גמישותה של המשוררת

קריאה בספר "מה יקרה אם תעצור את נשימתך" \ סיגל פלד דריאל ("הוצאת ספרי עיתון 77", 2015)


מאת ורד זינגר

בהוצאת "עיתון 77" ראו אור לאחרונה ספרי שירה רבים מספור. קשה מאוד להצביע על קו אמנותי, תכני או איכותי המחבר בין ספרי ההוצאה החדשים או בין משורריה − אני, בכל אופן, לא הבחנתי בכזה. למעשה, הכמות הבלתי מבוטלת שנערמה על שולחני וגלשה ממנו אל הספה, כללה גם ספרי שירה מהוצאות אחרות − והר-הגעש-בגוף-ראשון-סלפי-הזה הבהיל אותי במקצת בשבוע שעבר וזרק אותי ישר ל"קליידוסקופ", ספר המופת שייעדה המשוררת חוה ניסימוב לילדים. והנה רצה הגורל והשבוע אכתוב על אודות ספר שירה שנכתב על ידי סופרת ילדים.

ומקרה שקרה, כך קרה בדיוק: ביום שני בבוקר שטפתי את הפורד פוקוס 2004 החבוטה שלי במנהרת שטיפה. בדרך כלל אני נמנעת מכך − אני לא אוהבת שמשחקים לי, במקרה או שלא במקרה, בתחנות הרדיו ובכיווני מראות הצד והכיסא. אבל כשהרכב החל להיראות כמו כלוב מִחזורית − יום אחד הבחנתי באם ובבנה המנסים להשחיל בקבוקי פלסטיק ריקים מבעד לחריץ החלון ששכחתי לסגור − לא נותרה, כאמור, ברירה. והנה, לאחר השטיפה והניקיון הפנימי קרה הנורא מכול − הלכו כל הכוונונים.

עם כוונון הכיסא והמראות הסתדרתי בנקל − דבר אחר בתכלית היה כוונון הרדיו. בדרך כלל אני שומעת 88 אף אם. יש שם באמת את המוזיקה הכי טובה ברדיו, כמו שהם שרים בג'ינגל. אצבעותיי לחצו בעצבנות שוב ושוב − הלכה התחנה האהובה עליי. ובכל זאת התעקשתי לשמוע משהו, כל דבר שהוא − העיקר שיהיה צלול.

לפתע, ללא כל התראה, בקעו צלילים שמימיים מהרדיו. השעה הייתה קרוב לשתים-עשרה בצהריים. מוזיקה קלאסית כיסתה אותי כמו שמיכת פוך העטופה בציפה ריחנית שאך יצאה מהכביסה. על אף שטפטף בחוץ גשם דלוח שעתיד היה להרוס את כל הצחצוח, סגרתי מיד את החלונות ופתחתי את המזגן כדי להגדיל את האפקט.

נהגתי בחללית שהדיפה ריח של עץ תות והרגשתי כמו בסרט טוב.

ברמזור פסקה המוזיקה וצמד קריינים בעלי איכות של הבי-בי-סי התחילו פתאום לקרוא שירים. אני חוזרת ומדגישה: זאת לא הייתה תכנית ברשת ב' שנערכה בידי משורר המזמין בהתרגשות את החברים שלו מהפייסבוק − אלה שהוציאו, על פי הכללים שקבע, שני ספרים לפחות − כדי שיקריאו בעצמם את שיריהם ברוב חשיבות. זאת לא הייתה תכנית ששיריה המופלאים של שרה כוי, שפרסמה ספר אחד, יידחו על הסף, בזמן ששיריו של משורר המוציא ספרים בקצב עונות השנה, קצב שבו אני מחליפה בלון גז (ואני מבשלת די הרבה) − יישמעו גם יישמעו, תוך תזכורות סחבקיות ומתלקקות בפייסבוק. התכנית, כך נאמר, נערכה בידי אורלי מורג. כלומר, הייתה שם פונקציה שקיבלה את הספרים ובחרה מתוכם − ללא קשר למספר הספרים שהוציאו ולכמות הלייקים שלחצו לשירהּ האחרון. ולא המשוררים קראו את שיריהם ואחר הצטלמו לסטטוס חגיגי. צמד קריינים מקצועי בעלי קול מנחם ומלטף קראו אותם.

עצרתי את נשימתי.

שם המשוררת הגיע בסוף המחרוזת, כך שלמעשה תפקדתי כמו שופטת ב"דה ווייס". לא ידעתי מי כתב או כתבה את השיר מכמיר הלב הזה:


ברגע הראשון נזכרתי באחד השירים שאני הכי אוהבת, אחד השירים הארס-פואטים המקסימים ביותר שנכתבו לטעמי בעברית, "ספר שיריי" מאת רחל המשוררת, שפורסם בשנת 1927 ויישאר כאן לנצח-נצחים:

צְרִיחוֹת שֶצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶת, כּוֹאֶבֶת,
בִּשְעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,
לְסֵפֶר שִירַי הַלָּבָן.

