עוד ישוב הבעל ? – הסיפורים האנטי "כנעניים" של יצחק שנהר

המאמר ראה אור בגרסה אחרת בכתב העת "עמדה" מס' 31, 2014.

מאת אלי אשד

עטיפת הספר "אז ומקדם" מאת יצחק שנברג (שנהר)

אחד הסיפורים המקראיים היפים והאניגמטיים ביותר בספרות העברית הוא "לילה בשומרון" של יצחק שנהר (שנברג). קריאה מעמיקה בסיפור זה, כמו גם בסיפור מקראי מאוחר יותר שנכתב בידי המחבר, "על מי מרום", רומזת על האידאולוגיה ה"כנענית" שהייתה נפוצה בזמן שבו נכתבו סיפורים אלו. אלא ששנהר הקפיד להרחיק את התייחסויותיו לאידאולוגיה זאת לימי קדם הרחוקים, לתקופת העבר המזהיר שאליו התייחס האידאולוג של התנועה יונתן רטוש − ימי חורבן ממלכת ישראל וימי חורבנם של הכנענים הקדומים בידי הישראלים בתקופת השופטים.

הסופר "האשכנזי" שהרבה לעסוק בחיי בני "עדות המזרח"

יצחק שנהר

יצחק שנהר (1957-1902) היה סופר, מתרגם, עורך ומחבר פזמונים. הוא היה דמות ידועה בעולם הספרות העברית בזמנו, כששימש כמזכירו של המיליונר והמצנט התרבותי זלמן שוקן, ועורך השנתון הספרותי והתרבותי החשוב "לוח הארץ", שבו התפרסמו סיפורים חשובים רבים של עגנון ומאמרים חשובים לא פחות של חוקרים כמו גרשום שלום ומבקרים כמו קורצווייל.

כסופר, התפרסם בראש ובראשונה בזכות סיפוריו על חיי הקהילות היהודיות בעת הפוגרומים ברוסיה ובאוקראינה, ועל חיי היישובים בארץ בעת העלייה השלישית. כמו כן פרסם סיפורים מחיי היישוב הישן בירושלים (שבה התגורר). בסיפורים אלו התגלה שנהר, לצד חיים הזז ויעקב חורגין, כסופר "האשכנזי" שהרבה לעסוק בחיי בני עדות "המזרח".

בין כוכב ודשא / יצחק שנהר

בסיפורים אלו התגלה גם עניינו הרב של שנהר (שהיה ממקורביו של חוקר הקבלה המפורסם גרשום שלום) במיסטיקה ובקבלה. את זאת אפשר לראות בסיפורים שונים כמו "שעה שנפלה", "משיח בקברים"' ואולי יותר מכול בסיפורו "בוצינא דנהורה", המוקדש לגרשום שלום. סיפור זה עוסק בחיפוש של תלמיד חכם צעיר אחר סודות הקבלה המוזרים ביותר שאותם, לדעתו, טמן מקובל בקברות הסנהדרין ובירושלים. הוא מסתיים כמעט כסיפור אימה, כשהתלמיד חווה חוויית אימים מזעזעת בחיפושו.

לשנהר היה גם עניין עמוק במיתוסים קדומים מעין אלו שבהם התעניינו "הכנענים", ובראשם יונתן רטוש ואהרון אמיר, וייתכן שהייתה קרבה רעיונית מסוימת בינו ובינם. ספרו האחרון, "בשבעה דרכים" − רשמי מסע שלו כשליח הסוכנות הציונית בדרום אמריקה − כלל תרגום ראשון לעברית של האפוס הקדום של בני המאיה, "פופול וו". אפוס זה מביא את המיתולוגיה הפגאנית של תרבות זאת, שעד אז לא הייתה ידועה כלל בשפה העברית.הערכה של כל אותן דתות קדומות, על המיתוסים שלהן, נמצאת גם בסיפורו "לילה בשומרון".

פחות ידועים אך לא פחות מעניינים הם קבוצת סיפורים שכתב שנהר, העוסקים בימי המקרא. יצחק שנהר חיבר כמה סיפורים היסטוריים מקראיים מרשימים במיוחד, אם כי אלו עוררו תשומת לב ביקורתית מועטה. עניינו של שנהר בהיסטוריה הקדומה של הארץ נחשף עוד בסיפור "האשל", שלמרות שהוא מתרחש בזמננו, יש בו הפניות לעבר הקדמוני הקדם תנ"כי של הארץ .

