"צירי חיים" – ילקוט הכלים הנדירים של גיורא פישר

סקירת הספר "צירי חיים" \ גיורא פישר (הוצאת "קשב לשירה", 2014)

מאת ורד זינגר

עטיפת ספרו השני של גיורא פישר (יליד 1951) מזכירה את דגל ישראל: שני פסי תכלת חוצים אותה לרוחבה, מחופים בפס לבן דק ובמרכז, במקום מגן דוד − תמונה בשחור-לבן משנת 1966. בתמונה זורעת אמו, מרים פישר, שדה במושב אביגדור (הממוקם בין גדרה לאשקלון), שבו נולד ובו הוא חי עד עצם היום הזה עם אשתו ובניו. מרים פישר הלכה לעולמה בגיל שישים, כשבנה גיורא היה בן שלושים. בשנת 2002, במהלך מבצע "חומת מגן", נהרג בסמטאות ג'נין בנו של גיורא − מרום פישר, לוחם "גולני", והוא בן תשע-עשרה. מרום היה קרוי על שם סבתו מרים.

ובחזרה לדגל − מהם כל הפרטים הללו, אם לא החוטים שבהם נתפר הדגל המוכתם והמרופט שלנו?

שמו של הספר, "צירי חיים" − גם הוא רב משמעי. מצד אחד, צירים במשמעות צירי כאב המניב לידה − כאבי החיים מניבים התפכחות ובגרות (ואם תרצו, שירים). מצד אחר, צירים במובן תנועה סיבובית − axis. החיים הם גלגל, אתה מתחיל אותם חסר אונים, קרח ונטול שיניים ומסיים אותם כך בדיוק − חסר אונים, קרח ונטול שיניים. במחשבה נוספת, ציר הוא גם רוטב בישול סמיך המהווה תמצית של טעמים − ושיריו של גיורא פישר הם תמצית רגעי הכאב, ההשלמה, החכמה וההומור שמרכיבים את התבשיל המתוק-חמוץ-מריר הזה הנקרא "חיים". ויש משמעות נוספת ל"ציר" – תוואי דרך שדרכו יכולים לנוע כוחות צבא. במובן הזה, "צירי חיים", הם דרכי החיים המסומנות, המיועדות לתנועה. אדם בוגר צועד לו בצירי החיים שלו ופניו קדימה, אדם אחר – צירו נקטע באִבּו.

בשער הבלוג האישי שלו ב"בננות", מצהיר פישר, רפתן בדימוס (שחלב עד הרגע האחרון לגמרי בעצמו – ללא עזרת פועל עברי או זר) ומורה לתנ"ך המלמד בתיכון האזורי פעמיים בשבוע גם לאחר שיצא לפנסיה: "כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים, אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עליי לפני מספר שנים חלחלו והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה". המבול הזה הוא נפילת בנו מרום, שציר חייו נקטע באבו, ומהכאב המפלח הזה הפשיר מקפאונו המשורר שילד את "אחרי זה", בהוצאת "עם עובד" (שזכה בפרס רמת גן לשירת ביכורים). חלק ניכר משירי "אחרי זה" עסק בחווית השכול, אך באופן הרחוק מקלישאות ומשירי זיכרון. היו בו תמונות קטנות ופשוטות, צובטות לב בכנותן, דוגמת השיר "תפילה", המוכיח כי גיורא פישר הוא משורר מבטן ומלידה, אף כי מרבית ימיו היה נתון המשורר שבו בהקפאה: "מי ייתן \ ואהיה כבר זקן \ מבולבל \אם אז אשאל: \ למה הוא לא בא לבקר? \ אל תאמרו: \ אבל, הוא נפל \ לפני המון זמן. \ אִמרו: \ הוא היה פה אתמול \ ואמר שיבוא גם מחר" ("תפילה", מתוך "אחרי זה", עמ' 68).

גיורא פישר. צילום: תמונת הפרופיל מעמוד הפייסבוק

גיורא פישר הוא לא משורר של מטפורות ושל דימויים, ואוצר המילים שבילקוטו (כלומר, המילים שבהן הוא בוחר במודע להשתמש) אינו עשיר − ילקוט הכלים שלו מכיל דברים נדירים בהרבה: צניעות, בהירות, הגינות, כנות, חכמה, בגרות ונסיון חיים. אודה ולא אבוש: את "צירי חיים" קראתי בנשימה אחת − ופה ושם בכיתי. לבי החסיר פעימה גם כשקראתי את ספר הביכורים של שרה כוי ואת ספריהם החדשים של הילה להב ושל שגיא אלנקוה – כתבתי כאן רשימות על אודות ספרים אלה, שכולם מגיעים ממקום מורכב ומיוסר ומצולק ושואל ומתחבט − אבל במהלך קריאת הספרים (המצוינים) הללו לא בכיתי. והנה, כשקראתי את "צירי חיים" של האיש שעל פי גילו היה יכול להיות כמעט אביהם של כוי, להב ואלנקוה − בכיתי.