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִּלִּיתִי לְרֵעַ
נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵש,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יָד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּש.

שני השירים עוסקים בפרידה מהמצוקות ההופכות לשירים, פרידה שהיא ספק משמחת וספק מצערת. אצל רחל הכאבים הופכים לדבר מלבב ובכל זאת אין החלמה, אלא רק פורקן. הלב כורע מגודש המשא, ואת תוגתו, שהפכה לאותיות ולמילים, ממששים הקוראים − לא תמיד בתשומת לב, תבונה ורגישות. בשיר השני, שפורסם בספר ביכורים השנה, כפי שאבין לבסוף, לוקח הנייר את סבלה של המשוררת. הנייר סובל אפילו את כריתתו, שכן פעם היה עץ מתנועע ברוח. הנייר שותק בחיבה ומעודד לפרוק עוד. ואף כי זה קורה, והמשוררת מגוללת ומגוללת − היא איננה מחלימה, כפי שגם רחל מעידה על עצמה. הכתיבה − לא לשם החלמה היא נועדה, אלא לשם הפורקן הרגעי אך ההכרחי. נדמה שפלד דריאל ממש מתכתבת עם רחל. היא פותחת במילה "ואני" – כאילו זה עתה סיימה לקרוא את "ספר שיריי" וכעת התיישבה לכתוב לרחל תגובה היוצאת מן הלב. ייאמר לזכותה של פלד דריאל כי ההתכתבות הזאת עדינה ואלגנטית והיא בבחינת התרשמותי האישית בלבד, להבדיל ממשוררות הנוהגות להעתיק, לאחרונה, בספריהן שורות שלמות משירים אלמותיים של יונה וולך – לא בעדינות, לא באלגנטיות ומובן שלא בתוספת גילוי נאות.

הקריינית המשיכה לקרוא עוד כמה שירים עצובים-מצחיקים, נשיים-ילדיים, נבונים ופשוטים. לבסוף נאמרו שֶם הספר והמשוררת: השירים, כך נאמר חרש, נלקחו מתוך ספר הביכורים של סיגל פלד דריאל, "מה יקרה אם תעצור את נשימתך".

חזרתי הביתה וחיטטתי בהר הגעש שכבר נזל עד הרצפה ויצר מעין נחל אכזב. גילוי נאות: אמש נתרם ההר שהפך לנחל  לספריית "רמת ישראל-ביצרון", צמד שכונות במזרח תל אביב, שאף כי הוא מאכלס משוררים רבים − מדף השירים בספרייה השכונתית המשרתת אותו, ספרייה הממומנת על ידי עיריית תל אביב, ריק לחלוטין מספרי שירה (!) למעט אחד של רוני סומק ואחד של לאה גולדברג. כעת הוא יכיל לפחות שורה אחת משל וולך.

אבל קודם עצרתי את נשימתי וחיפשתי בקדחתנות את ספרה של סיגל פלד דריאל, שעבר אצלי − יממה לאחר שהפך לחלוק נחל שאין בו הופכין − תהליך מופלא של הזרה. לא רק שהושמע בקול מלטף בחללית בריח עץ תות, אלא שלפני השמעת השירים ואחריה פוטמתי בצ'ייקובסקי ובשוברט.

זה עושה משהו, אני אומרת לכם. האפקט הזה חזק מאוד. הייתי כמכושפת. נפלתי שדודה.

סיגל פלד דריאל

סיגל פלד דריאל

חיפשתי את הספר על הרצפה, והנה − אות שני משמים. בתוך כל ספר היה מונח דף הסבר, ודפים אלה מודפסים, כנראה, בקצב מסחרר. הדף שהשתרבב מספרה של סיגל פלד דריאל משך את תשומת לבי בשל טעות הכתיב שבכותרת: "חדש בספרי עתון 77: מה יקרא אם תעצור את נשימתך, מאת סיגל פלד דריאל". הטעות הפרוידיאנית לכאורה שבנעיצת המילה "יקרא" במקום המילה "יקרה" גרמה לי לחייך בפעם השנייה באותו יום. ספוילר − זאת לא תהיה הפעם היחידה.

באותו דף שהודפס כלאחר יד מצוין כי פלד דריאל למדה ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, וכי היא עוסקת במיתוג וברעיונאות. עוד נכתב, כי היא פרסמה עד כה חמישה ספרי ילדים בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", "עם עובד" ו"קוראים". על כריכת הספר מבצעת המשוררת שפגט, עבודה של גדי דגון בעלת השם הדו-משמעי "המשוררת גמישה". המשוררת מתגמשת גם על גבי סימניה נאה שבסופה שרוך משי. וכמו הסימניה, נאות ומלטפות כמתנות חג הן גם התודות שבעמוד הראשון: תודה להוצאה ותודה לעורכת הספר, עמית ישראלי-גלעד, "על שהוציאו את שיריי לאור", ותודה למזי כהן מלמד "שהעשירה אותי בעולמה הפואטי", ותודה גם לאבי תל (אושיית הפייסבוק המתעדת בשנינות מוקפדת את חייה היפים והמתוקים בבית הכי יפה ומעוצב בחיפה) "על נדיבות לבו המרחיק ראות". ותודה גם לגדי דגון "שהפליא לצלם", ובעמוד הבא − "למשפחתי", ומהר-מהר, לפני שהקסם שבו הייתי לכודה עמד להתמוסס מרוב תודות חבריות ונוטפות דבש מצד אחד, ומצד אחר כמעט מתנצלות על הטרחה שבהוצאת הספר לאור − התחלתי לקרוא.

