סוגת הלב העקור – סקירת "עד הבוקר", ספר שיריה השני של הילה להב

עד הבוקר \ הילה להב (ריתמוס − סדרה לשירה, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" בתמיכת קרן רבינוביץ לאמנויות, 2014)

מאת ורד זינגר

לב עקור, מדמם ומרוטש − ובכל זאת עדיין מפרפר − מונח כאן לפניי. בכל נקודה שאוחז בו הוא יחליק. בכל מקום שאניח עליו את אצבעי הוא יותיר בי חותם אדום ההולך ומשחיר. בעמוד הכריכה שלו כתוב − זה מה שחרוט על הלב המפרפר לנגד עיניי − שמדובר בפואמה. בקריאה ראשונה − ודאי יהיו עוד ובכל אחת אמצא מן הסתם עוד רובד, עוד שכבה − אני מתקשה להצמיד ליצירה המטלטלת שלפניי את הכותרת "פואמה". זאת תיארה, לרוע המזל, גם את היצירה האחרונה שעליה כתבתי כאן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, "מטאפיזיקה של השירה" (הטעות במקור) מאת אריק א. − ועל כן יש לי עמה בעיה זמנית, אף כי זכורות לי, לפניה, פואמות שאהבתי מאוד. ואולי בכלל מדובר בסוגה חדשה: סוגת הלב העקור. ולא רבים הם הספרים בסוגה הזאת, לא רבים כלל.

הלב הזה, המדמם (ואמנם כתם כהה ואדום מוטבע על הכריכה הקדמית − האם זהו כתם דם או כתם דיו המתיז את הדם במילים?) הוא לפרקים מחזה שבו כל דמויותיו − העור, כף הרגל, העין, הצוואר, הבטן, הלב, האוזן, הברך, הפה, היד, הכתף והאף − שרות במקהלה הטראגית. ולפרקים זהו ספר ובו שירי הספד לשנים עשר חלקי גופה − העור, כף הרגל, העין, הצוואר, הבטן, הלב, האוזן, הברך, הפה, היד, הכתף והאף − ולנפש אחת שסועה ומפוצלת. אך יותר משניהם זוהי עדות כפולה. הראשונה היא עדותה של "הפילגש בגבעה" שנאנסה על ידי בני שבט בנימין ולאחר מותה בותרה לשנים עשר חלקים בידי אדונה ופוזרה "בכל גבול ישראל". בכריכה האחורית מובא סיפור הזוועה במלואו:

וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ בַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר. וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל-הַסַּף וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה ויִּקָּחֶהָ, עַל הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמו וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (שופטים יט, כה-כט).

הילה להב, ילידת 1985, מוזיקאית ומשוררת. על שיריה זכתה במקום השני בתחרות ע"ש הרי הרשון בשנת 2007, ובציון לשבח בתחרות שירה ע"ש רחל נגב מטעם האוניברסיטה העברית, והם פורסמו בגליונות כתב העת "מטעם". "עד הבוקר" הוא ספר שיריה השני. לפניו ראה אור, בשנת 2011 ספר השירים "חידה", אף הוא בסדרת "רתמוס" בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ובתמיכת קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות (תצלום ומידע מתוך "לקסיקון הספרות העברית החדשה")

כזכור, איש משבט לוי הגר בהר אפרים "לקח פילגש" מבית לחם שביהודה. האישה מרדה בו וברחה אל בית אביה שבבית לחם, שם שהתה במשך ארבעה חודשים. לאחר זמן מה הגיע אליה האיש במטרה לשכנע אותה לחזור. לאחר שהות בת כמה ימים בביתו של אביה, שבהם ניסה להשאיר אותם שם עוד ועוד (ייתכן שחשש מהסכנות שבדרך, חשש שאכן התאמת), יצאו האיש, פילגשו ונערו לעת ערב לכיוון עירם. כשהגיעה שעת החשיכה הגיעו סמוך ליבוס − היא ירושלים (שהייתה עדיין עיר יבוסית). האיש סירב להצעת נערו ללון ביבוס, בנימוק ש"לא מבני ישראל הנה" (שופטים יט, יב), והמשיך בדרכו במטרה ללון באחת מערי בנימין – גבעה או רמה.