במאמר זה אעסוק בשני סיפורים מקראיים של יצחק שנהר: "לילה בשומרון" ו"מעל מי מרום". בשניהם עוסק שנהר, בניגוד למקובל בסיפורת התנ"כית המודרנית, באנשים פרי המצאתו על רקע האירועים ההיסטוריים הגדולים − חורבן ממלכת ישראל בידי האשורים וקרב מי מרום, בין שבטי ישראל והכנענים של חצור.

הדמויות הן אנשים פשוטים שההיסטוריה, דהיינו המקרא, לא טרחה לרשום אותם: ישראלי פשוט שנמכר לעבד, וכנעני פשוט מהעיר ארשף שמוצא את עצמו בקרב. אלו הם אנשי שוליים, שאותם התנ"ך לא מזכיר, למרות שיש להם במהלך הסיפור סיכוי לבצע גדולות ונצורות, לעשות היסטוריה של ממש. אבל הסיכוי הזה לא מתממש. כאמור, העיסוק בדמויות מומצאות על רקע סיפורי התנ"ך הוא נדיר בספרות העברית שמעדיפה, בסיפורים ובמחזות זמר, להתמקד בדמויות מוכרות מספר הספרים.

אמנם, אפשר למצוא דוגמאות לדמויות מומצאות בספריו של אבי הסיפורת העברית החדשה, אברהם מאפו – "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון", שם השימוש בדמויות מומצאות הקל על הסופר ועל הקוראים להזדהות עמם. עיסוק כזה בדמויות מומצאות לחלוטין על רקע תנ"כי, אפשר למצוא גם בסדרת סיפוריו של פרישמן, "במדבר", ששם הגיבורים הם כולם אנשים רגילים על רקע מסעות בני ישראל במדבר. אפשר למצוא שימוש כזה גם ברומן מתקופת השופטים של חיים הזז, "ימלא", ובספרו של יעקוב רבינוביץ, "במוט עמים: סיפור מימי ממלכת ישראל". ספר זה עוסק בעלילותיו של לוחם ישראלי בעשורים האחרונים של ממלכת ישראל, והוא פורסם במקביל לסיפוריו של שנהר ומן הסתם היה מוכר לו. דוגמה מודרנית יותר אפשר למצוא בסדרת הטלוויזיה הסאטירית של אפרים סידון "חצי המנשה" העוסקת בימי שמשון, שם תוארו כמה דמויות בכפר "בציר עביעזר". אבל, בסך הכול, דמויות מומצאות בתקופה התנ"כית הן דבר נדיר למדי בספרות העברית. הדוגמאות הבולטות לכך נמצאות, כאמור, בסיפוריו אלו של יצחק שנהר.

שנהר המחזאי − אלגוריה על הרודנים היוצאים נגד האל

בשלבים הראשונים של יצירתו פרסם שנהר מחזה תנ"כי בשם "משא בבל", שבו ניכרים הדים של המחזות התנ"כיים האלגוריים של מתתיהו שוהם ויעקב כהן מאותה תקופה. המחזה נותן ביטוי לרעיון האדם העליון שיבוא במקום החברה האנושית הקיימת, שפלת הרוח. המחזה עוסק בבניית מגדל בבל בידי המלך נמרוד, שהוא מעין נציג של האדם העליון הניטשיאני, ויש בו אלגוריה על הרודנים היוצאים נגד האל, מסוגם של היטלר וסטלין.

במהלך המחזה נמרוד מתנצח עם נציג המונותאיזם נח, ומשוכנע בנצחונו על אלוהיו של נח ש"זקן מאוד וליחו נס". אמנם החושך והתוהו אופפים לפתע את המגדל, אך נמרוד מסרב לראות את עצמו כמנוצח ונשבע למגר את האל ל"עדי עד". הוא מחליט לחכות עד שיקום שבט חדש ודור חדש כרוחו הוא, שישנא את האלוהים, אשר מרדו ירקיע לשחקים, שבט שיכונן את המגדל מחדש כמצבת קלון לאלוהים.

באידאולוגיה של נמרוד יש לדעתי ביקורת מרומזת גם נגד סוג האידאולוגיה הניטשיאנית של יונתן רטוש, שהחלה להיות מופצת בארץ ישראל בסוף שנות השלושים.

