"אנה ואנה" מאת יהושוע סובול ובבימויו − יצירה אוניברסלית נפלאה למרות הלחיצוּת

מאת עמוס מוקדי

את מחזהו של יהושע סובול "אנה ואנה" יש לראות פעמיים: פעם כחווייה תיאטרונית ופעם כהאזנה לקריאת כאב עזה מול מה, שבהיעדר כינוי אחר, אכנה "ערכי התרבות" שלנו. צירופי מילים אלה, "ערכי תרבות" ו"ערכי מוסר" אינם נעדרים מהתמליל הזורם והאינטנסיבי של המחזה והם מופיעים תוך מכות מילוליות מתחת לחגורה, כגון "זיון", "פלוץ", "מנהרות" ושאר מילות גידופין השאובות מתוך הארסנל הפוליטי המעודן שבו אנו טובעים בעצם הימים האלה – ימי לפני-ואחרי בחירות. לפעמים אני תמה: מאין שואבים אנשי תרבות כדוד גרוסמן, ב"סוס אחד נכנס לְבּאר", וסובול, במחזה שבו אני צופה כרגע בפעם השנייה, את שפע מילות הזנות הללו? במקרה של סובול, אני מניח שהכול בא לו מהטלוויזיה ומהעיתון, אבל סובול הוא איש עסוק ביותר (מהקשר הטרי שלנו אני יכול להעיד שקשה להכניס סיכה בסדר-היום הצפוף שלו) – אז מתי יש לו זמן לצפות בטלוויזיה? כנראה שבליל הגידופים הזה הוא חלק מהאוויר שאנחנו נושמים! והמוזר הוא, שלמרות הרגשת הדחייה, מתברר לי שגם אני מכיר אישית את הביטויים הללו. מדובר, רבותיי, במגיפה! ואל תבואו לכלל טעות: לא מסופר במחזה בשכונת עוני סחופת-פשע, אלא בבית המצוייד בכל מה שכסף מסוגל לקנות (שמעתם על "טלוויזיה יוֹנית"? לכו ל"אנה ואנה", ותשמעו).

הסיפור לוקח אתנו לביתו של סגן שר הביטחון, אחרי מבצע שנשמע כמו "צוק איתן". אנו פוגשים בו את בעל השררה, את אשתו, עיתונאי-חבר (שהוא גם זיון מזדמן של האשה) ואורחת צעירה עוטת צעיף (ניחשתם? היא מוסלמית!), שמופיעה מפתח מנהרה שאין בעלי הבית יודעים עליו – מתחת לשולחן הסלון שלהם. המחזה מתוייג כקומדיה, אבל הינו קשה לצפייה. הוא דורס ברגל גסה את הערכים היקרים ביותר שלנו. במקרה הטוב, הוא קומדיה זולה.

אז למה אני הולך לצפות בו פעמיים? ייתכן, שבתת-הכרתי אני סבור שמגיע לי עונש – כי לראות את השחקנים הצעירים הנפלאים בהדרכתו של סובול מגלמים את החלאה הזאת – זה עונש! בכניסה לחלל המקבל-אורחים של תיאטרון "תמונע" מתנוסס תצלום גדול של האמנית האהובה טליה שפירא, שהלכה לעולמה לפני 22 שנה, בתוספת אִמרה שלה: "אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו". מעניין לדעת איך טליה, אומנית הסטנד-אפ, מגיבה על באושי התרבות האלה של ביבי ושות'? האם היתה מצליחה להצחיק אותנו גם היום? ואני צופה בהצגה בפעם השנייה תוך ניסיון מודע לצחוק. מגיע להם, לחברי צוות הנפלא, שנעניק להם מה ששחקנים אוהבים יותר מכל: צחוק בריא.

ברגעים מסויימים אני מפלל שהדמויות על הבימה, המכוּנָה "החנייה", של תמונע תשתפנה זו את זו, וגם אותנו, את הקהל, בחוויית חיבוק משפחתי חמים, באירוניה בריאה ובמה שנקרא "אהבה". אבל לסובול אין היום זמן להעניק לנו מטובו של "כפר" שלו, המלא כל כך מכל אלה ומהתמימות שהביאו עמם ברצינות תהומית אבותינו בעלותם ארצה. כל אלה כאילו נמחקו וכוסו תחת רגלו המחליאה של הכיבוש.

