לאחר שביבי החליט לחלק מגילות אסתר לאביונים בגבעת הקפיטול, נתעוררו בכירי הממשל האיראני לנער את האבק מעל הגרסה שלהם למגילת אסתר. לטענתם, כפי שהועלתה השבוע, אחשוורוש הנאור דווקא הגן על הקהילה הדוויה, והקהילה שפלת הרוח אך אסירת התודה ממשיכה לפקוד בנאמנות את קברות מרדכי ואסתר. על רקע זה מוצע כאן מוצא מקראי קדום עוד יותר לפתרון בעיית הגרעין האיראני בדרכי שלום ויפה שעה אחת קודם וגו’

נתון במבולקת הספירה לאחור – לקראת הלחיצה על כפתור יום הדין והפצצה, ברגע האחרון שלפני המלחמה, מציע אלי שי לרענן את הזיכרון הלאומי הנוגע לסוגיית היחסים עם המלכות הפרסית. בדו”ח, המוגש כאן לעיון המועצה העליונה לביטחון, מתברר באורח בלתי צפוי בעליל כי משיח צדקנו הוא ממוצא פרסי

מאת אלי שי

גילוי לא נאות

זה היה בשבוע שבו הקריינית של “מבט” ערב-שבת הוזעקה לבית-הלבן לשיחה דחופה עם מר בנימין, שיצא בדיוק מפגישה בהולה עם נשיא הגדולה שבידידות. המילה שעברה במפגש השני, המכריע יותר – בין איילה לביבי, הייתה, כזכור, “השפיץ”. הנה כי כן התברר לגודל המבולקה, כי אנו ניצבים ממש בשפיץ של חוד-החנית של האיום האיראני, המתמחה בגרעין בקלייה פרסית סבלנית.

ההדגש הזה על הצ’ופצ’יק של ראש הפצצה עורר אי-שקט כללי מלווה בחלומות ביעותים באוכלוסיה הנתונה ממילא להתקפי חרדה. אך יותר משישראל התגלתה כשרויה בשפיץ, נשקף החשש לתודעתו של הרה”מ, שנדמתה כמתנדנדת משני צידי הצ’ופציק של התקיפה, או ההתאפקות.

והנה באותו שבוע מתוח עצמו נדדה שנתו של מחבר המאמר הנוכחי ובסיוטי הלילה ראה עצמו נישא ממיטתו ומובל בידי אנשי שב”כ אל מגרש עלום סמוך לגבעת-רם, שבו הוחזק במתקן חקירה סמוך לביתני מעבדת הפיזיקה המשופצת של “העברית”. החוקר הראשי היה איש במכנסי חאקי ובכובע טמבל, שהזכיר בחזותו את ראש אגף המשימות המיוחדות בתנועה הקיבוצית. הלה היה מפעיל על החולם טלטול גופני מתון, במה שנראה כפארק לשיפור הכושר, מעין זה שהוקם בטיילת של ת”א. “עוד שישים שכיבות שמיכה ועשר קפיצות חמור!” הרעים בקולו, “או שתמסור, יה-מנאייק, את התיק של הנבואה הפרסית”.

“חף-מפשע, המפקד”, ניסה החולם המתנשף להתגונן, אבל ראש המשימות נפנף במחשב הנייד “סטאלייט-טושיבה” כעומד לרסק אותו אל תקרת צריף החקירות בדרישה נחרצת לגלות את הסיסמה שתפתח את הקובץ.

בחוץ סיירו דורבנים והשבוי היה משתעשע בתקווה להשחיל אל אחד מקוציהם פתקה ובה בקשת עזרה דחופה ל”בצלם”. אולם הרווח וההצלה אירעו בצורת זפטה עורפית סבירה שטלטלה את תודעתו המסויטת והקיצה אותו, לא לפני שהספיק לשמוע בחלום את ראש המשימות צועק; “אנחנו עוד נחזור, ובנחישות רבה…!!!”

לאחר ההתנערות מן הסיוט וההתאוששות קמעה, החליט מחבר המאמר להקדים תרופה למכה. ממלמל הגומל, פתח ביד מרעידה את המקרא והכין מבעוד מועד כמעין מזכר לרה”מ, הוא הדו”ח המכונה “הנבואה הסופנית, התיק הפרסי” שעיקרו מובא פה.

