ברלין: מציר הרשע לעיר תוססת

מהו התהליך שקדם לשינוי העיר ברלין בתודעת הישראלים? דברים שנשא אבי גולדברג, בפתח הדיון בנושא ברלין − בהשתתפות היוצרים יוסי עוזרד, "קיבוץ ברלין", וארז מירנץ, "ריאקציה" − ב"חותם קפה", רמת-השרון, ב-21 בינואר 2015

מאת אבי גולדברג

הנה שתי דרכים לפתוח את הדיון: האחת בתמה המוליכה את ספרו של רוברט האריס, "ארץ אבות"*. הספר מתרחש בברלין הדמיונית של 1964, לאחר שגרמניה הנאצית השתלטה על אירופה והיטלר השלים את התכניות הגרנדיוזיות שלו לבניית מונומנטים בברלין, שהיא עכשיו בירת הרייך כפי שהבטיח. השואה וגורל יהודי ברלין בספר זה, שעלילתו מתרחשת בברלין הפיקטיבית של 1964, משתקפת בעקיפין:

הבלש המשטרתי, גיבור הספר, מתגורר בדירה שבעבר התגוררו בה יהודים, ובכל פעם שעולה השאלה לאן הם נעלמו ולאן נעלמו בכלל היהודים, מסתבר שיש חיסיון של השלטון על המידע − הרייך שאמנם ניצח במלחמה, אינו מעוניין להתפאר בהשמדת היהודים, אלא לשמור על עמימות. הוא אינו לוקח אחריות על השמדת מיליוני יהודי אירופה. אם הנאצים היו מנצחים, זכר היהודים, תרבותם וקיומם היו נמחק מספרי ההיסטוריה.

דרך שנייה היא להתחיל במקום שבו נמצא גיבור הספר Gravity's  Rainbow**, ספר שנכתב על ידי תומאס פינצו'ן האמריקאי ועלילתו מתרחשת בשלהי מלחמת העולם השנייה. סיפור העלילה: הנאצים שולחים רקטות סודיות ללונדון ומטוסי בנות הברית מפציצים את ברלין. הגיבור נשלח למשימה סודית − לגלות את מנגנון שיגור הרקטות הגרמניות. הוא מסייר בברלין ההרוסה, וכשהוא חוצה את שער ברנדנבורג ההרוס − אנדרטת המרכבה ,"הקוודריגה", נמצאת מושלכת על תל הריסות. הוא מסתובב בין הריסות ברלין כשאין מקום אחד שנותר שלם − הכול הרוס ומנותץ, חוץ מבניין אחד ברחוב יקובי שטראסה 12. השאלה הנשאלת היא מדוע נבחרה כתובת זו, שהרי בספרו המונומנטאלי של תומאס פינצ'ון אין אקראיות.

המבקרים השוו את תיאור ההריסות לאחר הפצצות מטוסי בנות הברית, לתל עתיקות ארכיאולוגי מתקופת התנ"ך. כמו כן,  הרחוב ששמו יקובי מסמל, לדעתם, את סולם יעקוב, את המרחב השומם שבו ישן יעקוב באותו הלילה שבו נגלה לו הסולם: "וייקח מאבני המקום וישם למראשותיו". על מקום ואבן מסופר בפרשת "ויצא", ופרשנים אחרים טוענים כי הרחוב שנקרא על שם פרנץ יקובי, שהיה אמן שחמט יהודי ידוע, הוא אולי אנדרטה להשמדת יהודי ברלין.

ברלין הייתה יכולה להישאר בהריסותיה, מובסת ללא תקומה, בניגוד לברלין של רוברט האריס ב"ארץ אבות", שבו היא מתממשת לפי חזונו של היטלר. חזונו הספרותי של תומאס פינצ'ון עולה בקנה אחד עם תכנית מורגנטאו (שר האוצר האמריקאי בממשל הנשיא רוזוולט) על פיה תושמד כל התשתית התעשייתית של גרמניה והיא תישאר מדינה מובסת לאורך השנים.

