"איה פלוטו": סיפור יציאה לעולם – קריאה אחרת מאת אפרת חבושה-פלדמן

Ayeh Pluto Original.JPG

"איה פלוטו", ספר קלאסי שאותו חרזה לאה גולדברג בשנת 1957 – על פי סיפור מאת דינה רון שאותו אייר בן-זוגה ארי רון – הפך לקלאסיקה של ספרות הילדים העברית. אפרת חבושה-פלדמן, מטפלת בביבליותרפיה, בוחנת אותו מחדש

מאת: אפרת חבושה-פלדמן


מה הופך ספרים מסוימים לקלאסיקות על-זמניות? מה גורם לילדים להימשך לאורך דורות אל סיפור אחד מסוים, לבחור בו שוב ושוב, ולבקש מאימא ומאבא לשמוע אותו עוד ועוד?

הסיבה נעוצה לרוב באיכות הטקסט, אשר מהדהד ומשקף את התמות העיקריות הטמונות בעולמו הפנימי של הילד. כך הוא יכול למצוא הזדהות, הבנה, מרחב לביטוי רגשי – בתוך העולם השמור והבטוח של הסיפור.

אמנם ברונו בטלהיים, בספרו "קסמן של אגדות" (הוצאת "מודן", 2002) מזהיר מפני הפרשנות, שמיד מפקיעה את הקסם מהאגדה. הרי סוד הקסם של הסיפור צריך להישאר קניינו הפרטי והיקר של הילד, מבלי שיצטרך להסביר, או לשמוע הסבר על כך. ובכל-זאת, ביני לבינכם, אני רוצה לבחור בספר אחד שכולנו ודאי מכירים, כי קראנו אותו כילדים ואנו שבים ומקריאים אותי לילדינו גם היום: "איה פלוטו", מאת לאה גולדברג – ולנסות לעמוד על סוד קסמו הנצחי.

ספרי הילדות האהובים עליי ביותר הם סיפורים המתארים יציאה למסע. מסע, מטבעו, הוא מורכב, בעל אופי התפתחותי, יש בו פיתולים והסתעפויות ופרשות דרכים ומפגשים אקראיים, המעוררים קשת רחבה של רגשות – פחד, אהבה, תחרותיות, עצב, חברות, דאגה… יש בו פרידות ואבדנים, והמחשה ברורה אך עדינה של מסלול החיים, בדיוק כמו במבנה הסיפורי: התחלה, אמצע, סוף.

"איה פלוטו" עם חרוזיה של לאה גולדברג וציוריו של ארי רון הוא ספר מסע שכזה. הוא טומן בחובו את כל המרכיבים שציינתי, ועוד. הוא סיפור חניכה פשוט, נגיש ונוגע, שהחיבור אליו נעשה באופן אינטואיטיבי ומידי, ללא צורך במילים ובפרשנויות לרוב. ובכל-זאת, מה סוד הקסם?

הבה נתחיל.

פלוטו מתחיל את חייו ברחם עטוף ומגונן, כמו עובר שטרם נולד: יש לו את כל מה שהוא צריך (וזה לא הרבה: מרק ועצם – אוכל ומים). אבל משהו בתוכו בועט, מבקש לצאת אל העולם ("נמאס לו לשבת כך סתם לבדו").

"קרע את החבל, נבח: "הב-הב!"

קריעת החבל והנביחה הראשונה מסמלות את תחילתם של החיים – פלוטו יוצא מהמרחב השמור והרחמי אל העולם הגדול. מכאן הוא מתחיל בתהליך מרתק של היפרדות ועצמאות.

הפסיכואנליטיקאית מרגרט מאהלר טבעה את המונח "ספרציה אינדיבידואציה" – המתאר את תהליך הפיכת התינוק ליישות עצמאית ומובחנת בעולם. בתהליך הזה התינוק לומד אט אט כי הוא ואמו, או הוא והעולם, אינם יישות אחת. הוא מתחיל להתרחק מהאם המספקת את כל צרכיו וחוקר את העולם – ואת עצמו – בכוחות עצמו ורוקם לעצמו זהות.

פלוטו מלא מרץ וסקרנות. יש לו ביטחון בסיסי בעולם (כנראה שהפנים דמות מיטיבה ומגוננת), והעולם נראה לו כזירה בטוחה ומהנה של התרחשויות מפתיעות.