לספר חמש חטיבות שכותרותיהן אינן אניגמטיות ומתחכמות, כפשוטן כך הן: "מִשוּט בארץ ומהתהלך בה", "החסד ההוא", "שיפוצים ובדק בית", "תורת אמי" ו"סימני חיים". החלוקה הדוגמטית והעצית-משהו נבונה מאוד דווקא ומרגשת לא מעט, אף כי מובן שלא מדובר בחלקים הרמטיים − כלומר, ב"שיפוצים ובדק בית" אפשר למצוא לא מעט מ"תורת אמי", וב"מִשוּט הארץ והתהלך בה" אפשר למצוא לא מעט מ"החסד ההוא". הנה שיר מחטיבת "תורת אמי", שיש בו מן החסד ואולי גם מ"מִשוּט בארץ":

והנה שיר ישיר ומינורי מחטיבת "החסד ההוא" (עמ' 42) שתפס את לבי כתפוס הצבת את הבורג העיקש:

ב"חסד ההוא" מופיעים גם שני קטעי פרוזה, כהתפרצויות בכי בלתי-רצוניות הקוטעות את ההפוגות. הקטעים ההללו פשוטים וחפים מקישוטים או מכותרות. אני קוראת לפרחי משחק המבקשים לשחרר את הדמעות במונולוג הדורש זאת − הדפיסו נא את אחד מן הטקסטים הללו, במקום לטפטף טיפות מדמיעות בשולי העין. זה יעבוד, תמיד. והדמעות האלה, יש להן ערך מוסף מאלה המופקות באמצעות התמצית המלאכותית. הנה אחד מן הקטעים (עמ' 41):

בתבונה ובאירוניה מתאר פישר סיטואציות פשוטות לכאורה, המגדירות כל אחת בדרכה את האבדן. הנה למשל השיר "בכפר" (עמ' 10, חטיבת "משוט בארץ והתהלך בה"):

ברוריה עצרה לכאורה לדרוש בשלומו של הדובר, אך היא לא ממש עשתה זאת. היא דיברה על עצמה, על תחושת הבדידות שהיא חשה מאז שהלך בעלה לעולמו, אך היא עושה זאת בזמן שהיא מוקפת במשפחתה הממתינה לה בביתה. ברם, הימצאות בניה, נכדיה וניניה לא מפצה על אבדן בן זוגה, כשם שדבר לא יפצה על אבדן ילד. העין שאיבדה לעד תראה אחרת את מה שיש – לטוב ולרע.

בספר מופיעים כמה שירים המתעדים באירוניה מדודה סיטואציות מן הסכסוך הישראלי-ערבי המזוין:

בדף הפייסבוק של גיורא פישר נעצה השבוע מיקי גוריון את הדברים הבאים:

מוזרה ההזיה
שהמשורר הזה יהיה אבא שלי
ולומר לו במילים
הייתי רוצה שתהיה אבא שלי
כי לא היה לי כזה
והוא ממש כזה

לקחה לי את המילים, הגברת. גיורא האב העולה מן השירים מעורר התפעלות וכמיהה לאבא שכזה. מן השירים עולה אב מאפשר ומתייסר ומחבק ומתרחק ומתעד את כל אלו בְרוך גס. מתוך שירי האבהות שבספר לפת אותי במיוחד השיר שלהלן, "קשרים". הוא מקפל לתוכו כפל משמעות נוגה: ייתכן שלא רק אחד מבניו של הדובר דורש במפגיע להשתחרר, כפי שכל ילד-נער-עלם-איש מבקש זאת במפגיע מהוריו – בציר הזה מוטב שנצעד כולנו, אם בנפש בריאה אנו חפצים. ייתכן שהשיר הזה מתכוון דווקא לשחרור מסוג אחר – שחרור מכבלי זיכרון המת האהוב. הוא תובע מהוריו לשחררו כדי שיוכלו להמשיך קדימה, לנוע בקלות ובפשטות:

