יש שירים ארס פואטיים עוצמתיים מאוד, מפורטים, רציונליים ומעוררי מחשבה. הנה אחד מהם ("כתב התחייבות", עמ' 40):

כתב התחייבות


השירה היא יישות נפרדת, בלתי רצונית. לא צריך לטפל בה ולא צריך ללמוד אותה, צריך רק לתת לה לצרוח ולהזיע, צריך רק לתת לה להימלט, לא לפני שהיא נכתבת. וזאת-זאת עצם ההתחייבות.

אני אוהבת את שם הספר, "חרפות קטנות". הוא לקוח משיר ללא שם (בעמ' 32) שבו החרפות הן "שערה במקום הלא נכון \ שומה \ צלקת מכיתה א'\ קעקוע שדהה \ שפתיים נוקשות, \ עליונות ותחתונות \ שן שזזה \ חור בלי סתימה \ והתחלה של היריון". ברם, בתום הקריאה בספר נדמה כי כל שיר בספר הוא בעצם חרפה קטנה − בכל שיר יש חשיפה אמיצה של איזה פגם, של איזו שונות, של איזו החמצה. אבל החשיפה הזאת איננה היסטרית. היא איננה מתבכיינת, אלא מתעדת את הסערה במין שלווה סטואית בריאה, שאינה נטולת הומור. השיר נטול השם שבעמ' 19, המופיע גם על הכריכה האחורית, הוא דוגמה טובה לתיאור ההחמצה הזאת, החרפה הזאת (ללא שם, עמ' 19):


ניכר בשיר הקטן והמוזיקלי הזה שלא התחייבו לו, שלא נתנו לו להרגיש בטוח, שגרמו לו לשקשק מפחד כשהדוברת התקרבה, שלא קשרו אותו למיטתה, שלא נתנו לו מנוח, שאמרו לו את האמת בפנים, שנתנו לו לצרוח ולהזיע, שאפשרו לו לבעוט, להשתחרר מאחיזת המשוררת ולומר לה מי היא. מה אומר ומה אוסיף? כן ירבו חרפות כאלה!

ראו עוד:

בלוג השירה של אורלי עסיס − "אמיגדלה באה לביקור פעם ביומיים"

"המועמד", סיפור קצר של אורלי עסיס שפורסם ב"יקום תרבות"

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון, עורכת תוכן. עורכת שירה - ומבקרת בה, לאו דווקא אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים . קישור קבוע.

6 תגובות על "חרפות קטנות" – כן ירבו חרפות כאלה

  1. מאת יואב איתמר:‏

    היופי בשירים האלה שהם פשוטים אך לא פשטניים. מכל מקום מה שרציתי להעיר שהמשוררת כתבה "אני אישה משמע אני עצובה" ולא "אני עצובה" אפשר לומר שבכל הדוגמאות שהבאת הקו המקשר הוא הדוברת השרה לעומת הדימוי של מה שהחברה מצפה ממנה, ודומה כאילו הדוברת השרה צומחת כשהיא הולכת יד ביד עם השירה עד למצב שבו היא אמילו יכולה לערער את השירה משום שהיא חזקה ממנה.

  2. מאת חיים מזר:‏

    שלושת הבתים הראשונים פותחים במילים "אני אישה משמע….." מזכירים במבנה הצורני שלהם את המשפט של דקארט
    "חושב משמע קיים" ( cogito ego sum ). בבית האחרון מוחלפת מילה אחת תוך שמירה על מבנה צורני זה. "אני
    אישה לכן…". הכותבת לוקחת משפט מפתח מהקלסיקה של הפילוסופיה ויוצקת לתוך מבנה זה את התככנים והמסרים שהיא רוצה להעביר. גישה מקורית, חכמה ויצירתית לומר את דבריה. את ביקורתה היא עושה עם הרבה שקט. יופי וחן.

  3. מאת ורד זינגר:‏

    שמחתי מאוד לקרוא את שתי התגובות שמעליי. לפתע עלה בדעתי שכוונת המילים "פניי תמיד אחורנית" וגם "מוחי משתרך מאחור" היא היתקעות בעבר – במחשבות עליו, בהיזכרות בו ובהפקת לקחים כתוצאה ממנו. מין "אשת לוט" רגשית, שתקועה כמו הדוברת כנציב מלח. בזמן שאשת לוט הפנתה את פניה לאחור – כולם רצו קדימה. הדוברת שלפנינו, כאילו נמצאת בזירה פעלתנית, כולם יודעים לאן הם הולכים ומה לעשות ואת מי לעזוב, והדוברת – מוחה משתרך מאחור, היא אטית יותר מהם ולא זאת בלבד, אלא שפניה תמיד אחורנית – אל העבר, במקום להרפות ולהמשיך לרוץ קדימה.

  4. מאת גיורא פישר:‏

    אני אוהב מאד את שירתה של אורלי עסיס, עוד מימי ה"בננות".
    לא הסתרתי ממנה דעתי זו , ואמרתי לה אותה כמה וכמה פעמים.
    ורד, שמחתי להסכים גם הפעם :) עם דעתך.
    גיורא

  5. מאת ליזה:‏

    אורלי עסיס טובה בהרבה כמשוררת מוכשרת ומקורית בהשוואה לבן דודה עדי עסיס ( שעולה עליה רק בעסקנותו ויחצנותו)

    • מאת ענת לוין:‏

      חבל שגם כשהספר יפה והביקורת טובה תמיד יהיה מי (וזה בדרך כלל אותו אחד) שיפריש את הארס המיותר. אוהבים וגאים ומחכים לספר הבא, ענת

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*