וכך, במסעו, הוא מתחיל לפגוש את המציאות:

הוא פוגש ביצורים שונים ולומד לקרוא להם בשמם ("מה שם היצור? כמדומני – צפרדע!"; "יושב על הפרח יצור נהדר. נדמה לי כי שם היצור – פרפר!").

על-פי פיאז'ה, בסביבות גיל שנתיים, כחלק מתהליך ההיפרדות מהתלות בהורים והיציאה לעצמאות, מתפתחת אצל הפעוט היכולת לייצוג סמלי. יכולת ההסמלה עוזרת לפעוט לארגן את העולם הפנימי והחיצוני לכדי יחידות ברורות ומוגדרות ומאפשרת לו חוויה של מציאות בעלת סדר, שם והגדרה.

"מתוך הבריכה מביטות בו עיניים של כלב – מה יש שם מתחת למים?"

כמו נרקיס מלך הביצה פלוטו מביט בהשתקפות של עצמו במים ומתמלא השתאות. לפי פרויד, כל התינוקות מתחילים את החיים כשהם נרקיסיסטים: התינוק משובלל בתוך עצמו ורואה רק את עצמו ואת צרכיו: הוא שליט העולם האומניפוטנטי. בנקודה קריטית זו בסיפור פלוטו מצוי בסכנה: ההשתקעות בדמותו הנשקפת אליו במים מביאה אותו לקפוץ אל תוכם, ואולי אף לטבוע. מי שמציל אותו מאיום טביעתו של האגו בתוך עצמו הוא הזולת, בדמותו של הדג המציל:

"כלבים במים! לא, זה לא טוב! צא ידידי היקר אל החוף".

על מנת להתפתח כישות בריאה המסוגלת לקיים יחסי-גומלין עם הסביבה, על הפעוט להבחין בהדרגה גם בקיומם של אחרים, ליצור איתם קשרים חברתיים ולפתח כלפיהם אמפתיה. הדג היקר מגיע כאן בתפקיד הדמות ההורית המיטיבה: הוא מציב לו גבול, מסביר לו מה טוב ומה לא, אך עושה זאת בצורה נעימה ומכילה: הוא לא מבטל אותו או כועס עליו, אלא מכוון אותו, מתוך דאגה ואכפתיות, אל חוף המבטחים.

לאחר שפלוטו נמלט מסכנת הנרקיסיזם ויוצא מן המים, הוא למעשה עבר שלב חשוב בהתפתחות העצמי: הוא יכול לראות ולהכיר בקיומו של אחר משמעותי. לא בכדִי זהו השלב בו הוא פוגש דווקא בנרקיס, ועליו יושב יצור נהדר: פרפר!

גם לפרפר יש תפקיד מתמיר בהתפתחות האובייקט: פלוטו ניגש ומברך אותו לשלום, אך הפרפר עף לדרכו.

"מביט בו הכלב ונדהם ועצוב. מדוע אני לא אוכל לעוף?"

המציאות מזמנת לפלוטו מפגשים אשר מלמדים אותו שהוא אינו כל-יכול, ושהאחר יכול לחמוק ולהיעלם ממנו. מלאני קליין מתארת את השלב ההתפתחותי הזה בתור "העמדה הדכאונית" – זהו השלב בו הפעוט מתחיל לתפוס את עצמו ואת האובייקטים סביבו כרבי-ממדים. ההכרה בקיומו של סובייקט נפרד ממנו מביאה עמה הבנה של האפשרות לאבד אותו – בדיוק כמו שהפרפר עף ונעלם לו, מותיר את פלוטו נדהם ועצוב ועזוב עם אי-יכולתו לעוף, להתמזג. ויניקוט טען שזהו שלב חשוב מאין כמותו: בזכות ההכרה באבדן האפשרי של הסובייקט, יכולה להתפתח אצל הפעוט חמלה, דאגה ואכפתיות כלפי הזולת.

ההכרה במגבלותיו של האני וההשלמה עמן, מביאה לשלב חדש ובריא בתהליך גיבוש זהותו של פלוטו שלנו: הוא עצמאי ונפרד, ויכול להשתמש בגופו, ביכולת ההסמלה שרכש ובכישורים החברתיים החדשים שלו, על מנת לפעול בעולם.

