מאת יואב איתמר

ברגעים מסוימים אנשים הם אדונים לגורלם, אך אם מצבנו שפל, האשמה אינה בכוכבים כי אם בנו עצמנו” (מתוך המחזה “יוליוס קיסר” מאת שייקספיר)

ב-15 במרס, אידו של מארס, נתקעתי בפקק שהחל מצפון תל אביב ונגמר כמעט בבית שלי.

המשטרה חסמה את מרכז העיר − אוטובוסים על גבי אוטובוסים, כמעט כולם של התנחלויות, חנו צפוף-צפוף, מארלוזרוב ועד שאול המלך. ייתכן שגם נכנסו עמוק לתוך וייצמן ואבן גבירול, אולם על כך אינני יכול להעיד מבשרי.

הייתה זו עצרת הימין, שבה האמנתי – כמו כל מי שעישן את מה שהיה ל-V-15  להציע − שאף אחד לא יגיע, וגם עכשיו ציינתי לעצמי בסיפוק שבעוד שלעצרת שהייתה שבוע קודם לכן אנשים הגיעו ברגל, עכשיו היו צריכים ללקט אותם מכל הארץ, או ממקומות ספציפיים ששמותיהם היו כתובים על האוטובוסים. הלכתי באבן גבירול, מבחין בפרצופיהם המתפלצים של התל אביבים שישבו בבתי הקפה, נסחף בזרם של צעירי הגבעות ורק מת לחזור הביתה, כשקולו של ביבי החל להתערסל בתודעתי. למשפטים לא הייתה באמת משמעות באותו היום שנאם בפני הקהל הגדול הזה, שחלקם הגדול כנראה כלל לא היו בגיל שאפשר להם להצביע, אלא שהוא חזר שוב ושוב על המילים “תורת ישראל”, “ארץ ישראל”, “אהבת ישראל” ו”דת ישראל”.

לא האמנתי שהם ייפלו בטריק הזה, עוד אחד מתרגילי הליכוד הידועים, שכולם בוצעו במערכת הבחירות הזו, החל מתרגיל “דודו טופז” (צ’חצ’חים! מנשקי קמעות!) תרגיל הסקר המזויף (התקשרו אליי ושאלו חמש שאלות שלו הייתי ליכודניק הייתי מת עם כל אחת מהן), האס-אמ-אסים, הטלפונים שבהם ראש הממשלה התחנן בהיסטריה שנצביע מח”ל – רק מח”ל, סרטוני הפורנו שהפיץ ראש הממשלה כאילו בטעות (מי שיודע כמה זמן לוקחת העלאה של סרטון באיכות כזו − על משקל − מגחך) הראיונות הפתאומיים, כולל לכתב העת “פילוני” ולעודד מנשה, והתעמולה האסורה. אבל הם אכלו את זה. ראיתי את ראשיהם של ההולכים איתי בסך מהרהרים, חושבים, מקמטים את מצחם, אבל רק למחרת בבוקר, כשקראתי את “עיתונות אלביון הבוגדת”, הבנתי – רצחו את בנט בכיכר.

***

אני לא מבין מה עקץ את בנט לכנס את העצרת הזו. אני חושש שהוא לא באמת חשב עד הסוף. בעיקר לא על הצהרת ה”בלוק החוסם”, כי הרי היה ברור שלא יקים ממשלה עם הרשימה המשותפת. אבל היה ברור מאותו רגע שבנט מדמם מנדטים – אני מקווה שלפחות את הקרבות שלו לא ניהל כפי שניהל את אותם יומיים אחרונים, שבהם התייצב בסופו של דבר מספר המנדטים שלו על שמונה − אולם היה ברור לי שסכיני שחיטה כשרה כבר מושחזים מאחורי גבו. בנט נמצא במלכוד: אם יגמגם, אם יפשל, אם ייסוג ולא יביא לזקנים של המפד”ל את ההישגים הפיסקליים והמעמדיים שהביא בכנסת הקודמת, הוא יעוף מהר יותר ורחוק יותר מסוכריה על ילד בר מצווה. הוא חייב להשיג את אותם הישגים, אם לא טובים יותר, הוא לא יכול להתגמש ולא יכול לסגת. אותו הדבר נכון לגאון הדור איווט ליברמן, שדומה שרק בשבילו נכתב הפסוק “כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל // וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב” בספר משלי. גם הוא לא יכול לסגת. החרדים? השמועות לגביהם אומרות שביבי לא היה יוצא למהלך בלי הסכם בכספת איתם, מה שלא מבשר טובות לאף אחד, אבל בעיקר לא ליהיר לפיד, שלו היה נותן אותה עבודה בכנסת שנתן בבחירות – לא היה צריך לתת כזו עבודה בבחירות.