הכמיהה לאמץ לאלתר את גיורא פישר לאבי מובילה אותי אל הגילוי הנאות הבא − המקפל במקרה זה התנצלות − שמקומו בדרך כלל בפתיחה. ובכן, לא התכוונתי לכתוב על ספר השירים הצובט  הזה. התכוונתי לכתוב על אודות ספר שירה של משורר אחר, צעיר, שלאחדים משיריו ארומה אניגמטית, והם מכילים מטפורות ודימויים מקוריים (התוודעתי אליו בזכות דף הפייסבוק של המשורר ומבקר השירה הנחוש, אילן ברקוביץ', שבאופן קבוע מעניק בדפו טעימות יפות ומסקרנות מספרים שווי-סקירה הרואים אור). אבל אז ארעה תקלה בהגעת הספר המדובר אליי ובצירוף מקרים שמסתבר שכלל לא היה מקרי, רכשתי השבוע מגיורא פישר את אחד משיחי הגוג'י שאותם מגדל בנו יאיר, ד"ר לביולוגיה וחוקר סרטן במפעל ביו-טק ביבנה.

גם אל נפלאות הגוג'י − שנוסף על טעמו האקזוטי אוחז במעלות רבות ומגוונות, כגון הפחתת כולסטרול וחיזוק מערכת החיסון − התוודעתי דרך דף הפייסבוק של ברקוביץ', שבו הוא מנהל לבקרים שיחות משעשעות עם פישר. לא אחת מככב הגוג'י בדבריהם, עד שפעם אחת שלחה אותי הסקרנות לגגל מה זה הגוג'י הזה, לעזאזל. לפישר חוש הומור משובח ונחוש. נוסף על כך, קשה מאוד להעליבו או להרגיזו. בזירת המשוררים הפייסבוקאית הסוערת ממתחים וחסימות משייט פישר במתינות אבהית חביבה אבל לא מתרפסת. הוא מדבר כשצריך ושותק כשצריך ואהוב לכאורה על הכול. למען האמת, זאת הייתה כנראה הסיבה שכלל לא תכננתי לכתוב על הספר הזה − פישר זוכה לעשרות שיתופים ולאהדה מקיר אל קיר. הדבר הזה, מסתבר, יוצר הזרה של הטקסטים. האינטימיות נפגמת כששירים טובים משובטים בפיד לכותרות המושכות תגובות אוהדות-מודות-מצטטות. עובדה – כשהיו השירים בידיי, כרוכים, הם דיברו אליי הרבה יותר.

פישר הגיע לנקודת המכירה המאולתרת במזדה הקטנה והמאובקת שלו. לפני שהושיט לי את השיח המדברי, שכתם אדום שאין לטעות בו הנץ בו זה מכבר ובישר נצורות, אמר במאור פנים: "חיבוק! קודם כל חיבוק!" אחר כך הוּשט לי הג'וגי שהגיע עם ספר מתנה, ובתוכו הקדשה: "לוורד, בשמחה, גינה!"

כשחזרתי הביתה פתחתי את הספר בכוונה לרפרף ולשוב אליו מתישהו. ולמרות שהייתי עייפה וטרודת מטלות, לא יכולתי להרפות ממנו. ובכיתי קצת, פה ושם, אבל גם שמחתי שמצאתי פתאום ספר שעשה לי את המשהו הזה שגרם לי לחשוב ולכתוב – ובטוב. לבסוף טלפנתי אל חברי הטוב ואמרתי לו שאם הייתה נוחתת פה חללית של חייזרים שהיו מבקשים כמוסה שתכיל כל מיני אלמנטים שיסבירו להם את החיים כאן, הייתי מציעה לתחוב בה גם את הספר הזה, המתאר בפשטות את ציר התבשיל החמוץ-מתוק-מריר הזה, שבתוכו אנו מנסים לנוע וממנו אנו מנסים להיחלץ.

הנה לסיום הדרן המדגים שימוש במילים פשוטות המתפצלות כמו זיקוקים למשמעויות מדויקות לא פחות. השכנים הצעירים לספסל הלימודים מול השכנים הבוגרים ביישוב, הנעלמים במשוואה מול הנעלמים שפעם היו נוכחים, הנתונים בתרגיל מול אלה שבמציאות שלאחר היעלמות האהובים, הפתרון במחברת מול הפתרון למצב. הגילוי, התקווה, הפחד, האיזון, הפסילה – כל אלה נושאים משמעויות כפולות, כמו שני מסכים המקרינים תמונות שונות בעת ובעונה אחת.

