זכור את אשר נעשה לעמלק

סקירה על הספר "עמלק" \ סרז' גולדמן (הוצאת "שניים שירותי ניהול בע"מ", 2015)

מאת אלי אשד

serge goldman1

סרז' גולדמן הוא סופר ישראלי ממוצא צרפתי, ד"'ר לפילוסופיה ורופא שיניים במקצועו, המומחה לשתלים דנטליים (בנושא זה אף פרסם שני ספרים מקיפים .בשם "(כמעט) הכל על שתלים דנטליים ו"10 דרכים לחיסכון חכם בשתלים דנטליים" -".

נוסף על כך, פרסם את הספר "ומכאן לאן?" -(  2015)  מסה על המצב המדיני בישראל כיום.לאחר מבצע "צוק איתן".

אך יצירתו הבולטת היא רומן שאף זכה בפרס רומן הביכורים הטוב ביותר ביריד הספרים של פריז בשנת 2012. אלא שאין המדובר כלל ב"רומן", אלא במסה הגותית מהסוג הנדיר מאוד בספרות הישראלית. גולדמן ממשיך מסורת קיימת בספרות הצרפתית, שבה קיים דיון אינטלקטואלי עמוק על אודות בעיה מסוימת, במסגרת עלילה בדיונית לכאורה. העלילה הזאת היא משנית לחלוטין לדיון האינטלקטואלי, כך שספק אם אפשר להגדיר את הספרים מהסוג הזה כ"ספרות יפה".

ב"עמלק" מתואר דיון בבית משפט עכשווי בתביעה נגד אלוהי התנ"ך באשר לצו ההשמדה שהוציא במקרא נגד עם ספציפי בשם העמלקים.

התביעה מעוררת זעם בקרב נציגי כל הדתות הגדולות בעולם, אבל היא מושמעת בבית הדין. לתובע, מתברר, יש טיעונים חזקים ביותר. דרישת ההשמדה התנ"כית נגד העמלקים אינה יכולה להיראות כשונה מדרישת ההשמדה של הנאצים כלפי היהודים.

מי היו העמלקים? ככל הנראה הם היו מעין עם של בדואים נודדים, המקורבים  גזעית לבני ישראל. עמלק היה בנו של אליפז, בנו של עשיו, אחיו של יעקב. בתחילה היו העמלקים בית אב ("אלוף") בארץ אדום. אך הם תקפו את בני ישראל במדבר, ועל כך הוציא כנגדם משה רבנו צו השמדה: "זכור את אשר עשה לך עמלק", צו שככל הנראה יושם במלואו בימי שאול  שאז חוסל המלך העמלקי אגג וצבאו ובימי דוד שאז הושמדו מרבית בני העם העמלקי .

הוצאתו להורג של המלך העמלקי אגג בידי שמואל הנביא.ציור מאת גוסטב דורה.

לאחר מכן איננו שומעים יותר על העמלקים, עד ימי המלך חזקיהו שאז "וּמֵהֶם מִן-בְּנֵי שִׁמְעוֹן, הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר, אֲנָשִׁים, חֲמֵשׁ מֵאוֹת; וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל, בְּנֵי יִשְׁעִי–בְּרֹאשָׁם.  מג וַיַּכּוּ, אֶת-שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  {.(דברי הימים א' ד' מב')

מרגע זה ואילך אין יותר כל אזכור של העם העמלקי המסתורי בשום מקום, להוציא רמז קלוש אחד – ומדובר ברמיזה במגילת אסתר. המן האגגי הוא לכאורה צאצא של אגג מלך עמלק. ואולי מקור נחישותו להשמיד את היהודים הוא תוצאה של הזיכרון למה שנעשה לבני עמו שלו.

בדורות מאוחרים יותר היו שזיהו את העמלקים (ללא כל סיבה טובה באמת) עם הארמנים, שנקודת הדמיון החזקה ביותר בינם לבין העמלקים היא שגם הם חוו  ניסיון לרצח עם. מאוחר יותר זיהו אותם עם הגרמנים, על סמך ההנחה שמי שמבצע רצח עם, ג'נוסייד, ביהודים – חייב להיות קשור קשר ישיר לעמלקים.