כידוע, שינה הממשל האמריקאי את התייחסותו לאירופה ההרוסה והתחייב במסגרת תכנית הידועה כ"תכנית מרשל" לשקמה ולקומם את גרמניה המערבית מהריסותיה.

בהשפעת שתי המהפכות

אין די מקום וזמן לסקור את תולדות העיר והתהפוכות הרבות שעברה במהלך ההיסטוריה, ואפילו לא בכל הנוגע להיאחזות היהודית המשמעותית בעיר מהמאה ה-18 ואילך, כפי שעשה עמוס  איילון בספרו המאלף "רקוויאם גרמני"***. ספר זה פותח את ההיאחזות בכניסתו של משה מנדלסון ב-1743 לברלין בשער שנועד ליהודים ולבהמות, ומתאר כיצד הפכה קהילה של חנוונים ורוכלים ממזרח אירופה לעילית תרבותית בתוך זמן קצר.

אבל בהחלט יש מקום להבין את המרקם שנוצר בין ברלין המשכילה, התעשייתית-הפרוסית, לבין  עולם הערכים היהודי שקדם לשואה ולמהפך האכזרי שמחק את החיים היהודיים ואת תרבותם מאדמת גרמניה.

נהירת יהודי המזרח מערבה לא פסקה אף פעם מאז החלה, כאמור, במאה השמונה-עשרה בחיפוש אחר השכלה, רווחה וקידום במעמד החברתי. זאת, בחסות חזונו של פרידריך הגדול, שהיה המלך הנאור של פרוסיה והושפע מהפילוסופים הצרפתיים ובעיקר מוולטיר (שבעצמו לא נחשב לחובב יהודים).

שתי מהפכות גדולות השפיעו על היווצרות המרקם היהודי-ברלינאי:

המלחמות הנפוליוניות בתחילת המאה התשע-עשרה שהביאו לשינויים מבניים בחברה הפרוסית והגרמנית בכלל − ברלין הכבושה על ידי הצרפתים במשך חמש שנים, ספגה מרצון או בכורח שינויים ערכיים שהגיעו ממערב אירופה עם הכובשים ששהו שם, עד לנסיגת החיילות הצרפתיים. לאחר הקרב הגדול בלייפציג 1813, חדרו ערכי המהפכה הצרפתית והקדמה ואפשרו, בין היתר,  ליהודים לקבל זכויות שלא היו יכולים לקבל בעבר תחת הכתר הפרוסי. גם עם חזרת השלטון על מכונו כבר אי אפשר היה לשנות לחלוטין את החוויה הליברלית שלה נחשפה העיר.

המהפכה הבולשביקית ברוסיה ב-1917 הבריחה מערבה לעבר ברלין, בתחילת שנות העשרים, את קהילת התרבות היהודית ואת הציונים החדשים מאודסה ומסנקט פטרסבורג, כפי שהבריחה  אלפי רוסים "לבנים" האינטליגנציה הרוסית, וביניהם אנשי תרבות וספרות. באותה עת שהו בברלין ולדימיר נבוקוב, שהמשיך מערבה, אחמטובה, בוריס פסטרנק, גורקי ורבים אחרים ששהו בברלין או בפריז וחלקם סיים את הבריחה בניו יורק. הלחץ הכלכלי ואבדן הזכויות והרכוש הביאו לגל הגירה גדול מרוסיה מערבה לברלין ופריז, שכלל את האינטליגנציה הרוסית ואת המשכילים העבריים.

בסוף המאה התשע-עשרה כבר נחשבה ברלין למרכז התרבות האירופי יחד עם פריז, ובמהלך של עשרות שנים הפכה עיר הקסרקטין, כפי שנצטיירה למבקרים בה במאה ה השמונה-עשרה, לעיר תעשייתית, כרך של תרבות, ומרכז הגירה ותסיסה חברתית.

