מאת ורד זינגר

באורח פלא נפל לידיי לאחרונה − ממש נפל מפאת כובדו, שלא לומר כבודו − הביטאון לספרות “עמדה” (מס’ 29, 2013). בדרכו לידיי נפל הביטאון הכבד מנשוא על הרצפה, בפישוק איברים צנח ותוך כך נפתח מעצמו בעמ’ 140. הרמתי אותו בעודו פעור וכמעט שמטתיו שוב לנוכח אותיות מוכרות שנצנצו מול עיניי. במבט ראשון נראו האותיות כעבריות, האותיות שבהן נכתבה תורתנו הקדושה אלפי שנים טרם יצאו לאור כתבי עת ספרותיים מקודשים, אך בתגובה למבט השני הגיבו עיניי במצמוץ נבוך. לכאורה היו כתובים המשפטים בעברית, אך משמעותם לא הייתה נהירה לי.

לפתע הלם לבי בפראות. “אריק א.” – כך נפתחה הפסקה הלפני אחרונה. עצרתי כדי להסדיר את נשימתי והתחלתי לקרוא את הפסקה מחדש: “אריק א. מציב עבור קוראי שירה מיומנים אפשרות לבחור בהתמודדות רצינית עם מציאות דורסנית, אלימה וסתירתית, אפשרות של שירה גבישית, דינאמית וחדישה כמוקד חוויתי ואינטלקטואלי של ישועה מודרניסטית: ‘זה ברור כשמש/ שהכי טעימימים המים כשצמאים בשרב/ התמוזי בעצם/ עדיף מיץ פז/ כמו שאני, כמו שאת/ עדי פז’ (עמ’ 63)”.

היה זה רגע מכונן. רגע של גילוי, של בריאה או של מפץ גדול. המילים הללו − הגם שמשמעותן לא הייתה נהירה לי − סנוורו אותי כנצנוץ תכשיטיה המזויפים של גבירה מאופרת היטב המבקשת להסתיר בכל אמצעי את גילה, עד אשר היא כורעת מעודף תכשיטים, עדיים, חגורות וצעיפים שצבעיהם מתאימים בוּל לתיקהּ ולצבע שיערה החדש. השתוקקתי לתלוש אותן אחת-אחת ולתלות אותן בפתח ביתי. כה רחוקות, נשגבות ויוקרתיות היו המילים הללו, כה נחשקות. ובכל זאת, הרהרתי, מוטב היה לו דבר מה בעל ערך היה גלום בהן.

בפיק ברכיים התיישבתי כדי לקרוא שוב את הדברים שעליהם חתום עמוס אדלהייט במאמרו ארבעה דיונים דחופים [בציר “עמדה” 2012] המשתרע מעמ’ 138 ועד סוף הביטאון. ושוב ניסיתי להתעמק בהם. ושוב. מצד אחד, היה ברור לי שמדובר בניתוח ספרותי של שירי המשורר אריק א. − שאת ספרו “מטאפיזיקה של השירה” (הטעות במקור) סקרתי ביקום תרבות, ברשימה שהניבה מספר שיא של תגובות נזעמות − 94 (נכון לרגע זה). אך מצד אחר חשתי מבוכה. אדם כותב שירה. מדוע הוא כותב שירה? כי היא נובעת מתוכו, בוערת ומבקשת לגלוש, לחדש, לבשר, לכאוב, לצעוק וכו’. אדם כותב על שירה. מדוע הוא כותב על שירה? כי הוא מבקש לבטא את שהרגיש וחשב כשקרא את מה שקרא וכו’.

והנה עמוס אדלהייט כותב על אריק א. דברים שאינני מצליחה לפענח, לפחות לא בקריאה ראשונה או שנייה וחמור מכך − כשבסופו של דבר אני מצליחה לפענח את פשר הדברים, אינני מוצאת כל קשר בין הניתוח לבין המנותח − היינו, בין ערימת המילים הלועזיות הקשורות ביניהן בקשר כלשהו, לבין השיר שעל אודותיו הן דנות.