האם בכלל היו עמלקים? לחוקרים של ימינו אין שום מושג על כך, שכן מחוץ לתנ"ך לא נמצאה כל עדות לקיומו של עם בשם זה. ואולי המדובר בקונסטרוקציה בדיונית שנוצרה בידי סופרים מאוחרים, קונסטרוקציה שמטרתה הייתה ליישם כלל מוסרי כלשהו שיועד לעם שלא היה קיים מעולם?

הספר "עמלק" מעלה במלוא חריפותה את השאלה: האם היה צורך להוציא צו השמדה נגד בני עם שלם בידי ה' או בידי הסופרים המאוחרים הכותבים בשמו?

התשובה העולה מן הספר היא שכלל לא – דבר שהיהודים שהושמדו בידי הגרמנים צריכים לדעת טוב יותר מבני כל עם אחר.

הדיון של עורך הדין המייצג את הסופר בספר הוא מרתק, והתזה שהוא מציע לפתרון השאלה מדוע היה צורך להשמיד את העמלקים – או להמציא ישות בשם כזה שיש להשמידה בכל הדורות – הוא משכנע.

ובכל זאת הייתה לי בעיה עם הסיום, שבו נחשפת בפנינו העובדה כי עורך הדין הוא כנראה דמות מלאכית או אלוהית בפני עצמה. זהו דבר שאמור כנראה להוסיף משנה תוקף מיוחד לטענותיו של התובע, ככל הנראה במטרה להראות שאלוהים בעצמו מתנגד לכל דרישות ההשמדה של עמלק. אבל נראה לי שבכך פגע הסופר בתזה שלו – שכל הרעיון של עמלק הגיע ממקור אנושי בלבד, ולכן יש להתמודד עמו באמצעי בדיקה אנושיים בלבד. להסתמך על הכרזה אלוהית נוספת שזהו רעיון שגוי – נראה לי לא לעניין.

קִראו בעיון את הספר. יש בו מסר מוסרי יוצא מן הכלל שחשוב שיישמע – היום יותר מאי פעם. אני ממליץ למשרד החינוך להכניס את הספר הזה כחומר חובה לבתי הספר.

ר

ראו גם:

הספר בהוצאת מנדלי

פרק מ"עמלק"

ראיון עם הסופר סרז' גולדמן

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך דת, היסטוריה וחקר התנ"ך עם התגים , , . קישור קבוע.

5 תגובות על זכור את אשר נעשה לעמלק

  1. מאת משה פלאם:‏

    "…מעוררת זעם בקרב נציגי כל הדתות…"
    עושה רושם שהספר הוא עלילת דם נוספת נגד הדת היהודית.

    בתורה יש עוד דברים רבים שעברו שינוי ועידון בידי חכמינו, ב"תורה שבעל-פה" – וכפי שבאים לידי ביטוי בתלמוד ובהלכה. בתורה כתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אנו כיום מדליקים נרות כסימן לכניסת השבת.
    (אגב זה לא בסתירה לצדוקים ולביית-אוסיים, שהאמינו בקיום התורה כלשונה, בחשיבות הפולחן במקדש, הקפידו על דיני הטהרה, ולא האמינו בעולם הבא. מהסיבה הפשוטה שלפיהם השבת החלה רק בבוקר… ונמשכת רק במשך שעות היום)

    בתורה כתוב "אל יצא איש ממקומו ביום השבת". אנחנו מקימים "עירוב" סמלי, ומשתתפים יחד עם כל בני העיר כך שבאופן רשמי כל העיר היא "מקומנו", ובאותה הזדמנות מסמלים את הערבות ההדדית שלנו ובינינו. (ר' מסכת ערובין)

    בתורה כתוב "ולא תחוס עינך עליו… שלם ישלם עין תחת עין, שן תחת שן, רגל תחת רגל… " וחכמינו הוכיחו שמדובר בתשלום כספי, על ידי התבוננות מדוקדקת במלל וברקע לנאמר, והשוואה למקומות אחרים בתורה.

