יומן קריאה קצר – על "בת המקום" של לאה איני מאת מרב זקס-פורטל

כל כך הרבה הסתחרר לי בראש בלילה שאחרי קריאת בת המקום, שלגמרי שכחתי את נקודת הפתיחה של היחסים בינינו. בהדרגה, כבר לא הרגשתי שמישהו קצת עבד עלי בעסקה הזאת של אחד פלוס אחד בחסות ההוצאה לאור. למרות רצוני עלה באוזניי קולו הרך של העורך הנדיב שהרעיף שבחים על כתב היד שלי תוך שהוא מתנצל ואומר, "אבל תביני, אנשים לא ישלמו 78 שקל בשביל ספר של מאה עמודים ועוד של סופרת מתחילה." לכן, כאמור, חשדתי קצת בספר הזה שעונה כביכול על תשוקת הקוראים לאורך ולתגמול הולם ומקבץ יחד שני סיפורים, "בת המקום" ו"ספרא".

ולא רק זה, גם קשה היה לי להחליט במה להתחיל. הקוראת המרדנית רצתה להתחיל בשני דווקא. אבל הממושמעת רצתה להתחיל על פי הסדר. וכך יצא שפסחתי על שתי הסעיפים וקראתי כמה דפים מפה וכמה מפה וכל אותו זמן לא הצלחתי ממש ליישב את לאה מכאן ואת סמוקי משם, את ביצות פלורידה שורצות התנינים שלא הוטלו סתם בדפים הראשונים כדי שירקבו על המדף עד הסוף, לעומת לאה, לאה שלנו, של יעקב ורחל והאמהות כולם. לאה הלא-אהובה, אך הפורייה, לאה אמנו. מה ללאה מהכרך האפרורי בת ים, הילדה האמיצה שקמה ומעבירה את עצמה על דעת עצמה לבית ספר תל אביבי בשם ספרא, ולסמוקי זאת על כל מאה ושמונה עשרה הקילוגרמים שלה, על אחותה היפה והחכמה יותר (לא שזה משנה כל כך, כי סמוקי לא עלינו מפגרת, ממש), לכלבי הים שהיא מרתכת באובססיביות, למזבלה שבה היא מלקטת את גרוטאות המתכת לצורך כך, ולמריצה שהיא נושאת איתה ובה כלב ים שיצא לטבול בביצה. סמוקי שבעיניה כלב הים החי אינו עולה בדבר על אחיו הלא-חי בכלל ואולי אף להפך, כי את החי ילדה ודאי כלבת ים, ואילו את המלאכותי יצרה סמוקי בעצמה.

לכן, באתי אליו במבוכה, בקצת חשדנות, בספק. בהתלבטות. בסוף הוכרע, נתחיל בהתחלה. ומיד, עוד לפני שהנחתי את רגל ימין לפני שמאל, כדי שהמסע יהיה מוצלח, הגעתי אל הדרמה והיא כמעט בסופה. מיד מתברר כי גברת סולומון הזקנה, שאימצה את סמוקי הקטנה, שהורחקה מביתם של אב מתעלל ואם שיכורה. אותה גברת סולומון, יהודיה מהבודדות באותה עיירה הנידחת שהביצות מסביבה כמעט בולעות, מתה. ככה מתה והשאירה את "קטר הדבש" שלה, את סמוקי המסורה, אבל האטית, שאינה יכולה לטפל בעצמה, תלויה באוויר. או, למעשה, נעוצה עמוק בביצה. שרלוט, אחותה, שנהגה לנפוש לה בבית הזקנה על תקן ביקור משפחתי, מנסה לדבר עם סמוקי על המצב' אבל זו מעדיפה לדאוג לכלבי הים שלה מאשר לדון במצבה זה' כיוון שלשם כך עליה לגייס את כל יכולתה לחשוב ולפענח את המצב, וזה קשה מדי.

השעה כבר מאוחרת ובינתיים כוס תה, ותנור חם, אבל אני נשאבת פנימה, משעה כל ספק וצוללת לתוך הסיפור, מאחורי גבה של סמוקי כשהיא עולה בכבדות במדרגות, ניצבת איתה בחצר כשהיא מרתכת בזהירות עוד כלב ים. סמוקי האמנית, סמוקי היוצרת, סמוקי האגדית. כי סמוקי היא אגדה ומשל ותלתל עשן. היא לוקחת אותי איתה בעדינות, כאילו שהיא זו שנגררת כאן, שצריכה לאשש את קיומה הדמיוני מדף לדף. אז אני, כאמור, איתה, וככה עד שעות הלילה המאוחרות, כשסיפור חייה העגום אך הגם משעשע למדי וביזארי לגמרי, מגיע לשיאו כשמתברר שבנה האהוב של גברת סולומון המנוחה שינתה את מינו ועכשיו הוא בתה. ומה עושה אותה בת לפרנסתה כעת?