מסקנות הדו”ח מפתיעות, שכן עולה מהן כי מסקירת אזכורי המלוכה הפרסית בספר הספרים, התקיימו יחסים חיוביים בהחלט בין האימפריה העתיקה לבין תנועת התקומה והבית הלאומי. יתרה מכך, מסתבר כי כורש ראוי בהחלט לתקן משיחי כגואל ישראל. על רקע זה ניתן אולי לומר כי העימות המסלים בין בן הנפח והנשיא האיראני מחמוד אחמדינז’אד, לבין מר בנימין, מבוסס על אי-הבנה מסוימת בציר משיחי, שבו הראשון רואה עצמו כשליחו של המאהדי, או “האימאם הנעלם” העתיד לשחרר את העולם מן הטומאה הציונית, בעוד השני מזוהה בתודעתו עם שבי ציון שזכו להצהרתו הגואלת של המלך הפרסי הגדול כורש. בעימות הזה דומה כי טוב יעשה השני, הנתון בקצה השפיץ, אם ישעה לפי שעה את הלחיצה על כפתור יום הדין – לשם מהלך משולב, הכולל ניסיון מחודש לגיוס קואליציה עולמית כנגד הצורר, בצירוף מאמץ להקצתה של אופוזיציה פנים-איראנית שתתחבר בתרבות עתיקה המצויה דווקא בזיקה עמוקה לחידוש הבית הלאומי היהודי ואפילו לבניין המקדש השלישי.

בחינת סיכויי האופציה המלחמתית הישראלית, זאת היזומה והמוקדמת על-פי חזון הנביאים, מגלה כי לפי שעה מן הראוי להתאפק קמעה, שכן מדינה שראשי מחזור ההנהגה הקודם שלה ובמיוחד ראש הממשלה, ראש העירייה והנשיא (ועוד ממוצא פרסי טהור) נגועים בחשש שחיתות, תתקשה לגייס את תעצומות ההשגחה העליונה לאופנסיבה מלחמתית מסדר-גודל אנטי-גרעיני. בהיטלטלות על קצה השפיץ של הצ’ופציק מומלץ למר בנימין לנסות לגייס בדחיפות את עזרתו של כורש לשם ניעור תודעתה של האימפריה הפרסית שנשבתה שלא בטובתה בידי שליחו של המהאדי הנעלם.

סקירה מהירה של מכלול אזכורי השם “פרס” בספר הספרים מגלה כי להבדיל מממלכות שכנות צהובות עד עוינות ממש, הנה הדיוקן הקבוצתי המצטבר של האימפריה הפרסית יוצא דופן לטובה והוא מצטיין בחיוביות יתרה. ממלכת פרס שמדובר בה נכבדות פה היא אותה ישות תרבותית עתיקת-יומין, ששורשיה בעת העתיקה ובגלגולה המודרני מוכרת בשם איראן. ליתר דיוק הדברים אמורים בממלכה האחמאנית שהתפשטה בשיאה על מרבית אסיה למשך עידן בן כמאתיים שנה (539 לפנה”ס – 331 לפנה”ס) שבהם נחשבה לאימפריה הגדולה של העולם העתיק. ראשיתה של השושלת בדמותו של האחמניש, ושיאה במלכותו של כורש השני, המכונה הגדול, מי שניער את מלכות מדי, פלש לאסיה הקטנה, כבש את לידיה ואת הערים היווניות והסתער על בבל ובשיא כיבושיו הגיע עד הודו-כוש. זה כורש שעלה לשלטון בחורף של 560/559 ומת בשנת 530 לפנה”ס שעל מצבת קברו הנמצאת בפסארגאדה נחרט כעדות הרודוטוס: “פה נקבר כורש, המלך הגדול. אני מלכתי מהודו ועד כוש, אל תנטרו לי טינה על שלקחתי חלקה קטנה זו להניח עצמותיי”. הכתובת נמחקה, אך המלך הפרסי שהקדים את הצהרת בלפור באי-אלו אלפים, זכה לשמץ קורת-רוח ברחובות לכבודו בשלוש הערים הגדולות של המדינה היהודית.