הם המשיכו ברכיבתם, וכאשר שקעה השמש ליד גבעה, ישבו ברחוב וחיכו למישהו שיאות לאסוף אותם ללון בביתו. רק איש זקן מהר אפרים, שהגיע מהשדה, הסכים להכניסם הביתה, להאכילם ולהשקותם. בעודם בסעודה, הקיפו את הבית אנשי העיר ודרשו להוציא את האיש החוצה כדי לאונסו או להתעלל בו. המארח התחנן לפניהם שלא יעשו זאת לאורחו, והציע שבמקום זאת יוציא אליהם את בתו הבתולה ואת פילגשו של האורח. על אף סירובו של ההמון, הוציא האיש את פילגש האורח בכוח החוצה, שם התעללו בה בני העיר כל אותו הלילה − עד הבוקר, כשם ספרה של להב. לפנות בוקר שילחו אותה, והיא נפלה מתעלפת על פתח הבית. כשקם האיש בבוקר, פתח את דלתות הבית לצאת לדרכו וראה את פילגשו מוטלת על הסף. כשהבין שמתה, לקח אותה לביתו, ביתר אותה לשנים-עשר חלקים ופיזרם לכל חלקי הארץ.

עדותה של הפילגש שנאנסה, נרצחה ובותרה לחלקים היא, כאמור, העדות הראשונה, הידועה לשמצת הדורות. השנייה היא אישית יותר ופרטים על אודותיה מסרה להב ליוני לבנה בראיון במדור הספרות של "ידיעות אחרונות", ב-16 בינואר השנה. "פירוק", אמרה שם להב, "הוא המהות של האונס. הגוף שלך הוא גם המבתר וגם הפושע. הגוף לפעמים משתף פעולה עם האונס". בניגוד למעשה הזוועה היחיד שעברה הפילגש בגבעה, סיפרה להב בראיון כי בין הגילאים שלושה-עשרה לשש-עשרה חוותה שורה של מקרים הנעים בין ניצול מיני לבין אונס, בידי גברים שונים. "אין לי שום סיפור בראש, רצף מסודר", סיפרה. "הזיכרונות הם זיכרונות של הגוף. הדברים עצמם נמחקו לי, שנים נמחקו לי מהחיים. אני זוכרת את כל מה שקרה כתמונות".

בתפירת המעשה המחריד מספר שופטים ("זה המיתוס המכונן של סיפורי האונס", סיפרה באותו ראיון, "אישה אחת, בלי שם, מול קבוצה שלמה. לא מדברת מילה לאורך כל הסיפור. הכול נעשה לה. הסיפור הזה מקביל לסיפור עקידת יצחק והמלאכים בסדום. רק שכאן האישה עולה לעולה, והמאכלת מפרקת אותה לחלקים חלקים. אין פירוק מוחלט יותר") לזיכרונות הטראומטיים שהיא נושאת, יצרה להב יצירת אמנות אמיצה ונבונה מאוד. נראה כי התפירה הזאת, יציקת החומר בתבנית, יצרה כלי שהקל על להב למסור עדות אישית אך מורחקת, כך שגם השירים הנראים כקשורים ישירות לפרשת הפילגש בגבעה מקבלים פרשנות אישית מורכבת. הם מתארים, בדייקנות ובנחישות, בלשון דיווחית ולא מתפייטת יתר על המידה, תחושות של אשמה, כאב, דיסוציאטיביות, שנאה עצמית ומשאלת מוות − כל אלה הם מנת חלקה של כל נאנסת, בכל תקופה. הם חוזרים לילדות ולינקות, קורעים חור ברקיע, נקברים באדמה ומבליחים משם שוב בזעקה. הם פורצים את גבולות הכאב, את גבולות המעשה המקראי, למשל בשיר "אני ישֵנה":


להב עוקרת כאן את מעשה הזוועה הספציפי שבסיפור המקראי ואז נופחת בו חיים באמצעות שיר שכל אחד יכול למצוא בו פרשנות ומשמעות משלו: וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל-הַסַּף וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה. מצד אחד מקבלת הפילגש המתה את חייה מחדש: היא איננה מתה עוד. היא ישֵנה, חולמת חלום נעים ("לבי רוקד" − גם הולם בפראות וגם כפשוטו, שמח) על השמש (עד אשר עלתה, כזכור, נאנסה הפילגש שוב ושוב), על הבית (המוח כמעט משרטט מבלי משים תמונה ילדית של בית עם גג אדום), שלולא שערו היה מוגף היה ממשיך המוח ומשרטט גם גינה נאה ובה ירקות מקסימים. ואז: הנה אני הנה ידיי עוד \ הסף הזה ודי. לולא הייתה הפילגש מוטלת על הסף בזיכרוננו היה אפשר בנקל למצוא בשיר ביטוי לעידוד עצמי, לדחיפה אחרונה בדרך; למסלול שעובר קרבן בפוטנציה להיותו אמיץ ועשוי לבלי חת, למשורר וליוצר המסוגל לעשות מפיסות זיכרון מדממות שירים ישירים אך עם זאת מורכבים, הופכי קרביים ועם זאת בעלי מוטיביים חלומיים ואגדתיים.