והתפילה, הו, התפילה – בראשונה לא להיתפס על ידי המורה ובשנייה, מן הסתם, לא להיתפס בידי האלוהים:

ראו עוד:

"פכחונו של גיורא פישר" − מאת יובל גלעד, רשימה על ספרו הראשון של גיורא פישר, "אחרי זה", שפורסמה ב"יקום תרבות"

הבלוג של גיורא פישר ב"בננות"

עמוד הפייסבוק של גיורא פישר

אתר האינטרנט של גיורא פישר

גיורא פישר בלקסיקון הספרות העברית החדשה

גיורא פישר מתראיין על "צירי חיים" אצל ירון אנוש

"איך אלוהים הפסיד למוזיקה בשירתו של גיורא פישר": אילן ברקוביץ' על "צירי חיים" במוסף הספרות של "הארץ"

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון "בראש גדול" בכמה הוצאות ספרים, עורכת תוכן - אבל לא רק, עורכת שירה - ומבקרת בה, ולא רק אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים , . קישור קבוע.

22 תגובות על "צירי חיים" – ילקוט הכלים הנדירים של גיורא פישר

  1. מאת גיורא פישר:‏

    שלום ורד
    תודה על הרשימה האוהדת.
    מדהים העיתוי בהצעה שהצעת לפרחי משחק לקרוא את שני קטעי הפרוזה-שירה שבספר. לפני מספר ימים,הודיעו לי מארגני האירוע "שרים בכיכר" שליאור אשכנזי מנחה הערב, יקרא שני קטעים אלה.
    גיורא

  2. מאת אביב לוי:‏

    מזלו של פישר שלגביו לא נתת ציון כמה הוא משורר ברנז'ה

  3. מאת ורד זינגר:‏

    "אביב", אתה מזכיר לי את הילדים האלה שנולדו לכאורה זקנים, מרובעים וממורמרים. יש ילדים כאלה. לא רבים – אבל יש (למרבה הכאב, ברוב המקרים זוהי תוצאה של היעדר אהבה בינקות ובילדות המוקדמת). לענייננו, ילד שכזה עשוי להתרעם על מורה שהעניקה לו הערכה מילולית בתעודה או במבחן. הוא עשוי לדרוש במפגיע ציון מספרי כי מנעד רגישותו הקוגניטיבית לא מאפשר לו להמיר את ההערכה המילולית למספרית.

    גיורא, לצורך העניין, קיבל ממני כאן הערכה מילולית מפורטת מאוד בעניין הברנז'איות. ברם, היו עוד דברים רבים שיכולתי לכתוב עליו ועל שיריו. כמדומני שזאת הרשימה הארוכה ביותר שכתבתי אי-פעם ב"יקום תרבות".

    והדברים האלה – בהם טמון מזלו, בניגוד לחוסר מזלם של משוררים המסתתרים מאחורי שמות בדויים כי על שיריהם אין מה לכתוב, משוררי ברנז'ה-ותו-לא ששיריהם לא פורטים על מיתרי הלב, שבשיריהם אין יופי, קסם וחסד.

  4. מאת ארלט:‏

    תודה ורד על הסקירה. יפה ניתחת את שם הספר ואני מצטרפת לאבחנותיך לגביו. גם אני דמעתי כשקראתי אותו. המשורר מפיק מתהום הכאב והאובדן כל כך הרבה יש ועושה זאת ברוחב לב, בחוכמה ובהומור עצמי.

  5. מאת אביב לוי:‏

    לא יודע למה את חושבת שמדובר בשם בדוי, אבל אם את חושבת שאני מי שאינני – את מוזמנת לכתוב את שמו ולא לרמוז רמיזות.

    חוץ מזה, מה זה הניתוח הכאילו פסיכולוגי הזה? מי שמך בכלל? כותבת בקורו שטחיות ואז מתפלאת שמעירים עליהן.

  6. מאת אלי אשד:‏

    מר לוי
    לתשומת ליבך המדובר כאן בשירי שכול וזיכרון.
    אז זה לא מתאים שתתחיל כאן בהתנצחויות האינסופיות שלך ודווקא ביום זה.
    יש לך דברים קונקרטיים ספציפיים להגיד לגבי הביקורת מעבר להתקפה כללית ? אז תפרט אותם.
    אם לא עדיף שתשתוק לרגל יום הזיכרון.

  7. מאת אביב לוי:‏

    מר אלי אשד,

    א. היום לא יום הזיכרון, אלא ביום רביעי הקרוב.

    ב. דווקא קראתי את ספרו זה של גיורא פישר, שהוא משורר חביב בעיני יחסית, ולכן גם נכנסתי לקרוא את מה שנכתב כאן, ומלבד כמה שירים לדעתי לא היו הרבה שירי שכול וזיכרון אלא דווקא הרבה שירים שמדברים על חייו של גיורא פישר.

    אני חושב שורד זינדר עשתה עמו די הרבה חסד כשלא הראתה כמה בעיות שחוזרות על עצמן בשירים של פישר – למשל הפשטנות שלו שאלי הירש העיר עליה, או העובדה שהוא נכשל להעביר מסרים פוליטיים וחברתיים – מה ששוב הירש העיר עליו.