איראנים יקרים, אנחנו דווקא מאוד מחבבים אתכם

די בגלגול-עלעול חטוף במגילת אסתר כדי להבין כי כנגד המן הצורר העמלקי, מצטייר המלך הפרסי אחשוורוש (מי שמזוהה בשרעפי החוקרים עם חשיארש הראשון, ושמא עם יורשו ארתחשסתא הראשון) כשליט שגם אם אינו משתבח בבינה יוצאת מן הכלל, הנה הוא בגדר רודן חיובי וטוב לבב בסך הכול. מדובר בשליט מעצמתי בעל מזג חביב למדי הנוטה להתנהלות פורימית גם בימים כתיקונם, ולנוכח מניין הרודנים הרשעים אפשר לראותו כמעט כאחד מחסידי אומות העולם המעדיפים להעביר זמנם בנעימים ובהילולות ממושכות. א “וַיְהִי, בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה, מְדִינָה. ב בַּיָּמִים, הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, אֲשֶׁר, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. ג בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ, לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה, לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו: חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו. ד בְּהַרְאֹתוֹ, אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ… ה וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים: בַּחֲצַר, גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ…וְיֵין מַלְכוּת רָב, כְּיַד הַמֶּלֶךְ. ח וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת, אֵין אֹנֵס”.

מדובר אפוא בשליט סימפטי, איש רעים להתרועע, מבלה עולם ואדם נוח לבריות, המכור לעריכת הילולות מקוקטלות בחצר הדשא של הבית-הלבן בשושן, והמטופל נוסף לכול ב”שבעת שרי פרס ומדי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה, בַּמַּלְכוּת” (יד). יקשה לראות בדמות חביבה זו אב-טיפוס לרודן רשע ועוכר ישראל ובתחילת המגילה הוא נדמה כזכור כמי שחרד בעיקר (בעצת היועץ ממוכן) להשלטת שלטון החוק והסדר הפטריאכלי באותה ממלכה המכונה פה פרס ומדי, וכמבקש לסכל כל התנערות חצופה מצד המגזר הנשי במעצמה. ט”ז: “לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה: כִּי עַל-כָּל-הַשָּׂרִים… לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן… יח וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי… לְכֹל, שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ; וּכְדַי, בִּזָּיוֹן וָקָצֶף. יט אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר-מַלְכוּת מִלְּפָנָיו, וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי, וְלֹא יַעֲבוֹר: אֲשֶׁר לֹא-תָבוֹא וַשְׁתִּי, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ, לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה”.

הנה כי כן, בתום אי-הנעימות המצערת עם ושתי מחציפת הפנים ועם העמלקי המרושע, הדברים מתהפכים דווקא לטובה, הסדר מושב על כנו והיחסים בין מרדכי הצדיק את אסתר החסודה ובית המלוכה הפרסי מגיעים לכלל שגשוג מחודש במעצמה הנדמית ממש כגדולה שבידידות.

אל תשכחו את השליט הפרסי המיטיב

ואולם הרומן המופלא בין עם עולם לבין בית המלוכה הפרסי מושג לאורך ימים כבר בפרק א’ של ספר עזרא, שבמהלכו עובד היושב במרומים כשעון מעורר, וכשירות יקיצה המנער את תודעתו של כורש ואף הופך אותו למושיע ישראל, אם לא לגואל ממש. בהשוואה לאחשורוש הסימפטי, הנתון לעצות היועצים, שאינו נראה כאמור כשליט מבריק במיוחד, מצטייר כורש כהתגלמות דמותו של המלך המואר, המתקשר ישירות בקו פתוח עם האל. יקשה שלא להתפעל למקרא פסוקי הפתיחה של עזרא, מן הזריזות העצומה שבה עוברת תודעתו המלכותית הנעורה – ממצב של הקצה לשלב שבו היא מחוללת התנעה של פעולה היסטורית, המנוסחת בהצהרת כוונות שיש בה ביטוי גדולה אמיתית והתרוממות רוח. המלך הפרסי מסמן את אחת הדוגמאות החריגות לאישיות של שליט אימפריאלי הפועל בחסד עליון ונדמה כמטה את המאורעות מעבר לאפיק המדיני האינטרסנטי והצר, מכוח מה שנראה כהשראה אלוהית ישירה. הצהרת הכוונות של המלך המחולל את תנועת שיבת ציון, מכילה מעין משב רוח של היפוך מגמה והיא כתובה בשפה של גדולה נאצלה:

עזרא פרק א, פסוק א: “וּבִשְׁנַת אַחַת, לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר-יְהוָה, מִפִּי יִרְמְיָה: הֵעִיר יְהוָה, אֶת-רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס, וַיַּעֲבֶר-קוֹל בְּכָל-מַלְכוּתוֹ, וְגַם-בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. ב כֹּה אָמַר, כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם; וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת, בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. ג מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל, לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה; וְיִבֶן, אֶת-בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם”. בקריאה לאחור של היסטוריה יהודית עגמומית כרונית, המתנהלת כדברי ספרי ההיסטוריה של העממי בצוק העתים (“וכאילו לא מלאו סאת הייסורים וקובעת כוס התרעלה”), נראה כי יקשה למצוא דמות משיעור-קומתו של המלך הפרסי שאין עליו לגדולה.

הזיק הראשוני של ההתעוררות מתרחש בתודעתו של כורש ורק לאחר מכן מתחילים השעונים המעוררים המתקתקים לצלצל בתודעתם המושהית של מנהיגי הפזורה היהודית; ה “וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת, לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן, וְהַכֹּהֲנִים, וְהַלְוִיִּם; לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים, אֶת רוּחוֹ, לַעֲלוֹת לִבְנוֹת, אֶת בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. ו וְכָל סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם, בִּכְלֵי-כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד, עַל כָּל הִתְנַדֵּב”.

כורש פועל על-פי הנוסח המקראי הזה מתוך שילוב של זריזות ויעילות מדהימה, נטול כל סחבת בירוקרטית. הוא נראה כמצטיין באיזה דיוק פרטני מעשי להלל, כמי שאינו מתכוון לדלג על אף ואזה, או פריט יוקרה נשכח אחר מהנדוניה האלוהית של אוצרות המקדש.

ז “וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ, הוֹצִיא אֶת-כְּלֵי בֵית-יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם, וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו. ח וַיּוֹצִיאֵם, כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, עַל-יַד, מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר; וַיִּסְפְּרֵם, לְשֵׁשְׁבַּצַּר, הַנָּשִׂיא, לִיהוּדָה. ט וְאֵלֶּה, מִסְפָּרָם: אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים, אֲגַרְטְלֵי-כֶסֶף אָלֶף…יא הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר…מִבָּבֶל, לִירוּשָׁלִָם”.

הרומן בין שבי ציון לבין בית המלוכה הפרסי נשמר גם בעזרא ד’ וכנגד כל מיני חסימות, יריבים מקומיים ומתנכלים שומרוניים צהובים, חוזרים ראשי העם על הצהרת הכוונות המפורשת שניתנה להם מפיו של כורש כמין מנטרה של הגנה וברית עולם. א “וַיִּשְׁמְעוּ, צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן: כִּי-בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ב וַיִּגְּשׁוּ אֶל-זְרֻבָּבֶל וְאֶל-רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם…ג וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל … לֹא-לָכֶם וָלָנוּ, לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ: כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ, הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס. ד וַיְהִי, עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים, יְדֵי עַם יְהוּדָה; ומבלהים אוֹתָם, לִבְנוֹת. ה וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים, לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי, כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, וְעַד מַלְכוּת, דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס. ו וּבְמַלְכוּת, אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּתְחִלַּת, מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה, עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם”.

כל השעון הכרונולוגי של עזרא הסופר ועזרא הספר מתנהל למעשה על-פי התקתוק של בית המלוכה הפרסי לדורותיו;פרק ז, א: “וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ פָּרָס … ו הוּא עֶזְרָא, עָלָה מִבָּבֶל, וְהוּא-סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּתֶּן לוֹ הַמֶּלֶךְ, כְּיַד יְהוָה אֱלֹהָיו עָלָיו כֹּל, בַּקָּשָׁתוֹ… ז בִּשְׁנַת-שֶׁבַע, לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ”.