לבסוף החלטתי לנסות מקטע טקסט אחרת באותו עמוד (140). הנה: “ברור איפה (הטעות במקור, שהרי אדלהייט מתכוון ל”איפוא” במשמעות “ובכן” − ולא ל”איפה” במשמעות “היכן”, ו”ז) שנוכח הוויה של מגמות סותרות אשר מאיימות איום פיזי מוחשי ואיום פסיכולוגי על הסובייקט כל שנותר לו לעשות הוא לגייס בשארית כוחותיו אנרגיה קוסמית יחידה במינה שהיא לבדה יש בה כדי לעמוד מול מגמות סותרות: “‘כשאת ואני יורדים למטה ושוב הממשי: (היעדר סימני הפיסוק עד הנקודתיים − במקור. נוסף על כך, היעדר המירכאות בסוף המילה “למטה” ובתחילת המילה “באמצע” − גם הוא במקור, ו”ז) באמצע/הרחוב/תופס/במתניך (היעדר היו”ד במילה “מתניך” − במקור, וכמוהו כל העתקת השיר בכתיב מנוקד אף שאיננו מנוקד, ו”ז) המאדימות לא מרפה / העונג הזה של היד על התחתונים שלך משחרר את/הכאב / החכמה היא לא לותר / מרכיב אותך/ומפליג אל תוך הרקיע / כשאת מסתכלת השמש בוערת / הנשיקה מתחוללת בחלל הנשמה / מי אני/אויר בין השפתיים שלך’ (עמ’ 52-46). אהבה שהיא מוחשית אבל גם מעפילה אל ממדים מטפיזיים היא הפתרון היחיד נוכח איומי המגמות הסותרות שמפוררות הכול. במובן מסוים ההליכה בכיוון של מינימליזם הוא ניסיון להדביק את הקצב המפורר של מגמות סותרות, זהו ניסיון להוריד מסכה ולקחת סיכון יותר גדול בהתקרבות אל המגמות הסותרות…”

בשלב הזה בדיוק נשרה דמעה חמימה על לחיי והנחתי באחת את הכרך הכבד. העניין הזה של המגמות הסותרות המפוררות את הכול ושל הסיכונים המשולבים בממדים המטפיזיים מדבר אליי מאוד. ברם, טוב היה עושה אדלהייט אם היה נוקט אף הוא במינימליזם בבואו לכתוב: “אהבתי”. המילה “סיכון” צפה כאן כשמן על פני המים, וייתכן שאעשה בחכמה אם אסגור את הדף לתגובות. אני כבר מדמיינת את התגובות הנושאות שמות בדויים: “מקטעי מילים תלושים! ללא הקשר! ללא כבוד!” ואז הגידופים, ולבסוף השם הבדוי, החף מיצירתיות יתרה. ובכן, אקשה עליכם מעט, טרולים חביבים. ראשית, את שמו של המאמר ציינתי. אוסיף כי הוא סוקר במילים רבות, כבדות ונוצצות את ספריהם של אריק א., חן ישראל קלינמן, נורית כהנא ויהונדב פרלמן, שראו אור בהוצאת “עמדה”.

שנית, וכאן גלומה הפתעה המקפלת בתוכה מידה מסוימת של שיקול דעת − ברצוני לנתח שיר של משורר פורה לכל הדעות, שהוציא לאור את חמשת ספריו (ועוד שניים בדרך) בהוצאת “עמדה” בעריכת העורך המוכשר מאוד רן יגיל. המשורר שבשירו אני מבקשת לדון הוא איש נעים הליכות באופן יוצא דופן, שאיננו מתרעם גם כאשר עוקצים אותו − גם לפני וגם אחרי שהבין זאת − וגם אם לא הבין זאת כלל. ייתכן שנועם הליכותיו ורוחו הטובה קשורים לכך שהוא מעביר את מרבית זמנו בחיק הגיפסניות, פרחים שאותם, כך שמעתי, הוא מגדל לשם יצוא. כוונתי לדוד ב. הידוע בשמו המלא דוד ברבי − אך אני סבורה שטוב יעשה אם ימתג את עצמו בשם משפחה מקוצר למשעי כפי שעשה זאת אריק א., דבר שאולי יזכה גם את שיריו בניתוח נוצץ ומסנוור בביטאון “עמדה”. השיר מכמיר הלב לקוח מהספר “ומי יהלך” (כאמור בהוצאת “עמדה”, 2014, בעריכת רן יגיל):

אֹדֶם הַלֶּחִי / דוד ב.