    עם זה, אני מחבב מאד את השירים הללו – הם קלים להבנה, קלים לזכירה ומדברים על סיטואציות ישראליות כלליות. להפוך את גיורא פישר למשורר של שכול ואבל בלבד, זה די להתעלם מכלל היצירה הפואטית שלו.

  8. מאת יואב איתמר:‏

    אביב,
    1.גיורא הוא אדם שאוהבים לאהוב. כשאתה קורא לו "משורר ברנז'ה" אתה מדמה שיש איזשהו הון סימבולי או ממשי מאחורי העניין ולא כך הדבר.

    2.הביקורות של ורד מושקעות מאוד. אם נראה לך שחסר משהו, כתוב ביקורת בעצמך ואפרסם אותה כאן.

    3.פשטות איננה פשטנות – מדוע ששירים לא יכנסו אל הלב? תאמין לי שאני מאוד אוהב להעמיק, אבל אני יכול גם להכיר בערך של שירה אחרת. דומני, לאור תשובותיך שהמנעד שלך צר מדי.

    4.גיורא הוא משורר החיים – לא המוות. לצערנו החיים לפעמים פשוטים. אני ראש וראשון לסבורים שמשורר *צריך* לנקוט עמדה פוליטית וחברתית אולם אין הוא *חייב* לגיורא יש את אותו קסם שהיה לאהוד מנור מבחינת היכולת לדבר לכל חלקי העם, ואני משער שאת אותה הביקורת שאתה מותח, אפשר היה גם למתוח על אהוד מנור, ועובדה שאותו יזכרו ואותך לא.

  9. מאת סער:‏

    ורד –
    בלי קשר לביקורת עצמה אביב ציין משהו, הערה לגיטימית לחלוטין, בין אם נכונה או לא. זה לא הגיוני להגיב לכל הערה על ביקורת שלך באד הומינם כזה. מי אמר ששמו בדוי ומי החליט שהוא משורר ששיריו "לא פורטים על מיתרי הלב, שבשירי[ו] אין יופי, קסם וחסד." אלה אמירות שאינן רלוונטיות ושאינן מתבססות על דבר.

    אני בכלל לא אומר כאן דבר על הביקורת עצמה, או על שיריו של גיורא פישר (שאכן יפים הם), אלא משהו על תרבות הדיון ביקום תרבות: לפעמים יש כאן תגובות תוקפניות וללא תוכן, שאכן אין מה להגיב להן ומוטב למחוק אותן. אבל כשמישהו מגיב לביקורת שלך בצורה עניינית יותר, בלי שום התקפה אישית – לדעתי, ורד, זו זכות לענות לו בצורה רצינית וראויה.

    ואלי היקר – אני מעריך רבות את פועלך שנותן במה לקולות רבים ומגוונים, אבל בחייאת, לדרוש מאדם לשתוק לכבוד יום הזיכרון, שלושה ימים מראש?!

    אני מבין שיש בעיות בתגובות כאן באתר, אבל השתקה אינה פתרון. הנה, יואב איתמר התייחס לתוכן דבריו של אביב וענה בצורה עניינית ולדעתי זה לא כאב לו (אפילו שאין זו עובדה שלא יזכרו את אביב לוי, בתקווה ששנים רבות עוד צפויות לאותו אדם, רובוט, בדיה, רוח, משורר כושל או נשיא המדינה או יהיה אשר יהיה).

  10. מאת אילן ברקוביץ':‏

    תגובה ראויה של הירבוע המזמר הארצישראלי, כדאי להקשיב לדבריו. אבל חשובה ממנה ומכל תגובה היא ההמשכיות – שיתפרסמו כאן עוד רשימות על ספרי שירה, והרי יוצאים ספרי שירה רבים, חלקם גם טובים, וחבל שהופעת הרשימות לעומתן היא כה מינורית. הרשימות תמיד תהיינה יותר חשובות מהתגובות.

  11. מאת סער:‏

    נכון, אילן! אז אבקש רק לומר שאני מעריך את הביקורות ביקום תרבות ומודה עליהן, ובכלל תודתי לכל מי שעוסק בביקורת שירה ותקוותי שהיקום ימשיך בכך.