הסיפור התנ"כי מנקודות מבט שונות

סיפוריו הקצרים של שנהר בנושא הם "זמרת הארץ", המתאר את המצור ואת שוד אוצרות בית המקדש בירושלים בידי הפרעה המצרי שישק, בימי רחבעם בן שלמה במאה העשירית לפנה"ס, זמן קצר לאחר חלוקת הממלכה המאוחדת לשתי מדינות מסוכסכות. הסיפור מכיל תיאור חי של ירבעם בן נבט, הבא להתרפס בפני הפרעה המצרי העסוק בענייני ממלכתו ושל רחבעם. הלה שוב שוגה, שומע להצעת הזקנים ונותן למצרים, בסיום האירוני, את אוצרות ירושלים לפני שאלה נאלצים לסגת מסיבותיהם שלהם.

שני הסיפורים שאסקור כאן עומדים בניגוד ל"זמרת הארץ", שבו הדמויות הן כולם מלכים − רחבעם מלך יהודה, ירבעם בן נבט מלך ישראל ושישק פרעה מצרים − וכולם מבצעים מעשים בעלי השלכות חובקות עולם הנושאים משמעות היסטורית. "גיחזי" הוא סיפורו של הנביא אלישע המתואר מנקודת המבט של משרתו גיחזי. זה אינו מבינו כלל ומעדיף את חיי היום-היום הפשוטים על רעיונות הנבואה המסתוריים עבורו.

בסיפור זה יש מעין עימות רעיוני בין האדם הגדול, אלישע, ובין האיש הפשוט, גיחזי, שאינו מעוניין ואינו מבין באידאולוגיות וברעיונות ואינו מבין את שינוי העולם כמו אדונו, שמת סוף-סוף ומאפשר לו לחיות חיי איכר פשוט המנותק מהאירועים החשובים של העולם. בכל אלו הציג שנהר את הסיפור התנ"כי בנקודות הכרעה בתולדות עם ישראל אך גם מנקודות מבט שונות מהמקובל, נקודות המבט של המנוצחים המובסים ואלו שאינם מבינים ואינם זקוקים להשקפת העולם התנ"כית.

למרות שאינו תוקף את המסורת התנ"כית ישירות, הוא כמו יוצר גישה אירונית מרוחקת כלפיה. פנואלי אומר על כך: "לא אל הנביאים שוהה המחבר ולא קול האלוהים מהלך בסיפוריו, אלא אל האדם הפשוט הפנה מבטיו שאינו אוסר מלחמה על יצריו" .

שנהר מראה אם כך בסיפוריו, שאותו עבר תנ"כי רחוק לא היה שונה בהרבה משלנו וגם בו האנשים נהו אחרי יצריהם. כך, בעצם, הוא כמו לועג להם ולנו.

"לילה בשומרון" − נער אילם המלווה בפנתר כמייצג את אליל הבעל

"לילה בשומרון" הופיע לראשונה בכתב העת "מאזניים" יח תש"ד, ולאחר מכן בקבצי סיפוריו של שנהר "מאז ומקדם" ("שוקן", תש"ז) ובקובץ כל סיפוריו, "סיפורי יצחק שנהר, הכרך השני" (מוסד ביאליק, 1960).

כמו סיפוריו האחרים של שנהר, נפתח הסיפור בתקופה של צומת דרכים: "הדבר היה בימי פקח בן רמליהו מלך ישראל, שנה אחת לפני עלות תגלת פלאסר על ארץ שומרון לכבשה". הנער הודיהו (שם אירוני מאוד לאור אירועי הסיפור) מביא כספי מוהר לאבי כלתו. הוא מתגעגע לעיר היפה שומרון, אבל שודדים מתנפלים עליו ושובים אותו. ניסיון הבריחה נכשל והשודדים כורתים את לשונו. מכאן ואילך הוא אילם. הוא נמכר כעבד לארמי שמחבב אותו. הנער חולה מגעגועים למולדתו וכדי לעודדו מבטיח לו האדון שישחררו לאחר שבע שנים. אך כעבור שש שנים הוא אינו מקיים את הבטחתו − רק לפני מותו הוא משחרר את עבדו האילם.