הוא מפגין תחרותיות בריאה כשהוא מתחרה בסוס דוהר ("נראה מי יגיע יותר מהר!") ולאחר-מכן גם בגָדִי, בדרכם חזרה הביתה ("נרוץ מהר! מי יגיע ראשון?").

תחרותיות מוגדרת כ"התנהגות אנוכית המכוונת לתועלת אישית". ועם זאת, עצם התחרות מייצג הבשלה של תהליך החיברות, ההכרה בסובייקט הנפרד מהעצמי, ובגבולות המציאות: כדי שתהיה תחרות, צריכים להיות לפחות שניים: אני וזולתי. בתחרות גם צריכים כללים ברורים ומוסכמים שבתוכם היא מתקיימת, ואולי גם שופט.

אם כן, פלוטו שלנו, שכבר יודע להבחין בין עצמו לבין זולתו, בין יכולותיו למגבלותיו, מכיר בכללים ובחוקים של העולם בו הוא פועל, רק צריך עכשיו לאסוף הצלחות ונצחונות במסעו אל עבר העצמאות והנפרדות, על מנת לחזק את האגו המתפתח שלו.

כשפלוטו חוזר למשק, הוא כבר שונה מאותו פלוטו שיצא ממנו אי-אז, בתחילתו של הסיפור. הוא שמח ועליז, הוא כבר יודע שפרה זו פרה ואינו צריך לתהות. הוא גם יודע (אם תשאלו אותי…) שהפרה עושה חלב. אבל הוא בוחר להתלוצץ: "שלום לך פרה, את עושה קצפת?"

חוש ההומור אצל ילדים הוא פעולה קוגנטיבית מורכבת, המצביעה על היכולת לקרוא סיטואציות חברתיות, לזהות טעויות ואי-התאמות בין המודל המנטלי של מה שמצופה בסיטואציה מסוימת לבין מה שמתרחש בפועל, להבחין בין פעולות מכוונות לבלתי-מכוונות, בין נורמה לחריגה ממנה ובין טעות לבדיחה. ככל שחשיבתם של ילדים מורכבת יותר, הם יודעים ליצור הומור, וככל שהם מגיעים למומחיות במיומנות או במשימה מסוימת, הם פנויים להתנסות בהן בדרכים פחות
שגרתיות ויותר יצירתיות. אסוציאציות הומוריסטיות מעשירות את הרפרטואר ההתנסותי – הילדים לומדים שאפשר לטעות וללמוד בצורה בונה מהטעויות – כמו שפלוטו למד לכל אורך מסעו.

הנה הערב יורד, וגדי שמח למצוא את פלוטו שלו ברפת: "פלוטו שלי, איה היית? פלוטו חביב, שלום וברכה, חזרת הביתה, איזו שמחה!"

כאן אנחנו לומדים בדיוק כיצד זה שפלוטו מרגיש כל-כך בטוח לצאת ולחקור את העולם: הוא יודע שיש מישהו שדואג לו, שאליו הוא תמיד יכול לחזור בסופו של יום ארוך ורווי חוויות ומפגשים, מי שילטף את ראשו, ייתן לו ארוחת ערב וישכיב אותו לישון…

מקורות:

בטלהיים, ב. (2002), "קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחות הנפשית של הילד", הוצאת "מודן".

ויניקוט, ד"ו, "התפתחות היכולת לאמפתיה" (1963). בתוך: "עצמי אמיתי, עצמי כוזב" (2009). סדרת פסיכואנליזה בעריכת פרופ' עמנואל ברמן. הוצאת "עם עובד".
טמפרלי, ג', "העמדה הדיכאונית". בתוך: "התיאוריה הקלייניאנית נקודת מבט בת זמננו" (2008). הוצאת "תולעת ספרים".

ראו עוד על "איה פלוטו" בוויקיפדיה

איתמר לוי על גלגולו של פלוטו

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ספרות ילדים. קישור קבוע.

תגובה אחת על "איה פלוטו": סיפור יציאה לעולם – קריאה אחרת מאת אפרת חבושה-פלדמן

  1. מאת גיא סגל:‏

    מקסים!
    גורם לי לחשוב יותר על הספר שאני מקריא כמעט כל ערב.
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*