כאמור, נדמה שהתכסיס הספרותי הזה − הנחת אחד מסיפורי הזוועה המחרידים ביותר שהוזכרו בתנ"ך על גבי זיכרונות אונס ברי קיימא (אם כי מעורפלים ומנותקים, כאמור, לדבריה של להב בראיון המוזכר) מאפשר לנקוט בשלל דימויים ומצלולים שעשויים לעורר חיוך, למרבה הזוועה, וגם בכך חלק מכוחם. למשל: "ריח הזיעה ריח רחמים. \ אני מריחה ברזל. \ איני מבינה \ על מה לשפוך זיעה אם יש להם \ ברזל" ("האף", עמ' 35) − ואז: כל הלילה ריח מתכת \ עם בוקר אהיה מחושלת מאוד" (האף", עמ' 47).

או: "האצבעות אמרו: פתח. היד אמרה: שלח. השכם אמר: \ קח. הגב אמר: שכח. האוזן אמרה: שתוק. הבטן אמרה: \ דפוק. הצוואר אמר: עמוד. הלב אמר: לרקוד. \\ התולעת אמרה: להרים ידיים" ("הכתף", עמ' 88). התולעת מתפתלת בשירים רבים, מסמלת את הקולות המנמיכים, המאשימים, המבקשים להתחפר באדמה ולהיכחד − ואז שוב לצאת. כאן, בצל מעשי הזוועה, מתואר משחק ילדי − אנו כמעט שוכחים שהשחקנים הם אברי הגוף המבותרים, המנותקים. הם וצל המוות.

הספר מחולק לעשרה שערים. חמישה מהם נקראים "שנים-עשר", כמספר החלקים שבותרה גופתה של הפילגש. כותרות השירים בשערים האלה הם שמות שנים עשר חלקי הגוף, כמתואר למעלה, בפתח הרשימה. לבד מההתייחסות לסיפור המקראי, ממחישה בכך להב את המנגנון הדיסוציאטיבי שמתרחש במרבית מקרי התקיפה המינית − הנפש נחווית כמתנתקת מהגוף. נוסף על כך, בעיסקת חבילה מזוויעה, מגיעה, לרוב, גם תחושת אשמה. זאת מתוארת כאן בשירים רבים, למשל בשיר "אכלתי":


הדוברת, כנפגעות אונס רבות, מנסה לעשות רציונליזציה למעשה הזוועה. אם לא הייתה אוכלת וגדלה, כל זה לא היה מתרחש. היא הייתה נותרת קטנה, קטנה כמו נמלה עד אשר מישהו היה דורך עליה ומכחיד אותה באופן ממשי, לא חלקי. או אז הייתה מתה באמת ולא מהלכת בלימבו של תמונות מנותקות ומהבהבות. זהו שיר זעקה מטלטל בפשטותו המתאר בחמלה את השנאה העצמית − ומהו זה אם לא אוקסימורון דמים שאין לו התחלה ואין לו סוף. כמוהו יש בספר עוד שירים רבים המבכים את היות הדוברת ממשית, בעלת גוף חי ונושם: "אם בתוך העור \ מאחורי העיניים \ תחת הבשר \ מעל העצמות\ אם לא הייתי שם כל כך גדולה ("זה לא היה קורה לי", עמ' 56). שם השיר כאן הוא למעשה השורה האחרונה והחסרה בשיר, השלמה למשפט: "אם לא הייתי שם כל כך גדולה". גם הפרעות אכילה מוזכרות בספר בשעה שהן מקבלות רוח פואטית: "זה נרקב בלי \ להתכלות \\ האוכל הופך לבשר ובשרי \ לאוכל" ("תמורה", עמ' 53).