    חכמינו קראו את התורה ולמדו את "רוח המפקד". הם הבינו שיש להתנגד לניצול ואי-צדק, ושיש לעודד את האחראיות האישית והמנהיגות האישית. את זה הם עשו על ידי קשירת הרעיונות (היווניים משהו…) אל הטקסים העתיקים והצווים הכתובים. (או כפי שהם ניסחו זאת: התורה ניתנה עם פירושיה).

    כלומר: אמונתנו היהודית רחוקה מאוד מהתנ"ך – עד כדי כך שהחרדים נמנעים מללמוד תנ"ך, ולא מכירים אותו כפשוטו כלל. התפישה היהודית, כפי שבאה לידי ביטוי הן בכתבים והן בתגובות היהודיות במאתיים השנים האחרונות היא תפיסה של תיקון עולם ואחראיות. ותוך כדי כך הכרה בכמה עניינים החשובים מאוד מבחינת "עמלק":
    א. שעמלק נמצא אף בתוך כל בן אדם – עצמו. והוא צריך לדעת "למחות אותו", בלי להזיק לעצמו.
    ב. שאכן יש ותמיד היה רוע מוחלט בעולם, אוהדי מוות ותרבות של רצח. ויש קבוצות אנשים המצטרפים אל הרוע ואוהדים אותו. ובאחריותך לזהות אותם וללחום נגדם.
    ג. שעמלק – ועשיו, כמו החזיר מציגים מצג שווא של צדק, מסתתרים היטב וצריך להשמר מפניהם וללמוד לזהות אותם
    ד. שעמלק חי ובועט לאורך הדורות. זיהינו אותו עם המן הרשע (למעשה כבר במלל הקדום של מגילת אסתר: "המן בן המדתה האגגי צורר היהודים" (אגג הוא שמו של מלך העמלקי), עם המלכה איזבלה, עם הצלבנים, עם חמלניצקי (שעכשיו מוכרחים פתאום להסכים בויקיפדיה העברית שהיה רק "גיבור לאומי אוקראיני"), עם יוזף סטלין, עם אדולף היטלר (שהתאבד בערב ל"ג בעומר וניסו לשרוף את גופתו בהמשך) ואדולף אייכמן, ועם יאסר ערפאת. (אל תגיד שלא הדלקת אותו כילד במדורה). כילדים לימדו אותנו שסנחריב "בלבל את האומות" ולכן העמלקים מעורבים עם בני ישמעאל עד שהוא חושף את עצמו. אה כן – חומייני, אחמדינג'ד, בין לאדן, ובגדדי ממאי"ס.

    ה. שהצו בתורה אכן קיים ועומד. "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ…" וגם "…זכור, לא תשכח". ושצריך לראות איך חכמינו מבינים צו זה, ואיך היהודים כולם למעשה הגיבו לצו זה, אשר אין ילד שומר מצוות שלא נחשף אליו בשבת זכור.

    אם תעקוב אחרי התגובה היהודית לכל אורך הדורות כולל אפילו זו הציונית חילונית הנסמכת על "חזון הנביאים",
    דוק ותשכח (כלומר דייק ותמצא) שמילותיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק מהדהדים ושבים אל קולות העבר שממשיכים ונשמעים מפי מנהיגי היהודים והוגי הדיעות שלנו עד עצם ימינו אלה (גם אלו שכיום אנו מחשיבים כמומרים הגרועים ביותר כמו ריצ'ארד פאלק, המתכחש ליהדותו ומצטרף לקבוצת "ממשלה עולמית אחת" עם הנרי קיסינג'ר ואחרים, כך גם דיבר הרבי מלובביץ' והאדמו"ר מסאטמר, ומנגד כך אומרים בימינו רוב הרבנים בהתייחסותם לעניין האומות בימינו). בכל דברי הרבנים וההוגים היהודיים אנשי העט ואנשי הרוח, תמיד נשבה רוח מוסכמת בעניין העמלקי:

    הנה מילותיו של הרב קוק:
    ———————————————–
    האהבה צריכה להיות מלאה בלב – לכל.