ברבע הראשון של  המאה העשרים שימשה העיר מרכז תרבות וחברה יהודי, שהתחזק עם ההגירה מהמזרח. מי שיבקר כיום בבית הקברות היהודי הגדול בוייזנזי בברלין יוכל לראות על גבי המצבות, שחלק גדול מהנפטרים − מוצאם מהמזרח, משלזיה, גליציה, פוזן ורוסיה − שנדדו לברלין הפורחת. רוב היהודים בברלין היו בתחילה מהגרים עניים מהמזרח, או משפחות ותיקות בעיר  שהתבססו והפכו לבעלי מפעלים, תעשיינים, בנקאים, רופאים בעלי חנויות כלבו, ואף נציגים בבית הנבחרים. חיי הקהילה של היהודים בעלי האוריינטציה הרפורמית או החילונית  מתועדים היטב, בין היתר, בידי עיתונאים וסופרים יהודיים, בכתבי עת של הקהילה היהודית.

נוסף על כך הפכה ברלין מרכז ליהדות הציונית ולרפובליקת ספרות עברית מתפתחת, ואכלסה בתי הוצאה לאור, שביניהם "יודישה פרלגה" (שבבעלות ההסתדרות הציונית הצעירה, שהדפיסה את כתבי הרצל וראשי הציונות האחרים).

צ'צ'קס הגליצאי עוזב את חולות יפו לטובת ברלין

יש לזכור כי באותה עת, בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, הציונות המעשית כבר תקעה יתד בפלסטין, והקשר בין ברלין לירושלים היה קשר שבין מרכז יהודי גדול ועשיר לקולוניה ציונית מתפתחת, התלויה עדיין בגולה שבה יושבים כל ראשי הציונות. דוגמה לכך היא הסופר הצעיר היושב ביפו וכותב את הנובלה "והיה העקוב למישור" ב-1911. הוא מגיע לעיר ברלין  ערב מלחמת העולם הראשונה לחניכה. צ'צ'קס הגליצאי − הלוא הוא עגנון − עוזב את חולות יפו ואת העיר החדשה תל אביב שקמה על החולות, ונוסע למרכז העולם התרבותי − ברלין. הוא מתמקם ברחוב ה"טווסים", הפזנן שטראסה, המצטלב בקורפורסטנדאם האלגנטי, כדי לקרוא, לכתוב ולהיטמע בעיר שבה קיימת כבר קהילה מבוססת, בעיר שיש בה הוצאות לאור בעברית, בעיר שיש בה קוראים הצמאים לתרבות יהודית מתחדשת − בעוד שבפלשתינה האפשרויות להוציא לאור ספרים בעברית עדיין מוגבלות. אוצרות התרבות היהודית שוכנים באירופה ועוד לא חצו את הים.

כאמור, המהפכה הבולשיביקית תופסת את הקהילה הספרותית העברית-ציונית באודסה.

בסיועו של גורקי יצאה קהילת הסופרים היהודית-ציונית מאודסה בתחילת שנות העשרים של המאה שעברה − חלקם עבר לוורשה וחלקם לברלין. ביאליק היה בין הסופרים שהגיעו לברלין, שתפסה עתה חלק גדול יותר כמרכז תרבות עברי על חשבון ורשה ואודסה. גם שאול טשרניחובסקי, שהיה רופא צעיר בתקופת המהפכה הבולשביקית, מחלץ עצמו ממצוקה ועובר לברלין.

ביאליק, שרצה להקים את הוצאת "דביר" באודסה, נמצא בברלין, שם הוא בא בדברים עם עשרות  גולים בעלי הון, מיוצאי רוסיה. בברלין נמצא אז יהודי אחד בשם פאיונסון. איש זה ייסד בהמשך  בארץ את חברת "שמן", ובביתו התקיימו אספות של מוקירי הספרות העברית ומכבדי ביאליק,  שסייעו להקמת חברת מניות בשם "דביר". זו לא הייתה אותה "דביר" שנוסדה באודסה לשם תמיכה בסופרים העברים ושצריכה הייתה להשתייך לסופרים עצמם.