מעבר לצלילותם של השירים, הם גם מוזיקליים מאוד. להב היא מוזיקאית וחלילנית מחוננת. בראיון לכבוד צאת ספרה הראשון, "יחידה", אמר למיה סלע ב"הארץ", בינואר 2012, כי קל יותר לנגן מאשר לכתוב שירים. אין ספק כי שיריה, גם אם הם מתארים תמונות ביעותים, נקראים בנגינה (יש שיאמרו: קלים להלחנה):


כזכור, נמשך אונס הפילגש במשך כל שעות הלילה. כלומר, הדוברת בשיר איננה רק הקרבן אלא, כשם השיר, גם השמש המתחילה להפציע בתום המעשה. סמל האור והחמימות, סמל החיים, הביטחון והשפע הופך באחת למפלצת. "הייתי הורגת אותה בעצמי אם הייתי מצליחה \ לירוק את הבשר בפה", אומרת השמש בעמ' 79. ואולי היא איננה מייצגת את המפלצתיות המאכלת, אלא את החמלה. אולי המתת חסד מציעה השמש הזאת − שהיא אותה שמש שהייתה אז, בימי השופטים והיום, בימי ראשי הממשלה. והרקיע − גם הוא אותו רקיע. וגם הירח וגם התולעת.

יחידה

עטיפת ספרה הראשון של הילה להב, "יחידה"

ראו עוד על הילה להב:

הבלוג של הילה להב

הילה להב בלקסיקון הסופרים

הילה להב מקריאה

מיטת סדום: יוני לבנה מראיין את הילה להב

ההנאה שבהתפתלות: מאיה סלע מראיינת את הילה להב

הספר "עד הבוקר" כאפשרות להד,עד ושם בטיפול בנפגעות פגיעה מינית: ליאור גרנות על "עד הבוקר"

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון, עורכת תוכן. עורכת שירה - ומבקרת בה, לאו דווקא אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים . קישור קבוע.

3 תגובות על סוגת הלב העקור – סקירת "עד הבוקר", ספר שיריה השני של הילה להב

  1. מאת אלי אשד:‏

    קראתי את הראיון הנזכר של יוני לבנה עם הילה להב שמתאר את ההטרדות המיניות שאותן חוותה כנערה.
    אין ספק שספרה והראיון של ליבנה הראיון הזה משקף את רוח הזמן הניאו ויקטוריאני שבו אנו חיים של חשש גובר והולך ממיניות של קטינות כאשר היוצרת כעבור שנים הבינה שהיא שגתה כאשר חיפשה את ההתנסויות האלו.
    אבל ככל הנראה היא לא קלטה זאת בזמן אמיתי. וככל הנראה גם לא חשבה כך בזמן אמיתי.
    צר לי שבמסגרת שינוי הערכין הזה שאותו עוברת להב הקשובה מן הסתם כמו כולנו לשיח הציבורי היא גם מצאה לנכון להתעלם ממי שעזר לה בעבר בקריירה הספרותית שלה:
    "כשיצא ספר הביכורים שלה, 'יחידה', להב לא הייתה לגמרי אלמונית. המשורר יצחק לאור היה הראשון שפרסם את שיריה בכתב העת 'מטעם', וספרה הראשון אף הוקדש לו. כשהתראיין, הזכיר את להב כדוגמה לחשיבות של 'מטעם', למשוררת שהתגלתה מחוץ לברנז'ה הספרותית בזכות מייל ששלחה לו. להב, בתורה, דיברה בעבר על הכרת התודה שלה ללאור.

    היום, מיד בתחילת הפגישה איתה, היא מבקשת לא לדבר על לאור. לא להתייחס לקשר בין הפואמה שלה – לגל הביקורת והמחאה נגדו, לביטול הפרס שהיה אמור לקבל ממפעל הפיס. בשנים האחרונות, היא מספרת בהמשך, הקשר עם לאור התרופף, עוד לפני שעלו הטענות נגדו. "הסיפור הזה גדול יותר ממני וגדול ממנו", היא אומרת."