    אהבת כל המעשים כולם – [כל מה שקיים בעולם], היא קודמת לכל,
    אחר כך אהבת כל האדם,
    אחריה אהבת ישראל, – שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם.

    וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות: לאהוב אותם, לעשות להם טובה, ולגרום להם עילוי.

    ונעלה על כולן אהבת ד'…

    אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה:
    - אהבת כל האדם ביחוד.
    - ואהבת כל העמים כולם.
    חפץ עילוים ותקומתם, הרוחנית והחמרית,
    והשנאה – צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם.

    אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של "הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו"
    בלא אהבה פנימית מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם…

    בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה, [בתלמוד, למשל לגבי עמלק]
    הרינו יודעים ברור שהכונה רק על הרישעה,
    שהיא מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהוה,
    וביחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת.

    אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלהי
    שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון – כל אחד לפי ערכו.
    … ומתוך נקודת חיים זו אנו חפצים את העילוי הגמור שיחול בעולם, את אור הצדק והמישרים…

    מדת האהבה… היא כוללת את כל הברואים כולם,
    ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון,
    ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם מתחת השמים!
    אבל: ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב אשר הוא מעל לשמים…

    אע"פ שלפעמים אהבת הבריות מקפת היא את הכל, ונכנס גם רשע בכלל האהבה,
    אין זה מגרע כלל משנאת הרע, אדרבא היא מחזקת אותה.
    שהרי ודאי לא מצד הרשעות של הרע הוא נכנס בכלל האהבה,
    אלא מצד חלק הטוב שבו, שהאהבה אומרת שהטוב נמצא בכל מקום,

    וכיון שמפרידים את חלק הטוב – לאהבה אותו,
    נשארה השנאה לחלק הרע – מפולשת וגמורה.

    אדם נשחת – ראוי לשנאתו רק מצד חסרונו,
    אבל מצד עצם צלם-אלהים שלו ראוי להוקירו באהבה,
    גם לדעת שמציאות יקרת ערכו היא יותר עצמית לו – ממציאות מקריו הפחותים.

    אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה,
    להרחיבה ברוחב הראוי לה, נגד השטחיות הנראה בסקירה הראשונה…
    נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם,
    למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה.
    כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון…
    וצרות-העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה,
    היא מהמחשכים הנוראים – שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב…

    צריכים ליסר את עצמו לאהבת-הבריות,
    וביחוד לאהבת המעולים שבבני-אדם: החכמים, הגבורים, המשוררים והאמנים, העסקנים…
    צריכים להכיר את אור הטוב שבמצוינים שבבני-אדם, שעל-ידם אור ד' מתפשט בעולם,
    בין כשהם מכירים את ערך משלחתם ובין כשאינם מכירים אותו.

    (בויקיטקסט: https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%99%22%D7%94_%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94)

  2. מאת אלי אשד:‏

    אני מתייחס לסיפור עמלק כפשוטו וללא הפרשנויות שניתנו לו לאורך הדורות על כך שעמלק נמצא בפנים וכו:
    "מסמנים"קבוצה כלשהיא בגלל משהו שאבותיה ביצעו לפני מאות שנים ומשמידים אותה על כך.
    הנה אם מתייחסים לסיפור כך הוא לא סימפטי כלל הוא מזכיר את מה שנעשה לשבט הטוטסי ברואנדה,ואת מה שנעשה ליהודים בגרמניה הנאצית.
    כלל ראשון של חברה מוסרית צריך להיות שאין לרדוף אדם על מה שעשו אבותיו לפני מאות שנים ואלפי שנים.
    נזכיר שבסדרת הטלוויזיה"המסע בין כוכבים :הדור הבא " נמסר שבית המשפט העולמי קיבל באמצע המאה העשרים ואחת חוק ששום אדם אינו אחראי על עברות שביצעו אבותיו.זה כאשר ישות העל הקיו מקיימת משפט לכלל המין האנושי על פשעיו לאורך ההיסטוריה והעונש הוא השמדה.
    המסקנה היא שהאשמת אנשים בגלל פשעי אבותיהם היא מנוגדת לכל מוסר ולכל צדק.