החיבור בין עזרא הסופר לבין המלך הפרסי נדמה כציר המתחבר ישירות בהשגחה העליונה, כאילו הצו האלוהי יורד לבית המלוכה הפרסי ומועבר ממנו אל הסופר; יא “וְזֶה פַּרְשֶׁגֶן הַנִּשְׁתְּוָן, אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ אַרְתַּחְשַׁסְתְּא, לְעֶזְרָא הַכֹּהֵן, הַסֹּפֵר: סֹפֵר דִּבְרֵי מִצְו‍ֹת-יְהוָה, וְחֻקָּיו עַל יִשְׂרָאֵל. יב אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ, מַלְכַיָּא: לְעֶזְרָא כָהֲנָא… כז בָּרוּךְ יְהוָה, אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ אֲשֶׁר נָתַן כָּזֹאת, בְּלֵב הַמֶּלֶךְ, לְפָאֵר, אֶת-בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם”.

ההבדלה לטובה של הפרסים על רקע העמים השכנים האחרים ניכרת גם מן הדרמה של עזרא ט, היוצא בשצף קצף כנגד תופעת נישואי התערובת הגורמת למחבר התקף של הצטערות עמוקה. רשימת העמים הנמצאים בקוטב ההתבוללות בטומאת תועבות עמי הארצות מגוונת למדי והיא כוללת, בעוונותינו המרובים ובחיבתנו הבלתי נכבשת לבנות הערלים, את מרבית האומות המאוחדות של העת-העתיקה: א “וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה, נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת: כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי, הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי, הַמִּצְרִי, וְהָאֱמֹרִי. ב כִּי-נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם… וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים, הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה.ג וּכְשָׁמְעִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת-בִּגְדִי וּמְעִילִי; וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי, וּזְקָנִי, וָאֵשְׁבָה, מְשׁוֹמֵם”.

לעומת זאת, הפרסים ניצבים קוממיות בקוטב הנגדי של הישועה: ט “וַיַּט-עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת-לָנוּ מִחְיָה, לְרוֹמֵם אֶת-בֵּית אֱלֹהֵינוּ”.

הברית האמיצה בין עם עולם לבין המלך הפרסי המיטיב ניכרת גם בתיאור המובא בדברי הימים ב, לו. כאן עולה עמדתו יוצאת הדופן של כורש על רקע התנכלותם של שליטים שכנים קרובים כגון המלך המצרי, המדיח את יהואחז בן יאשיהו, המוסיף והמכביד על הארץ במיסוי קשה והעושה בבית המלוכה הירושלמי כבתוך שלו.

מן העבר השני, נתון בית המלוכה הבובתי והרופף של ירושלים בצבת הבבלית המאיימת ויהויקים, העושה את הרע מאוד בעיניי האלוהים והמסתבך בכל מיני תועבות, זוכה לחבטות קשות מידי נבוכדנאצר, היורד עליו רצח והשודד את אוצרותיו; ו “עָלָיו עָלָה, נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; וַיַּאַסְרֵהוּ, בַּנְחֻשְׁתַּיִם, לְהֹלִיכוֹ, בָּבֶלָה”.

גורל אכזר דומה שמור כזכור גם ליהויכין הבא אחריו ואף הוא מוגלה, נשדד ומודח.

בית המלוכה הירושלמי נדמה כמכור לעשיית הרע, כמתמחה בהעלאת הסעיף העצבני של היושב במרומים וכבעל נטייה להסתבכות כרונית בכל מיני תועבות. מכאן מעין דפוס חוזר של מלכים רופסים וסורחים, הנידונים ברותחים ובמקרה של צדקיהו מארגנת לו ההשגחה העליונה, בתום סדרת ניסיונות נפל לחינוך מחדש, עונש חמור במיוחד מידי המלך הכשדי.