ובכן, ניכר במשוררת כי היא מגיעה מתחום הכתיבה לילדים, ובהחלט אף מתחום הקופרייטינג. השירים מביעים רעיון פשוט וצלול עם התחלה, כיוון וסוף, וברובם יש קריצה גם כשהם עוסקים בנושאים כאובים. יש בהם איזו הנגשה לקורא הממהר, הקורא "הממשש של רחל". פלד דריאל קשובה לו כלקוח. כאמור, היא גמישה. בשבילו. לעתים זה בכלל לא רע להתרווח בגינה תחת שיח הגוג'י ולחוש כמו לקוח שהתגמשו למענו:


הנה מתארת המשוררת בגמישות קלילה סיטואציה מורכבת וכואבת − חייל שומר במחסום ולבו נחסם כאותו מחסום בר קיימא, נחסם מלהרגיש ולהכריע. בכל כיוון שלא ילך − אם ימשיך להקשיח את לבו או אם יתרכך − טמונה בעיה. כל צד נושא תוצאות מוחלטות ומידיות. ועד שלא נגיע למקומו של החייל אי אפשר לדון אותו, רק מפה זה תמיד נראה כל כך קל.

שיר גמיש נוסף המתאר מציאות קשה הוא גם השיר הבא:

הרעיון, ללא ספק, עובר. הבריף − מוצה עד תום. והוא פשוט וברור ולא מתפתל יתר על המידה. וזה בכלל לא רע, חברים, בכלל לא רע.

כך, גם שמדובר בשואה ובגבורה:


פלד דריאל מיטיבה לכתוב שירי אהבה פשוטים ולא מיוסרים מדי. הם מדיפים ניחוחות שלווה, שקט והשלמה. הנה אחד משירי האהבה שאהבתי במיוחד. נבון ורהוט:


רבים גם השירים הארס פואטייים בספר. המשוררת מזמנת את שיריה, כמהה ומצפה להם. לעתים הם נדמים לילד בשער הגן  − "אני מחכה לשיר\ כאם המחכה לילדה בשער הגן \ שיקרין אליי מבטו \ וירוץ לזרועותיי \ ונשוב יד ביד \ הביתה" ("אני מחכה לשיר"). מעניין שגם שיר זה, כמו השיר שבו פתחתי, מזכיר מאוד שיר נוסף של רחל המשוררת, "עקרה":

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.

הנה כי כן, בשבוע הבא אקשיב בכל יום לתכנית "בימת שיר", המשודרת בקול המוזיקה, בכל יום בשעה 11:57 בדיוק.

או אז, מהר-מהר, לפני שהקסם ייגמר, אשב ואקרא שירה חדשה.

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון, עורכת תוכן. עורכת שירה - ומבקרת בה, לאו דווקא אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים . קישור קבוע.

8 תגובות על גמישותה של המשוררת

  1. מאת דוד ברבי:‏

    יפה ורד
    הייתי בבית היוצר בהשקה של סיגל והתרשמתי מאד
    נראה שגם את התרשמת
    ואם כבר הזכרת אז לא בציניות הקראות בקולם של המשוררים הוא פרויקט ענק של אביחי קמחי וגם את מוזמנת להשתתף בו
    אגב היה לך רמז בתודות על המשוררת מזי כהן מלמד
    שווה לך לקרוא את תקתוק המטרונום שלה
    ולבסוף מכיוון שכנראה לא יצא לך לשמוע את קובי ברקאי קורא משירי בתוכניתה של אורלי מורג
    אז הנה לפנייך
    http://youtu.be/IzRY9y7splA

  2. מאת ורד זינגר:‏

    תודה, דוד, לא אהיה שם :)

    אגב, הנה אותה הקראה נהדרת של שירי סיגל דריאל פלד.

    http://www.iba.org.il/Mobile.aspx#!/audio/yes/radio/yes/ar/iba-7PSWy1-lBEe

  3. מאת ורד זינגר:‏

    ניסיון נוסף:

    http://www.iba.org.il/Mobile.aspx#!/audio/yes/radio/yes/ar/iba-7PSWy1-lBEe

    ובכל אופן, אפשר להיכנס לדף של סיגל פלד דריאל בפייסבוק, שם הוא פורסם.

  4. מאת דינה:‏

    ביקורת יפה הכתובה בלשון בני אדם. תודה!

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*