ביאליק עזב את ברלין, אולם בברלין ממשיכה הפעילות − נוסדה הוצאה חדשה בשם "אשכול", שמטרתה הייתה להוציא אנציקלופדיה יהודית בגרמנית, וגם להוציא ספרים עבריים. בראשה  עמד ד"ר יעקב קלצ'קין. באותו זמן מחזר נחום צמח, מייסד "הבימה" במוסקבה, אחרי טשרניחובסקי הנמצא בברלין. הוא פונה אליו כדי שיכתוב מחזות. "הבימה" מגייסת את הכסף הגדול שמאפשר לה לעבור לתל אביב ולהתבסס, בסיוע והתערבות של מרגוט קלאוזנר, ברלינאית צעירה בזמנו, בתו של יצרן הנעליים הידוע "נעלי לייזר" (שעד היום נמכרות בברלין, אף שהמפעל הוחרם ממנו על ידי הנאצים).

באותה עיר גדלו באותן שנים ולטר בנימין וידידו לימים גרשום שלום, שעבר לירושלים. הגותו של ולטר בנימין, תפיסתו המפוכחת באשר לתמונת העולם המערבית עירונית − חברת הצריכה, השפעת המדיה, הקולנוע והפרסום על עיצוב התרבות המערבית − מתעצבת בכרך הגדול ותופסת מקום נכבד בשיח התרבותי העכשווי.

בימים אלו יצא לאור ספרה של יפעת וייס,  "נסיעה ונסיעה מדומה, לאה גולדברג בגרמניה 1930 -1933"****  פניה עוז זלצברג כותבת על ספר זה:

"יש דברים שערים יכולות לספר לך באשר הן ערים, לא ארצות. ישראל וגרמניה הן עניין רחב מאוד; ברלין ממקדת אותו דרך פריזמה מטרופולינית חדה. אם יש אמיתות שאפשר לראות אותן מראשו של הר, מג'יפ משייט במדבר, מתוך שדה חרוש או כפר חרב – לא את האמיתות האלה ברלין יכולה לחשוף לעיניך, אלא את סוג האמיתות שרואים מתוך בית-קפה בכיכר הומה מכאן, מבית-קפה בכיכר הומה, ראתה לאה גולדברג אנשי אס.אה. חומי חולצות צועדים במורד הרחוב. ובחלל בית-הקפה, בין העיתונים וצלחות העוגה וגביעי היין, היא ראתה שחבריה הרדיקלים, המשוררים לעתיד, המהפכנים בכוח, נעלמו ואינם".

הציונות הברלינאית נרתמת למימוש החזון הציוני ובין מקימי האוניברסיטה העברית בירושלים וחברי הסגל הראשונים היו יוצאי ברלין וגרמניה. גרשום שלום ואחרים היו התשתית האקדמית שעליה נבנתה האוניברסיטה. כל זאת, למרות שהמדענים ואנשי הרוח היהודים, שהיו כבר בעלי מעמד מוכר בעולם, בחרו עם עליית הנאצים לפנות למוסדות בעלי השם בארצות הברית ולארצות אחרות, ולא להגיע לפלשתינה.

הנהירה לברלין כיום השלמת מעגל?

ולימינו אנו, נשאלת השאלה האם החזרה של ישראלים לברלין והיאחזות בה על ידי אנשי אמנות, תרבות ואנשי עסקים − יש בה השלמת מעגל. האם היא נחשבת על פי הלך הרוח הציוני כחזרה לגולה? כישלון של הפרויקט הציוני? או להפך, מימוש המהות של העם היהודי המפוזר בין הגויים, בדומה לפניקים הקדמונים וליוונים הנועזים, שפרצו את גבולות העולם המוכר להם ושייטו דרומה לאפריקה ומזרחה לים השחור כדי להתיישב בארץ לא מוכרת?

