לא תפוז סיני כי אם "קומקוואט" – קריאה בספר השירה "מפי התן" \ תום הדני נוה

קריאה בספר השירים "מפי התן" \ תום הדני נוה ("קשב לשירה", 2015)

מאת ורד זינגר


"המילים", השיר הפותח את ספר שיריו השני של תום הדני נוה (יליד 1979, נולד בקיבוץ גבעת ברנר ומתגורר בו גם היום) מופיע גם בכריכה האחורית וממנו נגזר גם שם הספר, "מפי התן". מדובר בשיר מוצלח, שיר ארס-פואטי יפה, נבון ומוזיקלי מאוד:


יללות התן ממושכות, תכופות ומהדהדות בלילות. אתה לא יכול להימלט מהן − במיוחד אם אתה גר באיזור כפרי. כשהיללה נמלטת מפיו של התן אתה יכול להיות בטוח שאיננה בודדת. מדובר במטח נחוש המבשר מטח נוסף בעקבותיו.

זהו דימוי נהדר לכתיבה. כמו יללה (ויללת תן, דווקא, הנקשרת לפריקת כאב − "עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה", מיכה א, ח) הרודפת יללה, כך רעיון רודף רעיון, תובנה רודפת תובנה, וזיכרון רודף כאב. וכל אלה הופכים בבוקר לשיר, בשונה מיללת התן שמתפוגגת ביום ונבראת מחדש בלילה. בניגוד ליללת התן שבאה והולכת, המילים מונצחות ליצירה בת-קיימא.

כמו יללת התן, המתרחקת ממנו ומתגלגלת אל ההרים המשיבים אותה אליו בהד, כך גם המילים מתרחקות ממושא הכתיבה, לעתים משנות צורה, "מזייפות", מגזימות או מקטינות את הנחוץ כדי להפוך ממעשה שקרה לשיר שנקרא − שיר אמת שנוגע, מתקלף בתודעה ונברא בה מחדש, צבוע בצבעי הקורא.

"בבוקר מצאתי אותן \ קטנות על הדף \ ואני כמותן". המשורר חווה תחושת ריקון וריקנות, כתוצאה מפירוק החוויה במילות השיר. אך הוא איננו חש שמחה נרקסיסטית-גרפומנית. להפך, הוא חש קטן כמו המילים (ויפה המילה "כמותן" שבתוכה נחבאות המילים "כמו תן"). המילים קטנות על הדף הגדול, והמילים קטנות מלתאר חוויות מסוימות. זהו שיר המתאר את צניעותו של הכותב, המוקיר את הכלי העומד לרשותו, המילים. הדני נוה, כפי שמצוין באתר "אינדיבוק" בלשונית הביוגרפיה, הוא פסיכולוג. לשמחתי, הפסיכולוג המשורר לא מתעד בספרו תובנות טיפוליות או חוכמות מטופלים – לפחות לא באופן גלוי. הוא מפריד בתבונה בין עבודתו לחייו, והנושאים המעסיקים אותו נעים בין זוגיות ואהבה, חיים ומוות ומשמעותם, קצת הורות, קצת שירי תובנות, תובנות נוף ונוף תובנות – וכמה שירים ארס פואטיים יפים כמו זה הפותח.

"מלאכה", השיר  החותם את הספר − גם הוא שיר ארס פואטי, קטן, צנוע ומדויק כמו שיר הייקו:


היקף היריעה הצר שעליו ניצב השיר הזה − קטן ומדוד. זהו שיר קטן על שיר גדול, מעין דיווח − המלאכה הסתיימה. הדבר התרחש ואין משם דרך חזרה. וגם אם יישכח השיר מיד, המטרה − פריקת היללה − הושגה.

תום הדני נוה נוהג להטיל נקודות בסוף שיריו, אבל בשיר זה לא הוטלה נקודה. הספר נגמר, אבל הסוף פתוח.


תום הדני נוה. צילום: אורלי הדני נוה

ייתכן שאם אילן ברקוביץ' – נייר הלקמוס שלי לספרי השירה ששווה לתת בהם מבט נוסף – לא היה מושך את תשומת לבי באשר לרשימת התודות המפורטת שמפרסם המשורר בעמוד הראשון, רשימה שאותה רואה ברקוביץ' כסימן להתמסדות (ספרו הראשון של הדני נוה, "פרא בית החזה", יצא לאור בהוצאה עצמית, בניגוד לזה השני, הרואה אור בהוצאה ממוסדת כ"קשב לשירה") הייתי עוברת על כך לסדר היום. "כשאתם קוראים בפתיחות של ספרי שירה על תודות של משוררים אלו לאלו", כתב ברקוביץ' ב-12 באפריל בדף הפייסבוק שלו, "תמיד תחשדו בכשרים". מעבר לאשתו, שלה הוא מקדיש את הספר, מודה הדני נוה לשורה של  משוררים כגון דניאל באומגרטן, יקיר בן משה, רון דהן וערן צלגוב − על "נקודת המבט וההכוונה", ואילו בפתח ספרו השני, "כתב יתדות" (2014, פרדס), מודה למשל המשורר דניאל באומגרטן לשורת משוררים – שביניהם תום הדני עצמו, נוסף על ערן צלגוב, רון דהן ואחרים – על "הערות והארות מועילות".