דַּוְקָא עָלָיו אָמְרוּ שֶׁלֹּא יַחֲזִיק מַעֲמָד

הוּא לֹא עָמִיד לְקֹר אָמְרוּ…… כֻּלָּם

וְאִם תָּבוֹא עָלָיו הִיא  הוּא… יָמוּת

וַאֲנִי שַׂמְתִּי עָלָיו אֶת גֶּלְלֵי הַיּוֹנִים

וְאֶת שַׂקֵּי הַחֹם לְהָגֵן עַל תּוֹכוֹ

וְגִזְעוֹ הַסָּב רוֹשֵׁם אֶת הַיָּמִים

נוֹטֶה לְצַד הַשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹרַחַת

טוֹעֵם אֶת קַרְנֶיהָ וּלְאוֹרָהּ

יִצְחַק לָנוּ יַרְאֶה לְכֻלָּם

שֶׁעֲדַיִן כֹּחוֹ  בְּעָלָיו

וַאֲנִי מִסְתַּכֵּל עָלָיו

מְחַכֶּה לַפְּרִיחָה

לְרֶגַע  הַיֹּפִי

שֶׁל הַלֵּדָה

וּלְאֹדֶם

הַלֶּחִי

להלן ניתוח בסגנון אדלהייטי: הפרטיקולריזם האוניברסלי והתמונה האוקסימורונית הברורה של האימג’יזם הקונקרטי והסימבוליות הענייה של הקומוניזם הקפיטליסטי שבשיר מתמזגים לתבנית מהודקת וצלולה כבדולח.

ובכל זאת, הדרן אישי: אודם הלחי (כתוצאה מההתרגשות על פריחת הפרח) הנקשר לאדם מתמזג עם אדמדמות הפרח (המואנש לכל אורך השיר: “ימות” במקום “יקמול”, “יצחק לנו יראה לכולם”, “הלידה” וכו’). בכך הופכים האדם והפרח ליישות אחת. יפה מאוד בעיניי היא צורתו הפיזית של השיר − כעלה רענן. מרחיבות דעת הן גם השורות: שֶׁעֲדַיִן כֹּחוֹ  בְּעָלָיו / וַאֲנִי מִסְתַּכֵּל עָלָיו.

יחי האביב המקדם בלבלוב אדמדם את חג החירות!

14 תגובות

  1. ורד
    קטע הביקורת אותו את מצוטטת אכן מעורר תהיות באשר למובנותו. למעשה כל אחד יכול לכתוב בצורה כזו. דוגמה שאני כותב בזה הרגע:
    הפואטיקה הדמו- ורסאטלית הביאה למטמורפוזה פסאודו קלינית שבעקבותיה התפתתה רגולציה קוונטית בתוך קריסטליות עם נופך קוואזי סולרי שהנביט מהלכים קטטוניים של וגטטיביות קוגנטיבית ברמה הגבוהה ביותר של אלפא לינארי. את כל זאת מלבישים על מערכת צירים קרטזית ומקבלים אוקסימרון רב פאתי אולטרה פתטי.. את מבינה את זה? גם אני לא.

  2. אציין שאני דווקא מעריך את עמוס אדלהייט כמבקר שהוא אולי אחד האכזריים אולי האכזרי ביותר שקיים כיום אבל תמיד מנומק וזה שנים במערכת ביקורת השירה הישראלית,ופירסמנו בעבר כמה מביקורתיו.לגבי המשפט שניתחת זוהי השפה האקדמאית,כך דורשים מאנשים לכתוב באקדמיה ואדלהייט הוא איש אקדמיה באירלנד כמדומני שם הוא מלמד על תקופת הרנסאנס.
    מי שלא ילמד להשתמש במילים המפוצצות האלו בכתיבה האקדמאית שלו ( באנגלית כמובן ) אין לו מה לחפש באקדמיה ללא קשר ליכולותיו וכישוריו.

  3. תודה לך ורד זינגר על המחווה היפה
    לכבוד לי שהבאת את השיר

    ולעניין עמוס ואריק אומר כקורא שכן איני מבקר וגם לא אקדמאי
    שירתם פשוט לא מדברת אלי
    אוהב את שירתו של חן

  4. מסכים עם אלי אשד, מי שלא מבין מונחים ספרותיים, עדיף שילמד אותם מאשר שיגחך בילדותיות.

    כמו בעוד רשימות שלך, ניכרת כאן בעיקר חוסר הבנה מעורבת עם ציטוט מוצא מהקשר.

    אפילו הבקורת על כך שכתב העת “כבד” מוזרה, אז מה עדיף? שיההי דל בתוכן.

    חוץ מזה, הבטחת ניתוח של שיר, ולא היה ניתוח, רק הופיע השיר. ולא ברור מה הקשר בין ברבי ושירו ובין המקטע שהבאת,

    קיצר, אם יש לך משהו נגד אנשי “עמדה” עדיף שתגמרי את זה מולם ישירות ולא ציבורית.