  12. מאת ורד זינגר:‏

    סער,

    תודה לך על הערתך הנבונה שעוררה אותי להגיב בנחת. כשאביב הלוי – שאני סבורה כי מדובר בשם בדוי ולכך לא ניכנס כדי לא להסיט את הדיון – זרק במפגיע את הערתו, זכרתי את שאר תגובותיו לשאר רשימותיי. תגובתו הראשונה לא כללה את הפרטים שבתגובתו השלישית. לא היה בה (ובתגובתו השנייה) דבר ענייני, רק "סגירת חשבונות" בעניין רשימות אחרות שלי שהופיעו כאן, רשימות אוהדות פחות מזאת. הדבר עורר את זעמי (מה עוד שכאמור לא הכילה את הפרטים הענייניים המזמנים תגובה הולמת שכתב בתגובתו השלישית שהופנתה לאלי) ולכן לא כתבתי את התגובה המושקעת, המושכלת והמנומקת שלהלן:

    באשר להערתו הראשונה – להלן הערה א' (כאמור, בתגובתו השלישית שהופנתה לאלי) – אני מסכימה עמו, אך מוסיפה הסתייגות: בתפר הזה שבין יום השואה ליום הזיכרון עצביהם של רבים מאיתנו חשופים. בתפר הזה, מן הסתם, דינה של הערה תלושה וקנטרנית (זו שבתגובה מס' 1, שלא הכילה את הפירוט הענייני שהגיע בתגובה מס' 3) שונה מדינה בימים אחרים. אנחנו בני אדם, לא תוכנות מחשב המנפקות תגובות ענייניות לכל דורש בכל שעה ובכל מקום. אני, למשל, גם דור שני לניצולי שואה וגם בת למשפחה שכולה, ולצערי בתפר שבין יום השואה ליום הזיכרון אני רגישה באופן מיוחד.

    ומודה ועוזב – ירוחם.

    באשר להערה ב' מן התגובה השלישית: אני מסכימה לחלוטין שגיורא לא כתב ב"צירי חיים" רק על שכול ועל זיכרון (ואף הזכרתי את חמש החטיבות שבספר. מפאת קוצר היריעה לא יכולתי להביא את כל השירים שבכל החטיבות, כי אז לא הייתה זו סקירה ספרותית כי אם עבודה אקדמית שכלתנית) ולמעשה זאת הסיבה שנכנסתי להגיב – לבי נצבט בכל פעם שגיורא פישר מסומן כמשורר שכול וזיכרון ונשפט לא על פי איכות שיריו אלא על פי הביוגרפיה שלו. זה נורא ואיום בעיניי, כי פישר כבר הוכיח מזמן שראוי להתייחס אליו כאל משורר ככל המשוררים – והרי כל המשוררים הטובים, משוררי האמת, עברו שבר כלשהו בחייהם שגרם להם לשבת ולכתוב שירים. השבר הזה יכול להיות ילדות קשה, נכות או מחלה והוא יכול להיות אירוע כואב הרבה יותר. מנעד החוויות המכוננות עצום ויחסי. הוא עשוי להתחיל, לדוגמה, מהרכבת משקפיים בילדוּת שגררה הערות מלגלגות, ולהסתיים בשבר הנורא של נפילת בן. אני מאמינה שרגישות ספרותית-פואטית איננה נטועה בגן של שושנים. לאחרונה הגיעו אליי ספרי שירה של משוררים מוערכים, שעל הקומוניקט לעיתונות מצוין במפגיע כי הם מתמודדים עם מחלת נפש זו או אחרת (למשל, בקומוניקט לעיתונות שצורף לספריהם המעולים והמוערכים של אופיר משרקי ושל שגיא אלנקוה). האם הם סומנו כמשוררי "ההתמודדות"? האם הם תויגו כמשוררי "השיגעון"? לא ולא! ההתמודדות עם הפרעה נפשית היא משהו שנקשר לשירה טובה, עוד לפני יונה וולך ודליה רביקוביץ'. לעומת אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי או שהייה בהוסטל לפגועי נפש, נפילת בן מסומנת אחרת במציאות הישראלית וגוררת בעקבותיה תת-תיוג מצער, ממריד ומקומם. והרי ברור שגם ההתמודדות עם נכות או הפרעה נפשית וגם ההתמודדות עם נפילת בן צובעת חלק מן השירים בראייה מסוימת, ברגישות ובהתמודדות הנגזרת מהן.