יכול להיות שבגלל שקיום הרשימה והדיון על אודותיו היו נעוצים בתודעתי, היא צרמה לי כחריקת גיר על לוח. במהלך קריאת הספר מצאתי את עצמי מהרהרת לא פעם על השפעות ניכרות של אחדים מן המשוררים ברשימה על אחדים מן השירים שבספר. ממש דימיתי את יקיר בן משה קורא בקולו המוטעם יותר מאחד מהם. והרי זה לא ייתכן ש"נקודת מבט והכוונה" לא תעבור איזו טרנספורמציה ותישכח לכל הרוחות. ומה זאת בכלל "נקודת מבט והכוונה" ומדוע היא זקוקה להצהרות שכאלה? ומה ההבדל בין "הערות והארות מועילות" שקיבל באומגרטן לבין "נקודת המבט וההכוונה" שקיבל הדני נוה? מדוע הם חשים בדחף מזוכיסטי להצהיר על אי-עצמאותם ועל חוסר הביטחון שלהם? בהמשך הדברים טוען ברקוביץ' כי "תום הדני יכול ללמד כמה מהמשוררים שהוא מודה להם בפתח ספרו החדש כמה וכמה פרקים בהלכות שירה בעצמו". אם כך הוא הדבר, זה לא רק מרגיז אלא גם מעציב.

כי במה שונה דין התן ויללתו שהוזכרו קודם ובמה שונה דינה של הפסיפלורה (מחוץ לבית \ פסיפלורה שולחת קנוקנות אל העתיד \ ונכרכת אל סופה", "מה שהחל, עד לאן יימתח?", עמ' 59) מדינם של המשוררים המזוכים, "המכוונים?" מה, יללת התן לא מכוונת מספיק? האם קנוקנות הפסיפלורה לא מעניקות נקודת מבט? התשובה היא: לא. הפסיפלורה לא מציעה בנחישות להעניק לשיר על אודותיה תהייה פילוסופית בתור שם, והפסיפלורה לא מכוונת לשבור את השורות בשיר על אודותיה באופן לא סימטרי − הראשונה והשלישית קצרה והשנייה ארוכה, כאילו נמתחת ונכרכת מימין ומשמאל, ממש כמו פסיפלורה, וואהו, בשתי נקודות הציון − הראשונה "איפה" ("מחוץ לבית") והשלישית "מה" ("ונכרכת אל סופה").

אני כבר מדמיינת את אחד ממשוררי רשימת המזוכים מבריק עם הרעיון הזה בעיניים זוהרות בישיבת המזוכים השבועית (כאן המקום לציין שהאקדמיה ללשון העברית הציעה כחלופה עברית למילה "קרדיט" את המילה "מִזְכֶּה"ׂ). אני גם מדמיינת את אחד מהם מתעקש ששיר חלש יישאר בספר כי "יש בו משהו חזק ומעורפל", למשל השיר "דרכונים" (עמ' 58) שלכאורה נראה שמסתתרת בו תובנה מעניינת, אבל המחשבה על אודות התובנה והחיפוש אחריה עשו לי קצת כאב ראש −  "בסוף הלוויה, ספרי התפילה נאספו \ כמו דרכונים בטיול מאורגן. \\ המת החל לבלוע את העולם". רגע, בואו נלך צעד צעד. כשלוקחים לנו את הדרכונים ומחתימים אותם, אנחנו, מן הסתם, עושים את דרכנו למקום אחר, לעולם אחר, לארץ אחרת, לא לפני שביקשנו בנימוס את השוקולד במטוס. עכשיו, אם ספרי התפילה נאספים כמו דרכונים היכן נשכחנו אנו? נגמרה ההלוויה. איפה אנחנו? מדוע המת החל לבלוע את העולם ולא אנחנו? האם המת אחז בספרי התפילה? ומי הנקבר, מי זה המת הזה? קרוב? רחוק? "אבל יש כאן דימוי מעניין", אמר אולי אחד ממשוררי רשימת המזוכים, "וגם מצלול נורא יפה: מאורגן − עולם".