  2. מאת אלי אשד:‏

    איך ראו ב"מטעם " של יצחק לאור את להב? כדאי לקרוא בעניין זה את מאמרות החשוב של יהודה ויזן על "מטעם "שהופיע ב"יקום תרבות " ובו הוא בין השאר מנתח את תרומתה של להב ל"מטעם:
    ריחה המר של הבוגנוויליה – ניתוח שלאחר המוות לכתב העת 'מטעם':יהודה ויזן
    http://www.yekum.org/2013/03/%d7%a8%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%a8-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a0%d7%95%d7%95%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%94-%e2%80%93-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%9e%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%94/

    "כשאומרים 'מטעם' אומרים הילה להב. זו משוררת הבית. גאוות המשפחה. ההישג הגדול של 'מטעם'. קופרמן המשודרגת. נהי מסוגנן.

    "ה"אני" הוא המרכז הסמנטי והתחבירי של להב" מסביר לאור (תרבות וספרות, 09.03.2012). וכמו קופרמן אף היא מקדישה את עיקר שירתה כדי לבַכּות פעם אחר פעם מה גדולה אזלת היד של "אני" רצוץ זה:

    – "אני בנמצא. כמעט אמרתי בהסח הדעת כמעט /אמרתי בהישג-יד. למעט החליל אין לי צינור / חמצן עוד מלידתי וכשאבער / אף רוח איננה מלבה אותי אם ישנן רוחות / כמעט שכחתי: התריסים / עומדים מוגפים."

    - " אֲנִי הַמְבַקֶּשֶׁת לְהִקָּבֵר וְהָרוּחַ / אוֹחֶזֶת בִּי בַּעֲבוֹתוֹת שֶׁל אַהֲבָה. הִיא / נִשְׁאֶרֶת לְצִדִּי. עֵרָה. / לְעִתִּים הִיא מְדַמָּה שֶׁנִּקְשְׁרָה / נַפְשִׁי בְּנַפְשָׁהּ. כָּכָה יֵעָשֶׂה לָרוּחַ / שֶׁהַחֹשֶךְ חָפֵץ בִּיקָרָהּ,

    - "אֵינֶנִּי רוֹצָה לִכְתּוֹב אַךְ אֵינֶנִּי / נִרְדֶּמֶת, וּבַחֲצוֹת אֲנִי מְעִירָה בִּי אֶת / נַפְשִׁי הַתִּינוֹקֶת וְצוֹבֶטֶת / אוֹתָהּ שֶׁתִּבְכֶּה"

    לצד אלו, מרבה להב להפגין אנינות ובקיאות בעלי ברק אינטלקטואלי עכשווי ("כָּל "הִנְנִי" מִתָּרְגֵּם בִּשְׂפָתִי: אַל תֵּלְכִי"), ונטיות לשוניות שמאפשרות לה לכתוב, ממש, כמו לדליה רביקוביץ' בשעתו: "שירים שנוטים למצוא חן בעיני קוראים המבוגרים ממנה בשנות דור, הן בזכות רצינותם המופנמת והכאובה, והן בזכות העברית המעוצבת, הקצת מיושנת אולי, שבה הם כתובים, עברית שורשית שמעדיפה צורות תחביריות וסמנטיות הדוקות ומשוכללות". (אלי הירש, ידיעות, 06.01.2012).

    עבור אוהדי מרק הדמעות הסמיך, להב נוחה לעיכול. היא נכונה, מדויקת, רהוטה. מחליקה בגרון. היא איננה "מפריזה" ב"עברית השורשית שמעדיפה צורות תחביריות וסמנטיות הדוקות ומשוכללות" ואינה נוטה להעמיק מידי. הכל במידה. קצת מכל דבר. ערפול מגדרי, קורט עמימות תחבירית ואפילו קצת מוסיקה. רק קצת (אך לא משהו שהיינו מצפים ממוסיקאית קלאסית בעלת אוזן משוכללה). לעיסוק מעמיק או קנטרני יותר בשירת להב, אני מפנה את הקוראים למאמרו של רצ"א 'קוצצת אצבעות – ניתוח הפוליטיקה של הפצע בטקסטים ובשירה ישראלית חדשה', שזמין ברשת לכל דורש."
    עד כאן ויזן .צר לי שבמסגרת שינוי הערכין שהמשוררת הבינה שהסביבה שלה דורשת ממנה ,היא בחרה להתעלם ממי שסייע לה בקריירה שלה. יש בזה לדעתי משום טעם לפגם.

  3. מאת איציק:‏

    הילה כפויית טובה ביחסה ליצחק לאור שהייטיב עמה הרבה מדי.
    משוררת חנפנית מיופייפת ושמרנית

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*