ובכן, קשה להאמין, אך היא דוקטור ללימודי ספרות עברית, מכל השפות בעולם. והספק שהושעה נדרש עכשיו למבחנו הגדול ביותר, שמאז אברהם לא נוסו בו הבריות. טוב, אולי הגזמתי קצת, אבל בכל זאת ניסוי, או יותר נכון התנסות. אז הגברת הזאת, שהייתה הוא, ילד יהודי בעיירה דרומית נידחת, הפכה דוקטור לספרות עברית. שיקום מי שלא חש פתאום בטפיחה של שיערה השחור והארוך של הסופרת; בנעיצת מבט שלווה אך משפדת בקורא כאומרת, רק בודקת, רק בודקת. ובכן הגברת הזאת, כפי שהיא מספרת, "חוקרת ספרות עברית, שירה מודרנית בעיקר, ישורון, רביקוביץ, וולך, במחלקה השמית באוניברסיטת ניו יורק" (79). צביטה ממזרית, ללא ספק, אבל אני ממשיכה, נחושה, כי סמוקי כבר בדמי, ואני שועטת הלאה ואל תשאלו, אותו אפוטרופוס אנונימי, מיטיבה העתידי של סמוקי בשמה של גברת סולומון, מתברר כלא אחר מבנו של בעלה של גברת סולומון שנולד לו ולבת איים אחת. לא, לא מדובר בליאו שהפך לליאה, ואני מזדהה עם מבוכתה של סמוקי, שגם ככה מתקשה לא פעם בפענוח המציאות שבעטיה בעצם מינתה לה גברת סולומון את האפוטרופוס המסתורי שאיש לא הכיר אבל שבהתגלותו סיפק הסבר משכנע למדי לעובדה שגברת סולומון (שעליה אפשר להגיד הרבה, אבל אישה פזרנית לא הייתה), תרמה מדי חודש סכום כסף לפארק התנינים של אדם לא מוכר. ואז אני ממשיכה, כאמור, ממשיכה הלאה, מקללת את ליאה המטומטמת, חוקרת הספרות העברית ולא, לאה, אני לא רואה אותך שם מחור ההצצה, לגמרי לא. הלוואי, אני אומרת לעצמי, שסמוקי תמצא לה בית אוהב, לה ולמאות כלבי הים שלה שהתבררו כנטל רציני, מפונקים, רגילים ליחס טוב, מתרחצים כל אחד בתורו בביצה.

המצב מסתבך מחד ומתברר מאידך, ושרלוט, אחותה של סמוקי ושני הילדים החמודים שהיא אוהבת אולי יותר מכלבי הים שלה – לורי שסמוקי הצילה בגבורה אמיתית מאונס בביצות ומיטש, מיטש הקשוח כביכול אבל המתוק כל כך והמסור לסמוקי – תמצא גם סידור ותצליח להתרחק מבעלה המכה ומהגורל הקבוע מראש לאנשים שאמא שלהם גמרה כמו שגמרה. בכל אופן, אתם איתי? אז אני מתפללת והולכת עם סמוקי ליום הכיף בפארק המים שהיה עד אז הלראותו-בלבד שלה. ביום הכיף הזה שמתממש פתאום, כאמור, בזכות נואה שהתברר כטיפוס מקסים ביותר (למעט אולי חיבתו לתנינים), ואני עמוק בפנים ופתאום מציצה הסופרת פנימה. לא בחטף, לא באקראי, לא כעננה עוברת ולא כתלתל עשן. לא ולא. היא מתיישבת על הספסל, הלכה למעשה, בתוך הסיפור, ליד סמוקי. הבנתם? לולאת מוביוס יש לנו כאן. הסופרת שולחת את ידה הכותבת וכותבת את עצמה בתוך הסיפור, "אך למרות ליצנות כלבי הים שנמשכה בברכה, אני הייתי מוקסמת ממראה הבחורה הגדולה הזאת, שישבה על הספסל בריכוז, זללה את שוק הבשר, וראש של כלב ים ממתכת מנוקבת נע על כתפה" (עמ' 161, שם). ובכן היא שם, יושבת על הספסל. שתיהן שם זו לצד זו, הסופרת ויציר דמיונה. אבל למרות הזעזוע, רב כוחה של התעלומה שטוותה לנו כאן הסופרת ולבטיה של סמוקי מנטרלים כל רחש מסביב ושוב איתה, ומה לעשות ואז היא פונה אליה, היא, סמוקי, יציר דמיונה של הסופרת שהניחה את עצמה לידה לרגע, מתנתקת מהיד הכותבת ופונה אליה. כמה קירות נשברו כאן כבר? הפסקתי לספור. וסמוקי מתנגדת לסופרת שלה וממשיכה בשלה, היא כותבת, באותיות מגושמות אמנם אבל כותבת, ואת הדף היא נותנת לסופרת עם הוראות ביצוע, ככה תעשי ולזה תתני ומסתלקת משם עם כלב הים שלה על גבה. ובעודה מסתלקת היא מדמיינת את מיטש מתנפל על הזרה, הסופרת, בכעס מפני שאיננה יודעת לומר לו היכן היא. לא פשוט המבחן לקורא, לא פשוט.