הודיהו יוצא חזרה לארצו, מלווה בפנתר שאותו אימץ כגור ושאותו הוא מושך בחבל. הוא אינו יודע כי בהיעדרו הארץ נכבשה בידי האשורים שהגלו את תושביה ויישבו אותה בעמים אחרים ובאלים אחרים. הארץ השתנתה לגמרי – יש בה פולחן של אלים חדשים, והפולחנים הוותיקים של ה' ושל הבעל מוזנחים עד מאוד. כדי למשוך תשומת לב מנבא כוהן הבעל את בואו של הבעל, וכשמגיע לעיר האיש האילם הענק בלוויית פנתר מקבלים אותו ההמונים כאילו הוא האליל בעל החוזר לארצו.

הכוהן מבין מה קרה לאיש ואומר לו: "מן השבי הלכת ואל החורבן באת". הודיהו בורח מהחדר, למרות שהכוהן נועל את הדלת, למעשה כרצון הכוהן הערמומי שאינו רואה סיבה לכלוא או להרוג את האיש החף מכל פשע. הודיהו נכסף להגיע לממלכת יהודה האחות לישראל. בגבול יהודה הוא אינו עונה לקריאת שומר הגבול והוא נהרג בחץ − מוות חסר טעם וחסר משמעות. בסיום מפתיע זה נשלם הסיפור.

דעות הביקורת והמחקר − "המושלם והיפה ביותר בסיפוריו של שנהר"

נובלה דרמטית זאת, שקדמה בכתיבתה לשאר הסיפורים התנ"כיים של שנהר, עולה על כולם מבחינה ספרותית, וכך ראו אותה המבקרים השונים. שלושה מבקרים שמו דגש מיוחד על סיפור זה ביצירתו של שנהר: אריה ליפשיץ, ברוך קורצוויל ודן מירון. פרט להם יש התייחסויות קצרות לסיפור זה מאת ש.פנואלי ורות שנפלד. ברוך קורצוויל כתב על סיפור זה שהוא לדעתו "המושלם והיפה ביותר, והוא בכלל אחד הסיפורים היפים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות והוא מחונן בכל הסגולות של סיפור טוב". הוא מתמצת את עלילת הסיפור ומשווה בין הסצנה בין כוהן הבעל מגפיעש ובין "האינקוויזיטור הגדול" של דוסטויבסקי בספרו "האחים קרמזוב", שהוא לדעתו ביטוי אמנותי חזק לנושא השיבה המאוחרת. ש. פנואלי, שכתב גם הוא על הסיפור בעת פרסומו בספר, מעיר ששנהר אינו מפנה את תשומת לבו אל הנביא קול האלוהים, אלא דווקא אל האדם הפשוט, זה שבשוליים, שאינו אוסר מלחמה על יצריו ואין לו מסר אלוהי להעביר. "כאילו באו הסיפורים ללמדנו שאין בין זמננו ובין הקדם ליצרים שאינם משתנים, אינם מתחלפים ואינם מתהפכים במסיבות הזמן".

אריה ליפשיץ − שבעת שהוא עוסק בסיפורים ההיסטוריים כותב: "אנו קוראים בסיפורים "זמרת הארץ","לילה בשומרון" וב"גיחזי" וממולנו המרוחק מתקרב והולך אלינו, מרעיש לבנו, אף מלמדנו לקח גדול" −מגדיר את "לילה בשומרון" כ"נהדר שבהם" (הסיפורים ההיסטוריים של שנהר) וקבע שהוא "מפעים לא בלבד בעניינו הכללי, אלא בעיצוב הדמויות החטובות כבתוך שיש… דמות הרועה הישראלי הענק הודיהו עם הפנתר לצדו, כל גלגוליו בארץ ובשבי הארמי… כמיהתו לשוב לארצו, בריחתו מן השבי, תמיהתו-אכזבתו על האלילות שפשתה בארצו בשומרון כולו ומותו האיום בידי אחיו משומרי הגבול של ארץ יהודה – עיצוב דמות זאת היא לשנהר השג ספרותי רב ערך" .

חוקרת הסיפורת ההיסטורית רות שנפלד שייכה את הסיפור לז'אנר הסיפור המקראי הרומנטי, שמוצאו באברהם מאפו. ז'אנר זה שם לו לדגש להחיות את האווירה הקדומה של ימי התנ"ך תוך התפעלות מהטבע הקמאי של האנשים ואליהם. זאת, נוסף על דגש מיוחד שהוא שם באשר לדמיון בין לילה בשומרון ובין סיפורי "במדבר" של דוד פרישמן, ולדעתה "הסגנון האקספרסיבי בסיפור זה הוא פיתוח של סגנונו האמוטיבי האקסטאטי של פרישמן".