השיר הזה לא נוגע בי. אני שונאת שזורקים לי את המוות בלי שיצבוט אותי אפילו טיפ-טיפונת, בלי שיאמר לי דבר, בלי שיגרום לי למות בעצמי לכמה שניות. השיר הזה יוצר אצלי בלבול. ייתכן שאם הייתה נמחקת השורה האחרונה, היה מוחי יוצר השלמה אחרת. או אז, העולם האחר, השונה, הרחוק – זה המתגלה בטיול מאורגן, היה הלוויה עצמה. זה אמנם לא טיול ארוך – אבל בכל זאת טיול, על כל המשתמע ממנו. השורה האחרונה מוזילה, בעיניי את הרעיון והופכת את השיר לבלתי הגיוני בצורה לא נעימה. הוא מרחיק אותי, הקוראת,  מתחילתו. היא זורקת אותי החוצה ממנו. אני גם מסתייגת מן העובדה ששירים דמויי הייקו משוכפלים בספר הזה תדירות, רק כי פעם-פעמיים זה הצליח יפה (למשל ב"מלאכה") − אז יאללה, בוא ננסה עוד, כמו למשל בשיר "קומקוואט" − שמו הלועזי של התפוז הסיני. ואולי בכלל קראו לשיר במקור "תפוז סיני", מי יודע, ואולי אחד מהמשוררים המזוכים אמר במפגיע להדני נווה: "שיגגלו, שיתאמצו" − "שלכת תפוזים סיניים \ נשרה מהעץ. \\ צל כתום נפרש"  ("קומקוואט", עמ' 60). אז נפרש צל כתום, צל חלקלק כתום ונרקב, אז מה? איפה החידוש? שצל מעיב יכול להיות גם כתום? שחיבור סופו להתנתק ולמלא את השטח בצבעו המבלבל שיש בו מן האופטימיות? שכמו שעץ התפוז הסיני משנה את צורתו מחיוניות התלויה מעל לאפסיות המוטלת ארצה – כך גם האדם? לא, זה לא נוגע בי.

אבל כאמור, יש בספר הזה כמה שירים שבהחלט נגעו בי, שירי אמת כמו זה:


החיים הדוקים על הגוף תרתי משמע. גם באופן פיזי − העור מתוח, וגם באופן נפשי-רגשי-רוחני. אדם צעיר פעיל ונמרץ, פניו קדימה לכיוון התנועה (מוטיב התנועה, הכולל את הכביש ואת כלי הרכב והחנייה חוזר לא מעט בשירי הספר). הוא נחוש וחדור מוטיבציה. הוא חיוני ופעלתן, יודע מה הוא רוצה. אחיזתו במציאות – מוצקה. מרכז הכובד – יציב. אבל הזמן נוגס בכל זה ללא רחמים, ואם העור הוא כביש, הקמטים הם פסי הרעדה − דימוי יפה גם בגלל הרעד המתאר אדם בא בימים, וגם בגלל הטלטול שאנחנו חווים על ה"במפרים" האלה. כל משבר – טלטול.

המשורר ממשיך לתאר את הזִקנה באופן פיזי (ושוב גלגל עין מול גלגל מכונית), עד שלבסוף מרכז הכובד אובד ומתרחש מוות, שנקווה כי מקורו בשיבה טובה ולא בתאונה על כביש מחוסר פסי הרעדה. מכמירות לב הן שורות הסיום. הנה כאן מצליח הדני נוה לתאר את המוות באופן רגיש וחד פעמי, ברור ונוגע − המוות מתרחש אמנם באופן טבעי, אך בחמצמצות קורעת לב. אם הורים אינם שמים לכך שילדם אבד להם ברחוב, הרי שהם עסוקים מאוד בעצמם ובמה שקורה ברחוב, בחיים. וגם הילד, כנראה, עסוק במשחק או בתגלית שגילה, כפי שהזקן עסוק לעתים בזיכרונותיו ובמכאוביו. אבל אחר כך, משמגלים ההורים שילדם נעלם – הם זועקים מרה. כך קורה, מן הסתם, כשמישהו הולך מעמנו ונפקד מאיתנו לעד. אנחנו ממשיכים לצעוד בלעדיו, מכוח האנרציה, אבל במהרה חסרונו משתק אותנו. לבסוף אנחנו מתאוששים איכשהו − הזמן עושה את שלו, ויום אחד גם אנחנו נלך ונאבד את מרכז הכובד עד אשר האלוהים ישחרר את אחיזתו מאיתנו. שימו לב שגם בשיר זה, בדומה ל"מלאכה", לא הוטלה נקודה בסיום, דבר המדגיש את המעגליות שבחיים, את האין-מוצא. אין להוציא מכלל אפשרות שאחד מן המשוררים המזוכים כיוון את שניהם והעניק להם, בבטלו את הנקודה, את נקודת מבטו.

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון, עורכת תוכן. עורכת שירה - ומבקרת בה, לאו דווקא אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים . קישור קבוע.

3 תגובות על לא תפוז סיני כי אם "קומקוואט" – קריאה בספר השירה "מפי התן" \ תום הדני נוה

  1. מאת דוד ברבי:‏

    אהבתי את מה שכתבת ורד
    ובשיר האחרון הטבת לתאר מצב שקורה לצערנו הרבה פעמים

    אם הורים אינם שמים לכך שילדם אבד להם ברחוב, הרי שהם עסוקים מאוד בעצמם ובמה שקורה ברחוב, בחיים. וגם הילד, כנראה, עסוק במשחק או בתגלית שגילה, כפי שהזקן עסוק לעתים בזיכרונותיו ובמכאוביו.

  2. מאת יהודית אוריה:‏

    משורר נפלא. תודה, ורד על איכות התיווך שלך.

  3. מאת אורנה:‏

    מעולה, מרחיב נפש.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*