    באשר לסיפא של הערה ב' (כאמור, בתגובה השלישית של מר הלוי) – עם כל הכבוד לאלי הירש, לא ייתכן שאכתוב ה-כ-ו-ל. לא ייתכן שאתרכז בכל האספקטים שבכל השירים. כפי שהקדמתי בדבריי אלו, במקרה כזה לא יהיה מדובר בסקירה ספרותית אלא בעבודת תזה או סמינריון. בבואי לסקור שירה באתר זה הכלי העומד לרשותי הוא לבי. זכותי המלאה לבחור בשירים שנגעו ללבי ולהתעלם מאלה ש"לא עשו לי את זה". מובן שלא נגעתי בכל האספקטים ובכל המורכבויות שנושא עמו ספר זה. העדפתי להעמיק בנושאים שמצאתי לנכון. לא ניתחתי, כפי שעשו אחרים, את ההקדשה שכתב פישר בעמוד הראשון בספר: "לזכר הוריי, מרים ויוסף פישר ז"ל, אנשים טובים. ציונים". הרי רק על ההקדשה הזאת אפשר לכתוב, בנקל, סקירה שלמה. כשאני מתבוננת כאן בשירים שבחרתי להביא אני מגלה כי אכן רובם עוסקים במידה זו או אחרת בשכול ובאבדן. ודאי שיש לפישר שירים רבים העוסקים בדברים אחרים וכולי תקווה שסקירה זאת תעורר את הרצון לרכוש את הספר הנהדר הזה ולקרוא אותם.

    אודה ולא אבוש – התובענות הקנטרנית, שנודפת ממנה ארומה מלגלגת, בבחינת "ומה עם זה? ועם זה? ועם זה?" בלי לראות ולתת את הדעת ואת הלב לשאר הדברים ברשימה, שכאמור, מלבי יצאו ולכן נומקו והורחבו בהתאם, מסמנת עבורי את הישראלי המכוער שנלחם לקבל את השוקולד במטוס.

    באשר לטענות המסיימות את תגובה ג', הרי שיואב איתמר ענה עליהן יפה, ואין לי דבר להוסיף על דבריו אלה.

    בברכת ימים טובים,

    ורד

  13. מאת סער:‏

    תודה, ורד! דברים נכונים ויפים כתבת שם, וגם מעוררי מחשבה, בעיקר בנוגע לתיוג משוררים. זה סממן יותר של התקופה והאופנה מאשר של המשוררים עצמם אני משער, אבל מכל מקום, לא להוסיף לדיון ביקשתי. אז רק אודה לך על תגובה יפה וטובה לפחות כמו הביקורת עצמה, אציין במאמר מוסגר שאולי מחשבות אלה יכולות היו להשתלב בטקסט המקורי, ואסיים גם כן בברכת ימים טובים.
    סער

  14. אביב לוי
    תגיד , אין גבול להתנשאות שלך? אתה חושב שאתה יותר חכם מכולם? כולך מלא בחוכמולוגיות ולכול המחשבות שלך על היכולות האינטלקטואליות הנדירות שלך אין שום כיסוי. אתה מנסה להתהדר בנוצות טווס לא שלך. שילוב מעניין של יהירות וריקנות.

  15. מאת אמנון סטופ:‏

    תודה לורד על רשימה מצוינת, וגם מתאימה לזמן שבו פורסמה.
    אלי אמנם הגיב בכעס שאולי מוגזם, אבל אני חושב שהוא דווקא צודק בהקשר של הזמן הזה, ובודאי שאין צורך להתנצל על בחירתם של שירים מסוימים, שאולי אפילו תת-הכרתית התקשרו לך לשבוע הזה שבין יום השואה ויום הזכרון.
    אני מציע, ומחכה לקרוא, שורד תכתוב רשימה נוספת על פנים אחרות בשירתו של פישר, למשל לרגל חג שבועות על שיריו ה״חקלאיים״.

  16. מאת אביב לוי:‏

    זו רשימה בינונית במקרה הטוב, מי שקרא לה "מצוינת" או שלא קרא רשימה על שירה מימיו או שיש לו סטנדרטים נמוכים למדי.

    מעבר לכך, אני מבין שכשמעבירים כאן בקורת על כותבי האתר התקפות אישיות הן מה שמקבלים. אז אני מתנשא, לא אינטלקטואל ויש לי בעיות פסיכולוגיות עם המשפחה. אם הייתי אשכנזי ושמאלני גם הייתם מראיינים אותי כמו ענת וקסמן?

    יואב: לא ברור לי אבל למה אתה תוקף לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. אם אתה יכול לכתוב משהו יותר טוב – כתוב ונפרסם. אם אינך יכול, אז זה לא לעניין, כי באמת ורד איננה הנושא כאן אלא הספרות.

  17. מאת אלי אשד:‏

    כאן המקום להסביר :למה זאת רשימה"בינונית " לדעתך?
    מה בינוני בה?
    על פי איזה עקרונות של שיפוט אתה קובע דבר כזה?