דן מירון, שכתב את הניתוח החשוב, המקיף והממצה ביותר על יצירתו של שנהר בכמה גרסאות לאורך 24 שנה, מסכם את הסיפור העוסק בשובו של הגיבור, שיוצא את הארץ כשכולה עברית ושב לארץ הרוחשת עממי-עממים שונים ומשונים שנעקרו מן המזרח והוגלו אליה בידי האשורים. שנהר, קובע מירון, אינו נתפס לגישה הלאומית הרואה בכיבוש הזר חילול של לגיטימיות הארץ. פולחניהם של העממים הזרים האלו, להפתעת הקורא, מתמזגים באדמת ארץ ישראל לא פחות משהתמזג בה פולחן האל העברי. הבעל ופולחנו, ששלטו בארץ לפני בוא אלוהי ישראל ומרכבות נצחונו, הצליחו להשתמר בה, והם מתמזגים עם נופה לא פחות משמתמזגים עמה הפולחן והאלוה העבריים. גם כעת, עם התמורה ההיסטורית הגדולה, מצליח הבעל לשמור על כוחו, שעה שאלוהי ישראל פורש שבור כנף לרובעים השוממים של שומרון, שלא דרכה בהם כף רגל מיום גירושם של בני ישראל אשורה.

ואף על פי כן, עודנו משלח בבני העממים אריות מן ההרים הפראיים. הבעל שומר על כוחו הרבה יותר מהאל העברי, אך סופו שיסולק בידי אלים חדשים כמו אלילת בבל מעולפת המזלות, נרגל בעל הכנפים, אשימא אדיר הקרנים, אדרמלך וענמלך וכיוצא בהם, שכן זוהי טיבה של הארץ: אלים באים ואלים הולכים והארץ לעולם עומדת.

מירון קובע שבסיפור זה, כמו בסיפוריו האחרים, שנהר מציג את הארץ דווקא באותן תנועות היסטוריות המגלות את זמניות כל האחיזה שבה. "לילה בשומרון" לדעת מירון, מתאר את חורבן מקדש ודת הבעל הנדחים, וכי אין הבדל מהותי בין הנדחים − כולם קצרי יד בפני הזמן ההיסטורי השוחק את הכול. מירון שם אם כך דגש בביקורת המוסווה שיש בו, לדעתו, על המפעל הציוני ועל התפיסה של ההיסטוריה היהודית כנקודה מרכזית בתולדות ארץ ישראל.

אינני מתנגד לתפיסה חשובה זאת של מירון, שללא ספק יש בה משום הבחנה מעמיקה לגבי משמעויות היצירה, אולם לדעתי היא אינה ממצה כלל את מה שיש בסיפורו זה של שנהר.

"לילה בשומרון" כהרהור על האידאולוגיה הכנענית

לדעתי יש מקום לראות בסיפור זה, שבמקור הופיע בשנת תש"ד 1944, גם כתגובה ביקורתית, אם גם לא שוללת לחלוטין, על רעיונות האידאולוגיה "הכנענית" של המשורר יונתן רטוש, שהחלה להיות מופצת וזכתה להשפעה רבה ביחס לזמן שבו נכתב הסיפור. לא מן הנמנע לדעתי, שבסיפור יש הד לתורתו ולדבריו של רטוש, ואף רמיזות אליו ספציפית בסיפור בדמות הכוהן הבעל מגפיעש, המוצג כאידאולוג מאוחר של הבעליזם המנסה להקים אותו לתחייה.

דמותו של מגפיעש בסיפור מזכירה את דמותו החיצונית של רטוש: "גבה קומה היה האיש ודל בשר, וגולגלתו נקייה משערות". הכוהן מגפיעש שהוא לדעתי גיבור הסיפור האמיתי, הוא דמות אקטיבית ויוזמת במהלך הסיפור בניגוד לגיבור הנומינלי הודיהו, דמות פאסיבית שיש לראות בה הלכה למעשה נציג של האידאולוגיה הכנענית כפי שבוטאה בידי רטוש.