יב “וַיַּעַשׂ הָרַע… יג וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר, מָרָד…יד גַּם כָּל שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהָעָם, הִרְבּוּ למעול…טז וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים, בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים… עַד עֲלוֹת חֲמַת יְהוָה…יז וַיַּעַל עֲלֵיהֶם אֶת מֶלֶךְ כשדיים … וְלֹא חָמַל עַל-בָּחוּר וּבְתוּלָה… יט וַיִּשְׂרְפוּ, אֶת-בֵּית הָאֱלֹהִים, וַיְנַתְּצוּ, אֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם… וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים, עַד-מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָסכא לְמַלֹּאות דְּבַר-יְהוָה בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ…לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה”. משמע הכול שרוי בתהומות עד לתום פסק-הזמן שקבע הנביא ולפתיחתו של העידן הפרסי.

על רקע זה היפוך המגמה ההיסטורי הגלום בדמותו של המלך הגדול כורש בולט מאוד בממד הזמן והמרחב, כאשר השעון המעורר המקיץ את תודעת המלך בזריזות מופלאה, נתפש כמרכיב במה שניתן לתאר כמנגנון הפנימי באפליקציה הנבואית של ירמיהו.

כב “וּבִשְׁנַת אַחַת, לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר יְהוָה, בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר יְהוָה, אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ, וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כג כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת, בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ יָעַל”.

משיח-משיח, כורש עכשיו

כורש היה בנו של כמבוזי הראשון, בן כורש הראשון, בן חישפיש, בן האחמניש, מייסד השושלת, שלפי הנוסח המביש של לקטסיאס המובא בידי ניקולאוס איש דמשק, היסטוריון החצר של הורדוס המלך, היה אליבא דאמת בנו של פרסי עני מבית-אב בעל שם רע, שאביו שודד דרכים היה ואמו רועת אווזים. ואולם בתולדות ישראל נותר כורש בדמות המלך המיטיב, שישעיהו השני מתארו כמי שהאל מחזיק בימינו, כשליט הזוכה לחסותו הישירה וכמי שניתן לקרוא עליו “כורש משיחי”. משמע המלך הפרסי מתגדל כאן לאותה מעלה יתרה שניתנה במקרא רק לדוד ולשאול, שנתכנו במקרא בתואר “משיח ה'”. כורש, להבדיל ממלכי הבובה הירושלמיים ומצאצאי יהויכין, הוא שעתיד על-פי הנביא לשקם את בירת יהודה ולהשיב את הגולים. ספק אם היה אי פעם מלך נוכרי שזכה למשא מרומם יותר מזה שניתן לו בדברי הנביא (ישעיה מד, כו) “מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ, וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים; הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב, וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה, וְחָרְבוֹתֶיהָ, אֲקוֹמֵם… כח הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי, וְכָל-חֶפְצִי יַשְׁלִם”.

בפרק שלאחר מכן (מה) הוא זוכה למעלה משיחית ממש, כשליט העולמי הקרוב ביותר לאל: א “כֹּה אָמַר יְהוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ… אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ…ג וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ, וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים…ד לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי …אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד. ז יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע”. כורש הוא איפוא, להבדיל ממלכי ירושלים המושחתים והעלובים, התגלמותו העילאית של המלך המואר והנעור: יג “אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק, וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר; הוּא יִבְנֶה עִירִי, וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד”. הסיומת נדמית כעדכנית במיוחד בתקופה שבה ראשי העידן הקודם של המדינה היהודית והבירה הירושלמית נחשדים בשורה של פרשיות שחיתות.