  5. ומי אתה אביב לוי שתחליט שיש לורד משהו נגד עמדה?
    מה שאמרת עכשיו זה כך
    מי שלא מבין סינית שילך ללמוד סינית
    אני מדבר 6 שפות אבל סינית לא
    אז מה אני חייב ללמוד סינית
    כן אני חייב כדי להבין סינית
    אגב אני מציע לכל אנשי העברית שפשוט יכתבו רק בעברית !
    או רק באנגלית או בסינית
    אבל אין צורך בשעטנז
    במעט שהספקתי להכיר את ורד זינגר היא מאד חביבה ואין לה עניין להילחם בעמדה

  6. ורד, אהבתי והזדהיתי עם הדברים שכתבת על דוד ברבי ועל שירו. חום ליבו ואמת דיבורו מתלכדים ואומרים שירה.

  7. אביב לוי
    כמי שפרסם מאות מאמרים , תאמין לי שאפשר לכתוב על הנושאים הכבדים ביותר בצורה שתהיה ידידותית לקורא. לא לצריך לכתוב ליודעי ח”ן ועוד בשפה פלצנית. תקרא את הג’יבריש שכתבתי בתגובה הקודמת שלי ותבין למה אני מתכוון. במדעים יש אכן מלים מקצועיות שאם אין לך רקע מוקדם לא תבין במה מדובר, אבל במדעי הרוח? עצם השימוש בשפה הפלצנית יוצר תחושת התנשאות כלפי מי שאינו מבין אותם בבחינת “אני ואפסי עוד”. את כתבי העת Science ו- Nature אני מבין את העברית הפוסט מודרנית לא מסוגל להבין. קטונטי. מה עוד שאם אין לך מה להגיד, אל תנסה להגיד מה שהוא בשביל לעשות רושם שאתה מיודעי הח”ן. אנשים כאלה אני מזהה מידית.

  8. חיים ודוד, להצהיר על חוסר מסוגלות להבין בפומבי דורש הרבה אומץ. אבל במקרה הזה, זה לא מעיד על דבר מעבר לאומץ ריק, מה שמכונה “רהב” – מקווה שאתם מכירים את המילה.

    מושגים מקצועיים נהוגים בכל תחום. גם בספרות, להיטפל לכך שכתב עת שתופס עצמו כאקדמי מרשה לעצמו שפה אקדמית – זה באמת שטחיות. בעיתון יכתבו פשוט, בכתב העת האקדמי יכתבו אקדמית.

    ולדוד, העובדה שפרסמו כאן שיר שלך, בלי באמת להגיד עליו כלום, לא מטריד אותך?

  9. אביב לוי
    את המילה מכיר “רהב” מכיר גם מכיר. כמי שכתיבתו היא אקדמית ופרסמתי בכתבי עת אקדמיים כמו “בעיות בינלאומיות” במדע המדינה שאינו יוצא מזה שנים, “משאבי אנוש” ובלשכת המהנדסים.. אז במיתותא ממך. קרא למשל את הספר על פוסטמודרניזם של האוניברסיטה המשודרת ואת כתב העת “תיאוריה וביקורת” ותדע למה אני מתכוון. על מנת שתדע בדיוק למה כוונתי, הגדרה ששמעתי לפני שנים למילה מהנדס. מהנדס זה אחד שכותב על מה שכולם מבינים בשפה שאף אחד לא מבין וזה לא בהכרח עושה אותו למהנדס טוב. האם אתה מכיר את הביטוי “והצנע לכת”?. כל יודעי הח”ן או רובם הם לא כאלה. לכתוב אקדמית זה לא אומר שצריך לכתוב בשפה פלצנית קרא למשל את ספריהם יונתן שפירא ז”ל בסוציולוגיה. ספריו של צבי יעבץ על ההיסטוריה של רומא, את הספרים של גדעון דורון ז”ל במדע המדינה עוד ועוד. אפילו כתביו של גרשום שלום בקבלה מובנים יותר משפת הפוסט מודרניזם.

  10. חיים, האם זו רשימת ספרים מלאה? אולי אתה רוצה להוסיף עוד מאה-מאתיים ספרים ועוד עשרה-עשרים כתבי עת שכתבת בהם?

  11. אביב
    אם זו תגובתך כנראה שלא ירדת לשורש דעתי, או שאתה לא רוצה לעשות זאת. יש לי רושם שדרכתי לך על היבלת ובזאת אני מסיים את הוויכוח שלי אתך. ממילא זה לא יוביל לשום מקום.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתים עשרה + 6 =