יונתן רטוש

הדים אירוניים לאידאולוגיה הכנענית נמצאים בסיפור בתיאור בני העממים השונים שבאו להתיישב בארץ ישראל והפכו, הם הם ואליהם, לגולים. שנהר מתאר: "העיר התחלקה לקריות, קריה וקריה והאומה שלה, אומה ואומה והמקדש שלה".

לא קשה לראות שבתיאור זה בעצם מבטא שנהר את המצב העכשווי בעירו ירושלים ואת הרבעים השונים שבה, שחולקו לפי עדות ממקומות שונים ועם מנהגים שונים שאותה תיאר בסיפוריו הידועים על ירושלים הישנה.

ביטוי אידאל ה"עברי החדש" לפי התנועה הכנענית ב"לילה בשומרון"

"מאז בא אספסוף הגויים להתנחל בשומרון בפקודת אשור שהביאו עמהם את אלילהם שלהם ומנהגיהם אשר לא המה, וימים רעים נתרגשו על מגפיעש" − יש כאן תיאור של הפולחנים הזרים ממקומות רחוקים שונים, המתבצעים כעת בשומרון ומטרידים את דעתו של מגפיעש שאינו יכול לסבול אותם.

זהו אזכור ברור לאידאולוגיה הכנענית שדוחה בכל תוקף את הבאת התרבות היהודית הזרה לארץ ישראל וקוראת לכל המהגרים לקבל על עצמם לחלוטין את התרבות העברית המקומית ואת הזהות הטריטוריאלית המקומית ולהתמזג בה ולשכוח את "מטענם הקודם". מגפיעש מנבא ש"עור ובשר לבש הבעל, עצמות וגידים העלה, ומראה אדם מראהו, גבר ילוד אישה. קול קורא: בלילה ידרוך הבעל על במתי ארץ, ובסתר חושך יעבור בשומרון האיש. אני רואה. אני רואה!"

כאן יש רמיזה ברורה לרצונם של הכנענים ושל רטוש ליצור עברי חדש בארץ ישראל, שסומל בידי הפסל "נמרוד". נבואתו של מגפיעש מתגשמת לכאורה בניגוד לציפיות כשלשומרון מגיע בלילה המיועד "אדם ענק, ערום ויחף, פראות ראשו יורדות על כתפיו ופנתר שחור מתחכך בסובכי רגליו".

"נמרוד" – פסל העשוי מאבן חול נובית שיצר הפסל יצחק דנציגר

תיאור זה מזכיר מאוד את תיאור הפסל של נמרוד, שהוא כזכור ענק ערום, לא נימול, שעל כתפו בעל חיים.

זהו האידאל של "העברי החדש" לפי התנועה הכנענית. אפשר למצוא בקטע הנבואי המושמע ממגפיעש, הד לשירתו לאידיאולוגיה של רטוש, במיוחד לפואמה המאוחרת שלו, "ההולכים בחושך" (רטוש החל לעבוד עליה כבר בשנות ה-40 המוקדמות) המתארת את תחיית האלים הפגאניים.

דחיית רעיונות יונתן רטוש ב"לילה בשומרון"

הסיפור "לילה בשומרון" הוא אנטי מיתי ואנטי הרואי ואף אנטי אידאולוגי במובהק. יש בו דחייה של הרעיונות של יונתן רטוש, כפי שבוטאו בין השאר ויזואלית בפסל "נמרוד", דווקא בגלל שלכאורה הם מכירים אותם כל כך.

גיבורו של שנהר עונה לכאורה על דמות הגיבור המיתי: הוא ענק בקומתו והוא לוקח לו פנתר שמלווה אותו כמו גיבורי הקדם הרקולס. וכך הוא מזוהה בידי אנשי שומרון שרואים בו כאל בעל שחזר אליהם מהשמים.

יש לזכור שהבעל היה גרסה פיניקית של הרקולס הגיבור המיתי הכל יכול או להפך, הרקולס היה גרסה יוונית של הבעל. שנהר מבטא בכך אירוניה מרה. הגיבור הנערץ שבא להציל את פולחן הבעל הוא אילם שכל חייו חי חיי עבד. בסיפור רגיל היה מקבל את המלכות שהוצעה לו כאל, אך כאן הוא מעדיף להימלט ממנה. נוסף על כך הוא מוצא את מותו באופן עלוב וחסר משמעות − מחץ טועה של שומרי ממלכת יהודה.