נכון אמנם כי פרופסורים חמוצים ומלומדים לעייפה להיסטוריה התקשו להתאפק וכנגד הפן הנאצל בעליל ויוצא הדופן של הצהרת כורש, ביקשו להציבה כחלק מן הריאל-פוליטיק של השליט הפרסי, שמדיניותו הכללית עומדת בסימן התפייסות ובניית מקדשים מקומיים, ובמקביל ראו ביוזמת שיבת ציון פרי רצונו לחיזוק הגבול כנגד סכנת הפלישה המצרית. אך גם ניתוח מפוכח זה יתקשה להפחית מרישומה של ההצהרה המכונה “דכרונא”, המובאת בעזרא בשתי גרסאותיה, העברית והארמית,  (עז’ א, ו) והשמורה בגנזכי הארכיון הפרסי, כולל מידות מדויקות של המקדש ותחשיב תקציב הבנייה. חשיבותה ההיסטורית של ההצהרה המלכותית, שהתגלתה כעמידה יותר בזמן מתצהיריו של הנשיא האמריקני הרפובליקני הקודם, שבה ונתבררה כאשר שבי ציון נאלצו לרענן את זיכרון הדברים לנוכח שדולה שומרונית צהובה ועוינת, שפנתה למלכות הפרסית באגרות הכפשה. במכתב שטנה לארתחששתא הזהירו מפני הסתייגותם של הירושלמים מתשלום מסים בהיותם בנים לעיר “מורדת ומזיקה” למלכים, אך בהתגוששות שנייה נוכח המלך דרוויש, זכו שבי ציון כנגד צרי יהודה,  והמלך הפרסי חיזק את ידי הבונים בפקודתו “אני דריוש נתתי צו – מיד ייעשה!” הניצחון מושג כאשר בתום חיפושים נמרצים בארכיונים של פרסגדא, פרספוליס ובבל נמצאה התעודה היקרה בחתימת כורש באחמתא, וליהודים נמצא רווח הצלה ותושייה להמשך הבנייה.

יחזקאל ודניאל נשבים בחזיונות

מצב היחסים הביליטראליים בין ישראל למעצמה הפרסית נדמה כנשבה בערפילי חזיונותיו של יחזקאל בפרק לח, השוקע בנבואות סבוכות על דבר גוג ארץ המגוג:

“וְהוֹצֵאתִי אוֹתְךָ וְאֶת-כָּל-חֵילֶךָ סוּסִים וּפָרָשִׁים…קָהָל רָב צִנָּה וּמָגֵן, תֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָּם. ה פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט, אִתָּם… בֵּית תּוֹגַרְמָה… עַמִּים רַבִּים…עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד”.

כאן מופיעה פרס בכלל מצבור אפוקליפטי של עמים רבים הנקבצים על אדמת ישראל לקץ הימים (והשווה גם יחזק’ כז, י: “פָּרַס וְלוּד וּפוּט הָיוּ בְחֵילֵךְ, אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ; מָגֵן וְכוֹבַע תִּלּוּ-בָךְ, הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ”). ואולם היא רחוקה מכלל היות הגורם היחידי, או הראשי והמוביל, והגם שמדובר בהתרחשות איומה ומבהילה הנדמית כעולה בסדר-גודל מלחמה עולמית ועימות גרעיני, הנה הגורם הפרסי לכשלעצמו, אינו מהווה פה גיבור מרכזי, ובסיכומה של המערכה הניצחון שמור למרבה התשועה בידיו של האל. אמנם בקונסטלציה הטעונה הנוכחית אין להקל ראש בצלה של מלחמת גוג ומגוג, שעליה אמרו המפרשים כי שם גוג עתיד להשתכח דווקא בשעה שבה יהפוך לעדכני ביותר ורק כאשר יפשוט על הארץ יוודע אל נכון למי כיוון הנביא. ועם זאת, נראה שהכיוון הכללי מכוון לפירוש רס”ג, כלומר למדינה הממוקמת באזורי איראן-עיראק ואסיה-הקטנה ולקואליציית מדינות הכוללת את מגוג ,פרס, משך, תובל, כוש, פוט, גומר ועוד, שעתה רק צריך לזהות סופית את חברותיה ולהישמר מפניהן.

יח “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה: תַּעֲלֶה חֲמָתִי, בְּאַפִּי. יט …בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל, עַל, אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. כ …וְכֹל הָאָדָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים, וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת, וְכָל-חוֹמָה, לָאָרֶץ תִּפּוֹל. כא… חֶרֶב אִישׁ, בְּאָחִיו תִּהְיֶה. כב וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ, בְּדֶבֶר וּבְדָם; וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית, אַמְטִיר עָלָיו וְעַל-אֲגַפָּיו, וְעַל-עַמִּים רַבִּים, אֲשֶׁר אִתּוֹ. כג וְהִתְגַּדִּלְתִּי…וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי יְהוָה”. זה אינו מצטייר כעידן מומלץ לחיות בו, דבר העלול לבוא לידי ביטוי גם ברעש אדמה איום, אבל הפרסים אינם בהכרח אשמים והם גם לא מצטיירים ככתובת שעל הקיר.