האם מהותו של העם היהודי מחייבת עתה מרכז אחד מדיני מוגדר וחוקים המנכסים את האדמה לעם היהודי בניגוד לעבר, שבו המסורת, התרבות וההיסטוריה שלנו נוצרה מחוץ לארץ ישראל, בין בספרד, בין במרוקו ובין בפריז ובברלין?

ברור שכיום כל התבטאות כבולה לנקודת השבר של השואה.  השבר שסימן תפיסת עולם שונה לחלוטין מאשר התקיימה לפני כן בתנועה הציונית ובעם היהודי הלא ציוני. אם לפני השואה התלות המוחלטת הארגונית, הפיננסית והתרבותית של התנועה הציונית התקיימה בגולה, הרי ההשמדה והתקומה במדינת ישראל הביאה למהפך בתפיסת הגולה ובעיקר של גרמניה כמקום טמא.

התרבות והשפה הגרמנית הודרו לחלוטין מהשיח הציוני.

בעניין זה מעניין להזכיר אירוע פרדוקסאלי שהתרחש בירושלים מיד לאחר קום המדינה: המאבק על זכויות היוצרים על כתבי בנימין זאב הרצל, שהתקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים. הדיון התקיים בין ההסתדרות הציונית לבין מו"ל מברלין, שהיגר בעלייה החמישית − עליית היקים לפלשתין, והתמקד בזכויות יוצרים על כתבי הרצל שנחתמו בהסכם בברלין ובווינה על ידי בתו של הרצל. הואיל והמסמכים היו בגרמנית ונדונו על פי הדין הגרמני באשר הם נחתמו בברלין, התקיים הדיון בעיקרו בגרמנית. אב בית הדין, השופט שרשבסקי, ובאי הכוח של הצדדים − אף הם היו עורכי דין יהודיים שרכשו השכלתם בגרמניה. וכתבי הרצל עצמו להזכיר, נכתבו בגרמנית. המאבק על אבני היסוד של הציונות נערך בגרמנית במדינת ישראל, בין יהודים שנחלצו בזמן מגרמניה!

ראו גם :

אלי אשד – הסיפור שאינו נגמר: גרמנית וישראלית


ביבליוגרפיה:

* ארץ אבות, האריס, תרגום לעברית: יונתן פרידמן, בהוצאת "זמורה ביתן" 1998.

** Gravity Rainbow Thomas Pinchon ,penguin 1973.

*** רקוויאם גרמני, עמוס איילון, הוצאת "דביר" 2004.

**** יפעת וייס, נסיעה ונסיעה מדומה – לאה גולדברג בגרמניה, 1933-1930, הוצאת רכז זלמן שז"ר

אודות אבי גולדברג

בעל תואר בפילוסופיה ובמשפטים. עורך דין ומנהל חברות. פרסם את "מסדר קוזימה" בהוצאת ידיעות ספרים 2007 ו"חוף בלי ים" 2012.את ״רצח בטור דה פראנס״ בשנת 2013, ואת ״אל תקרא לי סוחוי" בשנת 2017​. פרסם "סיפורי חיים" במוסף הנדל"ן של דה מרקר.
הפוסט הזה פורסם בתאריך חברה וסוציולוגיה עם התגים , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על ברלין: מציר הרשע לעיר תוססת

  1. מאת nina:‏

    אבי שלום,

    קראתי בענין את המאמר שלך ונזכרתי בדברים שאמר א.ב. יהושע שיהודי יכול ליצור רק כשהוא נמצא פיזית בארץ ישראל, (אני לא זוכרת איך בדיוק הוא ניסח את הדברים) . לפי דעתי הוא טועה, אין שום קשר בין ישיבתו של העם היהודי בארץ ישראל לבין יכולת היצירה שלו בתחומים שונים.הרי בגולה קמו ועלו כל כך הרבה יוצרים לפני הקמת המדינה וגם אחריה.
    תודה על המאמר. הוא מעשיר.
    פנינה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*