  3. שלום לכולם.
    ראשית שמחה על כי איני עוברת הלאה לאחר קריאת כתבה זו או אחרת ,
    אלא עוברת ומתייחסת לתגובות, שליליות או חיוביות לכתבה.
    מכאן שהתמונה מתבארת עבורי ומובנת ולא לוקחת את אשר קראתי
    כמובן מאליו.
    אלי אשד – מחוברת לאתר ויש מה לקרוא מעניין ומסקרן כאחד.
    במקרה הנ"ל מיד חשתי צביטה שהדברים קשים עבור העם היהודי
    ולא טעיתי לאחר שקראתי את תגובתו של משה פלאם.
    "עלילת דם נוספת נגד הדת היהודית".
    לאור התקופה האחרונה שאנו חווים אין מקום לחשוב לרגע שאין הדברים בגו.
    התוספת בתגובת משה פלאם מכתבי הרב קוק אומר דרשני.
    לכן איני ממליצה בכל תוקף להכניס את הספר ללמוד בבתי הספר בעיקר היהודים.
    די לנו בזבל שמורחים את ילדינו בספרים מוחלפים השכם וערב ללא כל סיבה.
    אני אישית איני רואה לנכון ולא רוצה שילדי "יהיה אני הוא האחר והאחר הוא אני והלאה".
    תחילה שיהיה מי שהוא ומי שחונך מקווה לטוב ע"י הוריו.
    אני אם עצמי ובמה שחונכתי שמחה בחלקי ואיני רוצה להיות "אחר".
    "המסקנה היא שהאשמת אנשים בגלל פשעי אבותיהם היא מנוגדת לכל מוסר ולכל צדק."
    משפט שלך עם כל הכבוד לידע העצום שלך אינו מקובל עלי ומדוע?
    נתחיל מדבר אחד שהוא קטן אך גדול בתכניו הלא מוסרים ואין בהם צדק כלל
    וממנה העם רווי עד חנק – הקופסה השחורה = טלוויזיה.
    עת המקום הזה יהיה נקי מכל שפה קלוקלת אומר , הגענו לימות המשיח.
    תודה.

  4. מאת סרג' גולדמן:‏

    לא כך רוח הספר שלי כלל וכלל. הוא מתחבט עם השאלה המוסרית הקשה שאלי תיאר: איך לקבל שבשם "אמת" כלשהי יהיה מותר להרוג, לאנוס, להעלים, לענות, לדכא וכו' אנשים אחרים רק בשל העובדה שה"אמת" שלהם שונה. את התשובה אני מביא דווקא על ידי פרשנות, ולא כפי שמשה אומר.
    הטענה המרכזית של הספר היא דווקא שיש צורך בפרשנות כדי לנטרל את הנטיות הפונדמנטלסטיות האלה, שקיימות אצל כל דת ובכל חברה אנושית. אבל אני לא רוצה להיות ספויילר…
    הספר הזה נכתב מתוך אהבה גדולה לטקסט, ומתוך מצוקה אישי, והוא מציג את התשובה שלי על אותה מצוקה. אולי לא בדיוק אותה תשובה קלאסית שהביא משה, אבל בשביל אותה תשובה לא הייתם צריכים לקרוא את הספק…

  5. מאת סרג' גולדמן:‏

    אנשים יקרים!
    אין כמו האקטואליה וההפתעות שהיא מזמינה לנו כדי להבהיר נקודות. אז הנה כמה שורות על משהו שקרא אתמול, וממחיש את מה שאני קורא "הפיתוי הבלתי נלאה של חוק עמלק", והכשל המחשבתי הכרוך בו.
    הפעם זאת סגנית שרת החוץ ציפי חוטובלי שנפלה בו. אבל היא לא הראשונה(ולא האחרונה לצערי) שזה קורה לה. במקרה הזה, המקסימום שיקרה הוא שאנשים ירימו גבה ויצחקקו בלשונם. במקרים אחרים זה יכול להיגמר הרבה יותר רע…