הברית הפרסית האמיצה נדמית כשרויה בערפילי הנבואה הסמיכה גם בדניאל המתקשר עם יושב המרומים ב”שנת שלוש, לכורשמלך פרס”. (י, א) הו אז נראה לו מראה מעורר דאגה ביחס לעתידה של הברית לאורך ימים: יג “וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס, עֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם, וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים, בָּא לְעָזְרֵנִי; וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם, אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס. יד וּבָאתִי, לַהֲבִינְךָ, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָה לְעַמְּךָ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: כִּי עוֹד חָזוֹן, לַיָּמִים. כ …וְעַתָּה אָשׁוּב, לְהִלָּחֵם עִם שַׂר פרָס”.

זה דניאל הנביא המיוחד במינו, שאין כמותו יאה לחישובי קץ ולתכתובות מתקשרים, מי שהכריז בפרק ה, כח: “פְּרֵס פְּרִיסַת, מַלְכוּתָךְ, וִיהִיבַת, לְמָדַי וּפָרָס” ומי ששב והתנבא בפרק יא על נפילת האימפריה הפרסית: א “ואני בשנת אחת, לדריווש המדי… ב ועתה, אמת אגיד לך; הנה-עוד שלושה מלכים עומדים לפרס, והרביעי יעשיר עושר-גדול מכול, וכחזקתו בעושרו, יעיר הכול את מלכות יוון. ג ועמד, מלך גיבור…ד וכעומדו, תישבר מלכותו, ותיחץ, לארבע רוחות השמים”. עם זאת, דניאל עושה כבוד להצהרת כורש והוא מודע היטב לחישוב הזמנים המשמח העולה מנבואת ירמיה: “בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה’ אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה” (ט, ב).

התצריף הנבואי העולה בתקשור קליל לנוכח שקלול מעמדה המיוחד של פרס מצד אחד, סכנת מלחמת גוג גלובאלית בשיתוף פרסי מן העבר השני, והרמיזות הדניאליות הסבוכות לעימות בציר הפרסי המושחלות בתווך, הוא כי לעת הזאת כדאי לנסות להתחבר בזיק המשיחי המקורי של כורש – במאמץ כפול לנער את התודעה הפרסית מבפנים ולכונן חזית אנטי-מגוגית בהנהגת הגדולה שבידידיות מחוץ. אם זה לא ילך, יש להביא בחשבון כי עימות עם פרס מכיל סכנה להתלקחות עולמית והוא מצריך מהלך של העלאת תודעה והיטהרות פנימית נמרצת פי כמה בחזית הישראלית, ויפה דקה אחת קודם בטרם שיגור הטייסת הידועה.

תגובה אחת

  1. ולעומת זאת…
    יש להודות שיש באיראן גם חגוים אפוקליפטיים שאולי לא מי יודע מה ירתעו מהפעלת פצצה גרעינית על מנת להביא לעולם את המהדי “האימאם הנעלם “.
    על החוגים האלו נמנה ככל הנראה נשיא איראן הקודם אחמדינג’אד ואולי גם שליט איראן הנוכחי חמינאי.
    ראו על כך סדרת מאמרים של אלי אשד שהופיעה ב”יקום תרבות “:
    האפוקליפסה השיעית -החלק הראשון :האימאם הנעלם ”
    http://www.yekum.org/2012/04/%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%95%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%A1%D7%94-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%90%D7%9D/
    האפוקליפסה השיעית :החלק השני -כת אחרית הימים
    http://www.yekum.org/2012/04/%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%95%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%A1%D7%94-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%9B%D7%AA-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94/
    האפוקליפסה השיעית -החלק השלישי :נשק יום הדין
    http://www.yekum.org/2012/04/%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%95%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%A1%D7%94-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99-%D7%A0%D7%A9%D7%A7-%D7%99%D7%95%D7%9D/

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × אחד =