דחייה זאת מוצגת בתיאור פולחן הבעל הגווע, שהרי הכנענים העדיפו לתאר את הכנעניות כתרבות פורחת בשיאה. שנהר בסיפור זה וב"על מי מרום" מתאר אותה בגוויעתה. נמרוד, גיבורו הניטשיאני של שנהר, כבר הופיע כמה שנים בדפוס לפני שנוצר הפסל המפורסם בשם זה של דנציגר, שהכנענים ראו בו את סמלם. אבל שנהר ללא כל ספק היה מודע היטב לפסל זה ולכל מה שסימל. במחזה "משא בבל" הוא יוצא נגדו, וכך גם, באירוניה, ב"לילה בשומרון".

ב"לילה בשומרון" יש לעג לציפיות שסמל זה מעורר. גיבורו הודיהו רחוק מאוד מלהיות אדם עליון, למרות שלכאורה הוא אידאלי לכך, ובניגוד לכל הציפיות של הקורא ששנהר מעורר אותן שוב ושוב. למשל, בתיאור קבלתו של הודיהו בידי אנשי שומרון כאל הבעל החוזר לממלכתו, קבלה המונית המסתיימת בלא כלום. הודיהו אף אינו נאבק באוייבי עמו. הוא מוצא את מותו במוות חסר משמעות וסתמי בידי אנשים שאותם הוא מחשיב כאחים, אך אין להם כל קשר אליו, כי מה להם ולו?

בניגוד לטענות רטוש, שכל עממי ארץ ישראל הקדומים היו דוברי עברית ולכן בני לאום אחד, ב"לילה בשומרון" אין קשר מיוחד אפילו בין ממלכות ישראל ויהודה האחיות כביכול, כפי שמגלה הודיהו בדקות האחרונות של חייו. יש כאן סיפור אנטי הירואי במכוון, המכיל דחייה של האידאולוגיות ההרואיות שהפיצו אנשי התנועה הכנענית. אמנם הדחייה אינה מוחלטת − שנהר ללא ספק מוצא עניין אינטלקטואלי מסוים ברעיונות הכנענייים, ואולי אף כוח משיכה מסוים, אך כמו רוב האינטלקטואלים של היישוב, הוא סולד מהפנטיות הקיצונית של דרישת רטוש לנטוש לחלוטין את התרבות היהודית הקדומה עבור "הבעל".

הכנענים ב"על מי מרום" − "לא תואר להם ולא הדר"

הדים לרעיונות הכנעניים ניתן למצוא גם בסיפור התנ"כי האחרון של שנהר, "על מי מרום",שבו חוזר שנהר לתבוסה שאותה הנחיל יהושע בן נון ליבין מלך חצור ולכנענים בנחל מרום בגליל. לראשונה בסיפור זה מוצגת המפלה הכנענית מנקודת המבט של לוחם כנעני מובס וגווע למוות בשדה הקרב, שאינו מבין מדוע הבעל שאותו עבד כל חייו באמונה נטש אותו. על פי הגדרתו של רטוש, יחמי הכנעני הוא עברי בן עברים דובר עברית. לדעת רטוש כל יושבי הארץ שהשתרעה מגבול מצרים עד נהר פרת היו עם אחד בעל לשון אחת.

אמנם הארץ הייתה מפוצלת ליחידות מדיניות רבות והלשון הייתה רבת ניבים והאמונות שונות, אבל לא היה זה פיצול לאומי. "העברי" כבן עם חי בריא ונורמלי בארצו, ונלחם בתעוזה במלחמות שונות .זאת, לעומת היהודי הגלותי, שהוא "ערש העבדים והמשעבדים מאז ומעולם".

לדעת רטוש ליהודים יש תסביכים נפשיים שונים של מוכי גלויות. העברים מבחינתו הם שבטי פראים שבאו להחריב את ארצו התרבותית והפורחת. "למה הבעל באתנו כל הרעה הזאת? שואל יחמי, "וכי עולות וזבחים לא הקרבנו לך – ולמה הסתרת בינה משרינו " – והבעל מחשה". דן מירון מוסיף: "וכך גם יחשה אלוהי ישראל בבוא היום – יומו. רק זכר מה ישאר". שנהר בכל אופן, בניגוד לטענתו של דן מירון, אינו מתמקד רק באימפוטנטיות של הבעל שהיא נקודה משנית עבורו, אלא גם ובעיקר בחוסר הבנתו של הגיבור הכנעני יחמי את שבטי ישראל. "שבטי אלמונים שאינם למודי מלחמה, לא תואר להם ולא הדר, לא רכב ולא סוסים… מן הישימון באו ובידם אין כל ערי מבצר, לא ייסדו מימיהם ובניינות לא בנו, שדות לא זרעו וכרמים לא נטעו − תרבות אנשים עבדים ההולכים חשכים, ותולדות אין להם ובגויים לא נודעו".