    ציפי חוטובלי, סגנית שרת החוץ אמרה אתמול בכניסתה לתפקיד לדיפלומטים של משרד החוץ "להפסיק להיות רק חכמים" (הכוונה היא להצגת טיעונים בטחונים בלבד, כי הטיעון האתי שמציגים הפלסטינים תמיד יגבר עליהם) אלא גם "להיות צודקים" (הווה אומר להציג את האמת הבסיסית שלנו, שהארץ כולה שייכת רק לנו, על פי הבטחתו של בורא העולם, כפי שהיא מובאת בפירוש של רש"י על הפסוק הראשון של התורה.
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2642152
    http://news.walla.co.il/item/2856767
    אז הנה ויש לנו שרה שנפלה בכשל מחשבתי. "חוק עמלק", כפי שהוכחתי בספר, מוכיח את הצורך לפרשן כל העת את מקורותינו ולעדכן את הבנתנו בהתאם, ובשום פנים לא לקרוא את המציאות העכשווית בפרספקטיבה של זמנים עברו.
    קריאה של האקטואליה בעזרת משקפיים עתיקות מסכנת אותנו בהבנה מוטעית של המציאות הנוכחית, בהפעלת אלימות בשם דברים שנאמרו בנסיבות מסוימות כאשר ברור לכל בר-דעת שיש להבין אותם בהקשר הרחב של הנסיבות ההיסטוריות-חברתיות-פוליטיות-דתיות של אותה תקופה.
    איך נבין את הדברים האלה? ניתוח מדוקדק של "חוק עמלק", נסיבות הופעתו, נסיבות יישומו, וההיסטוריה שלו, מובילים אותנו למסקנה הבלתי נמנעת הזאת…
    אז אומר את הדבר הבא: "כבוד סגנית השרה! אם נביא טיעונים מהסוג הזה, לא נהיה צודקים (כי כאמור הטיעון חוטא בכשל מחשבתי), אבל גם לא נהיה חכמים…
    הארץ היא שלנו כי ההיסטוריה שלנו עשתה שהיא ערס תרבותנו. אולי היא לא כולה שלנו, כי לאנשים אחרים יש גם היסטוריה משלהם, אבל זהו סיפור אחר.הארץ היא שלנו כי ההיסטוריה שלנו עשתה שהיא ערס תרבותנו. אולי היא לא כולה שלנו, כי לאנשים אחרים יש גם היסטוריה משלהם, אבל זהו סיפור אחר (אגב, גם על הסיפור הזה כתבתי ספר: "ומכאן לאן").
    "כיצד נהיה בטוחים בהחזקת האמת? איך נדע שאנו צודקים? איך נוכיח שזה שאינו חושב כמונו טועה? זוהי שאלה אוניברסלית שנשאלה מאז ומעולם. עוצמת הטיעון וההוכחה נובעות לעתים מההיגיון, אך לא תמיד. לעתים קרובות, הסמכות המוסרית של המכריז בביטחון היא הגורם המכריע. פעמים אחרות, הקונצנזוס של החברה הוא הקובע את הנורמות בלי שיהיה צורך להצדיק אותן מבחינה תיאורטית. באופן כללי, בכל נושא אלה הם אנשים שמתבטאים. יש כאלה שיקשיבו להם וילכו בעקבותם, שעה שדעתם של אחרים תידחה ולעתים אף ירדפו אותם בשל דעתם! לנסיבות ההיסטוריות המובילות להבעת הדעה יש גם כן תפקיד כלשהו. אנו יודעים כיום שטעות של תקופה אחת יכולה בהחלט להיות האמת של תקופה אחרת, כאשר תופעה זו פועלת לשני הכיוונים! אז במי לתת אמון?" מתוך הספר: "עמלק".

להגיב על ניקול אליאס לבטל

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*