  18. מאת ורד זינגר:‏

    בבלשנות יש מושג שנקרא "סמן השאה". בעזרתו אנחנו יכולים לקבוע את החידוש במשפט, את הרימה ואת התימה.

    ניקח, לדוגמה את המשפט: "לירושלים דני נסע". סמן ההשאה הוא המילה "לירושלים". למה? כי לירושלים דני נסע (ולא, נניח, לתל אביב).

    בתגובותיו של "אביב לוי" סמן ההשאה נעדר. זאת, מאחר שמדובר בדמות בדיונית. זהו איש שיש לו אינטרסים להרגיז ולהזיק במפגיע, לשאוב אנרגיה ולא לתת דבר – כשהסיבה לכך נעדרת מן השיח. שם בדוי איננו מחויב לכללי המשחק – שמעבר על שמירת שפה הולמת מכילים גם כבוד לשיח, יכולת בסיסית של נימוק והרחבה (כפי שהוא עצמו מצפה, למרבה האירוניה, מכותבי הרשימות. ומהו זה אם לא התגלמות קלאסית של המשפט האלמותי "הפוסל במומו פוסל?"). ביאליק, אף שהיה מתרגם דגול, אמר שלקרוא שירה מתורגמת זה כמו "להתנשק דרך מטפחת". הדימוי הזה ממחיש גם תגובות פיקטיביות, אם כי נשיקה איננה האסוציאציה המידית העולה מהן (אולי נכון יותר הדימוי: "לתת אגרוף עם כפפה", לא גם לא. זה מרמז על טכניקה מקצועית. אולי "לצפות בפורנו ללא קול?" כן, זה כבר מתקרב יותר).

    נניח, לדוגמה, כי אביב לוי היה שמו האמיתי וכי יש לו, נניח, טור ביקורת שירה בחינמון מקומי זניח כלשהו, המונח בשולי הקופות במרכולי האזור שבו הוא מופץ. במקרה כזה סמן ההשאה היה גלוי. הנה:

    "זו רשימה בינונית במקרה הטוב". סמן ההשאה: "בינונית במקרה הטוב". כלומר, הרשימה "בינונית במקרה הטוב" ולא "מעולה כמו שלי".

    במקרה שכזה היינו מגיבים לו בציטוט מרשימותיו, שאני משערת שהיו דוגמטיות, תבניתיות ונעדרות לחלוחית. אך "אביב הלוי" איננו משכיל לבנות טוב את דמותו הבדיונית. תגובותיו הנרגנות, הדלות, הבלתי ענייניות חושפות אט אט את דמותו. הוא אינו "נאה דורש ונאה מקיים", העובדה כי מדובר בשם בדוי שיש לו אינטרס להזיק כה שקופה, כה גלויה, עד כי בסופו של דבר היא גם מעוררת חמלה במידת מה.

  19. מאת אלי אשד:‏

    נציין כאן שמזה שנים אנו מבקשים מהמגיבים ומהקוראים : אין לנו שום בעיה עם התקפות על יצירות ועל ביקורות.
    אנו רק מבקשים "התקפות מנומקות ".
    וזה משמעותו "התקפות " שיש בהם נימוקים מפורטים ומדוייקים שמציינים מדוע יצירה או ביקורת או מאמר לא מצאו חן בעיני המגיב. אין זה מספיק כלל להצהיר על משהו שהוא "בינוני " או "גרוע " או "מעולה " ולהשאיר זאת בכך משל הצהרות אלו הן דברי אלוהים מהר סיני , אלא יש להסביר בדיוק ובדקדקנות מדוע אותו משהו הוא "בינוני " או "גרוע " או "מעולה".

  20. מאת דוד ברבי:‏

    ורד זינגר
    ענית מאד נכון לאביב
    אני הגעתי למסקנה שאסור לפרסם תגובות לטוב ולרע ללא זהות הכותב
    מה הטעם לכך אני שואל אותך ואת אלי אשד
    מה הטעם לפרסם אם אין שם מאחורי הכותב
    נתנה כאן ורד דוגמא מצוינת

  21. מאת יהודה אמזלג:‏

    לא ברור לי למה אביב לוי הוא לא אביב לוי. תסבירו

  22. מאת ורד זינגר:‏

    תשובה: כשתגובותיו כולן העידו כי הן מגיעות מאינטרס אישי ולעולם אינן מגיעות ממקום ענייני, הצלבנו את כתובת האיי-פי שלו (או ליתר דיוק – את טווח כתובת האיי-פי, הכולל סטייה מזערית לכאן ולכאן) עם פרטים טכניים ופרטי מידע נוספים השמורים עמנו, עד שהבנו מעל לכל ספק כי מדובר בשם פיקטיבי.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*