***

הדמות המעניינת בטרגדיה שלנו היא דווקא משה כחלון. יש מי שחשבו שהוא חלק מתכניתו של הקוסם בעל השיער הסגול, להציב מפלגות דמה שיביאו לו עוד קולות ושבבוא הזמן ישאב אותן אל תוך הליכוד, אולם דווקא הוא נמצא במצב הכי מעניין:

אם נפתלי “חמורו של משיח” בנט יתעקש על הישגים גדולים, כל מה שעל משה כחלון לדרוש הוא את אותו המפתח. התסיסה בליכוד תתחיל, ודרכו חזרה לליכוד סלולה.

אם יסרב נתניהו לרפד את דרכו באשישות ותפוחים – מובטחת לו ראשות הממשלה בעוד שנתיים, עכשיו כשבוז’י הציע לו רוטציה, ולו הייתי בוז’י הייתי נותן לכחלון למשול ראשון, דווקא משום שככה הוא יאלץ להתמודד עם האתגרים המטורפים של התקופה, ובוז’י יקצור את הפירות אחר כך.

למרבה הפלא – זאת לא העסקה הטובה ביותר שכחלון יכול לגזור לעצמו – הוא עוד יכול להיות ראש הממשלה הבא, ואני אסביר: אם ביבי ייכשל (וברור כי ייכשל כי כל מהותו היא כישלון) בהקמת קואליציה, הבא בתור שיוזמן אל בית הנשיא יהיה בוז’י. אלא שבוז’י אוהב את החיים עצמם, ובוודאי לא היה רוצה לקום בוקר אחד ולגלות שרצחה אותו חבורה של ימנים שמרגישים שגזלו מהם את הניצחון המתוק של ביבי.

לכן הוא בכל מקרה יגיד משהו כמו “העם אמר את דברו” וילך לתכנן את שובו מספסלי האופוזיציה, ואז הנשיא ריבלין יהיה בבעיה. מכיוון שאי אפשר לחרוז שור בחמור ולהקים קואליציה, הוא ייאלץ לפנות לכחלון ולהטיל עליו את מלאכת ההרכבה, כי האלטרנטיבה האחרת היא מלחמת אזרחים או בזבוז של עוד 2.5 מיליארד שקל כדי להיות בדיוק באותו מצב. ואז, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, ראש הממשלה יהיה ממפלגת המיעוט, לשון המאזניים, הדבק המחבר בין הליכוד לעבודה – במקרה הטוב מבחינתו, או בין שלל מפלגות קטנות – במקרה הרע. חברי הסנאט של מפלגתו של ביבי ישלפו את סכיניהם, וביבי ימלמל:  “הגם אתה, כחלון?” ויעלם מדפי ההיסטוריה.

היזהרו מאידי מארס.

4 תגובות

  1. שלום לך איתמר
    קראתי כבר בפייסבוק את התסריט שלך
    נכון שאין דבר כזה שאין דבר כזה
    אך נראה לי שהדרך היחידה לכך שכחלון יהיה ראש ממשלה ובכלל שביבי יוחלף היא ראש בראש בחירות ישירות שיחזרו לזירה כי אז בפעם הראשונה תהיה הזדמנות להחליף את נתניהו
    הבוחרים המערביים סוף סוף יכלו לשים פתק לעבודה ופתק לכחלון
    לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן

  2. רק הערה: הציטוט הפותח הוא לא של יוליוס קיסר ההיסטורי אלא מהמחזה השייקספירי הנושא את אותו שם.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש עשרה + 8 =