אבל עמדתי בזה, בהחלט עמדתי וכשהגעתי ל"ספרא" כבר הייתי קצת אחרת. כבר קראתי קצת אחרת. והסיפור, הפעם, נענה בקלות רבה כל כך, כלבה המדובלל של לאה נובח כהד לכלבי הים של סמוקי, הילדה מהבית הלא מתפקד מבת ים יודעת מבפנים את ביתה הדפוק של סמוקי, שממנו הוצאה ונמסרה לגברת סולומון שהפכה לה לאם, למורה, למנטורית ולגבירה. לאה קמה ולוקחת את גורלה בידיה וקשר הגורלות הזה יש לו שיג ושיח עם זה של סמוקי וגברת סולומון, שתי נשים שחברו כדי לשרוד, אבל לשרוד עם חסד, חסד שלאה מוצאת רק אצל סבתה, שמועברת בעצת ילדיה, מביתו של זה לביתו של השני בסבב, כמו הייתה חבילה עוברת. תיכון "ספרא", שאותו משרטטת לאה בבהירות יוצאת דופן, שהדיאלוגים של תלמידיו מדויקים באופן הרמוני לגמרי, התיכון שבו פוסקת המזכירה שהתלמידה "לא מלקקת דבש!" ומיד מטיסה את הקורא בחזרה לסמוקי, "קטר הדבש" של גברת סולומון, הדיאלוגים האלו, תיאורה של כיתתה המוזרה, שחמש תלמידות בה בלבד, וכינוייה של כל אחת מהן הוא מופת קומי:

"צחקוקים חנוקים עלו מהשולחנות הקדמיים. 'הקדישי' ו'הרחיבי' היו מחליפות ביניהן תשובות אפשריות תוך ניצול חינגת הניירת שהנהיגה המורה, ו'בדעתך' חשה עצמה נורא חשובה מהחלק השני של השאלון, וכל הלסת שלה התנפחה כי תקעה בה לשון. בכלל הייתה עליצות כזאת בכיתה עד ש'את יכולה' שליטפה את נחיריה התפוחים שוב ושוב, העזה לבסוף ואמרה בקול רם: 'באתיד זה בעין אבל!' מה שגרם לפרץ צחוק רבתי" (עמ' 226).

ותוך כדי הסיפור המצוין הזה, המשכנע, על לאה בתיכון "ספרא" שלה ההזוי, שמקבץ אליו כל מיני תלמידים שהתייאשו מהמערכת או שהיא מהם, בביתה הפרטי של אישה שהפך לתיכון, שאפשר היה לקרוא אותו בפני עצמו, תוך כדי כך טווה הסיפור חוטים דקיקים אך אמיצים אל סיפורה של סמוקי, שגם הוא עומד בפני עצמו שלם. תוך כדי כך, הסיפור האמיתי, הסמוי מהעין אך המתגמל מכולם הוא סיפורה של לאה על היצירה שלה, על כלבי הים הזה שאפשר להלחים מגרוטאות ולהפיח בהם חיים, על המילים שמולחמות זו לזו וממלאות ספרים, שעומדים בספריות כמו אסירים, כמו כלבי ים מאולפים. סיפור על היוצרת עצמה, אותה גברת שצופה בחיים בריחוק, באמפתיה אך מבלי לטבול בהם, כדי שלא להתלכלך; על הביצה הספרותית שבה שוכנים יחד וולך, רביקוביץ וישורון ומפרנסים גברת אחת שהייתה פעם אדון, שהוא בנה של גברת סולומון שבאחרית ימיה כבר לא היה לה פה אלא אם כן שרטטה אותו סמוקי, ששרטטה הסופרת.

והסיפור הזה, הסיפור של לאה, של השפה, של הכתיבה, הוא הסיפור שנוכח כאן, ברווח בין שני הסיפורים, בין בת המקום, לבין ספרא, בת המקום שהיא לא מכאן אבל היא בתו של המקום, באשר הוא מקום. ספרא, שהוא ביתה של הסופרת, של סיפורה, אבל הוא עצמו יציר דמיון למרות היותו מוחשי. ואני? לבסוף ירדתי מרכבת ההרים הזאת, כמו נואה ושרלוט ושני הילדים, שבאו אל הסופרת עצמה שנתנה בידם את הפתק שנתנה לה סמוקי שהלכה עם כלב הים שהלחימה על מנת להתלחם-להתפחם-להתעופף. סגרתי את הספר וכיביתי את האור, וכל אותו לילה, שוטטו בדמיוני כלבי-ים.

אודות מרב זקס-פורטל

מתרגמת ספרות. כותבת פרוזה. ספר הביכורים שלה – "מלאכים באופק" (בעריכת חיים באר) יצא לאור ב- 2016 בהוצאת אקס ליבריס-ידיעות ספרים. סיפורים קצרים שלה התפרסמו בכתבי העת המקוונים "זוטא" ו"יקום תרבות" וכן בעיתון "הארץ". מנהלת את פורום תרגום ועריכה אג'נדה בפייסבוק.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

תגובה אחת על יומן קריאה קצר – על "בת המקום" של לאה איני מאת מרב זקס-פורטל

  1. פינגבאק: בת המקום – לאה איני

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*