יש כאן הד ברור להתקפות של רטוש על היהודים הגלותיים. ליהדות, ציין רטוש, יש היסטוריה של הגולה בלבד, וזו רצופה כולה פורענויות, פוגרומים וגירושים. מן העז והמפואר אין בה מאומה. "היהדות לא תילחם על מולדת באשר מולדתה היא הפזורה… כי בלב שלם ושקט יבגוד היהודי וריפה ידיים … כי אין נלחמים בחרוף נפש על מותרות ואין שופכים את הדם על התפל…" משום כך לדעת רטוש, על האומה העברית החדשה וההרואית בארץ ישראל להיפרד לחלוטין מהעדה היהודית המפוזרת בעולם. עדה שהיא "יחדנית, מסתגרת, רפופת קיום, יושבת על הנשק ועל הכסף בתוך עולם עוין, בקשרי חשדנות עולם ואיבת עולם עם כל העולם סביב…"

הלוחם הכנעני הגאה, המובס והגווע, שאינו מסוגל להבין את העברים הפולשים שאין להם כל עניין בארץ ישראל ובטוב שבה, הוא מעין לעג להתקפות על היהודים הגלותיים, שאותן נהג להשמיע רטוש.

הוא בגוויעתו תמה הכיצד "הוא, יחמי, מרמי היחס אשר בארשף העיר, הוא יודע להבחין בין התבן והבור, ועושי בדים לא יוליכוהו שולל … הוא גדל הבשר שכוחו במותניו, ולא יחת מפני הדוב ומפני הארי, וכולו משוריין וחמוש בזין אוכל זין – הוא נפל בנופלים, ולא ברי לו עם עברי צנום ודל קומה, הניזון משרשי עשבים וגרעיני בר… בא ותקע לו בצדו את רומחו העלוב בטרם ימצא ידו להתגונן בצינה".

הנה כי כן, הכנענים כאן הם לוחמים נועזים ומרשימים, אך היהודים חסרי התואר וההדר שלא בנו דבר ולא זרעו דבר, שבאו מאי שם −הם-הם המנצחים לבסוף את הכנענים הגאים.

קשה למצוא אירוניה אכזרית יותר כלפי רעיונות הכנענות.

ראו עוד על יצחק שנהר:

יצחק שנהר בלקסיקון  הספרות העברית החדשה

יצחק שנהר בויקיפדיה

הפזמונים של יצחק שנהר באתר "זמרשת "

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך סופרים, סיפורת היסטורית עם התגים , , , . קישור קבוע.

2 תגובות על עוד ישוב הבעל ? – הסיפורים האנטי "כנעניים" של יצחק שנהר

  1. מאת אלי אשד:‏

    נראה שכיום יצחק שנהר זכור בעיקר כפזמונאי של פזמון אחד ויחיד מתוך רבים שכתב "מה אומרות עינייך" שהולחן בידי יוחנן זעירא.
    הפזמון הרומנטי הזה היה יוצא דופן בין פזמוניו של שנהר שהיו ברובם "ציוניים -קולקטיביים" כטעם תקופתו.אבל דווקא הוא השתמר כנראה בעיקר בגלל הלחן.
    הפזמון הזה זכה לקרוב לשלושים ביצועים בידי זמרים שונים והיד עוד נטויה.
    ראו באתר
    "זמרשת:
    http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=3442&artist=117

  2. מאת אלי אשד:‏

    שאר הפזמונים של יצחק שנהר שמובאים באתר "זמרשת " הם בולטים פחות.הן במילותיהם והן בלחנים שלהם.
    ראו אותם כאן
    http://www.zemereshet.co.il/artist.asp?id=117

    אבל יש מתוכם אחד שאני זוכר אותו מהילדות "כך הולכים השותלים " עם לחן סוחף שהלחין ידידיה אדמון והוא אחד הפזמונים הבולטים של חג טו בשבט :
    הנה הוא באתר "זמרשת"
    http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=245&artist=117

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*