אנחנו צופים במחזה פוליטי טהור. זו זעקה פוליטית המשולה ל-J’accuse של אמיל זולא נוכח ה"משפט" של סרן דרייפוס היהודי, שגזר את גירושו מצבא צרפת באשמה בגידה והעלה את הצחנה האנטישמית המערב-אירופאית לדרגה הגבוהה ביותר שקדמה לנאציזם ובין השאר הביאה את הרצל לכתוב את "מדינת היהודים" שלו ולייסד את הציונות המדינית. האם זעקות השבר נגד בוגדים מוכּרת לנו גם מחיינו כאן? ודאי שכן. כי מי שמנסה היום "להפיל" את ממשלת הליכוד אינו אלא בוגד שונא ישראל – לשיטתם של קלגסי הימין. לדידם, יש רק נאמנות אחת והיא לכוח אלים, יהודי כמובן – "צודק" ו"מוסרי" עד כדי קבס.

נתבקשתי לכתוב ביקורת תיאטרונית אבל עצם הנושא דורס ברגל גסה את ניצניה של אמנות טהורה. מה נותר לי להוסיף? שהצוות הצעיר בהדרכת יהושע סובול עושה מלאכה נפלאה? את זה כבר אמרתי; שהתפאורה פשוטה בתכלית והכיסאות מתחילים לעופף (בדיוק כמו שהבגדים מוּסָרִים בתנופה גסה) ולכן אינם יכולים להיות אלא כסאות פלסטיק זולים? שבקבוק הוויסקי מלא תה? כל זה די רגיל. מה עוד? אה, כן: שהתאורה מעולה, כמעין ריקוד? בהחלט. שווה ללכת לראות.

ברגעים מסויימים חשתי שהייתי מקצר קצת את הטקסט הרהוט החוזר על עצמו פה ושם; לפעמים בא לי לבקש את השחקנים לדבר טיפ-טיפה  יותר לאט – ולא מתוך כובד-שמיעה שלי; פשוט, כשמישהו מדבר כל הזמן נורא מהר, קיימת סכנה של גודש טרחני; וכשאתה אומר את אותם הדברים קצת יותר לאט, יש לקהל – לי – אפשרות להצטרף לזרימה. הקצב נהיה יותר אנושי. אבל אינני יכול לבוא – ואינני בא – בטענות. אין תופשים אדם בצערו.

למרות הלחיצוּּת, מדובר ביצירה אוניברסלית נפלאה של יהושע סובול, של יעל גיברון – שחקנית צעירה המפגינה יכולת של רב אומן (שלא לדבר על שלל השפות הניגר כאשד מלשונה), של רותי בורנשטיין, שלמרות לחץ האימים, יוצאת ממנה אשה אמיתית בכאבה, של אלון בורנשטיין, הנאבק בגאון בתפקיד הדוחה של איש השררה הישראלי, ושל עומרי לוי, העיתונאי החלקלק, שהייתי מעדיף שלא לפגוש ברחוב או בכל מקום אחר – כולם שחקנים ברמה, שכל תיאטרון יכול רק להתברך בה. (כשפגשתי אותם אחרי הצפייה הראשונה, ראיתי ילדים – עד כדי כך הצליחו להפנים ולהעביר אלינו את אותה מסכת אנטי-תרבותית שהשלטון בארץ מפטם אותנו יום-יום.)

אם "אנה ואנה" לא יזכה לבמה ממוסדת, יזכה המחזה לחברה טובה בהרבה, בהצטרפו למחנה של גדולי הספרות שלנו, שבחלו בפרס ישראל! כן ירבו. המשיכו לזעוק ברמה.

"אנה ואנה", תיאטרון "תמונע"
מאת ובבימוי: יהושוע סובול
עיצוב תאורה: איריס מועלם
עיצוב תפאורה: אריאל טל ארביב
מוזיקה: עופר שלחין
כוריאוגרפיה: יעל גיברון
שחקנים: אלון אופנהיים, רותי בורנשטיין, עומרי לוי, יעל גיברון
ע' במאי וניהול הצגה: הילה מיטרני

אודות עמוס מוקדי

עמוס מוקדי הוא יוצר ופעיל חברתי. חניך קיבוץ משמר העמק ונצר למשפחה שעסקה וחידשה רבות בתחומי התרבות בארץ. הוריו הם יהושוע ומרגוט קלאוזנר ברנדשטטר שהעלו ארצה יחד את תיאטרון הבימה, ניהלו אותו והקימו את אולפני הרצליה. למד בבית הספר המרכזי לתיאטרון בלונדון, שם זכה בפרס הגבוה על שם וויליאם פּּּוֹאֶל (1957). שנים רבות שיחק, ביים והפיק עבור הקולנוע והתיאטרון בארץ ובאנגליה. ב-1961 הפיק את סרט השלום הראשון, "גבול לפניך". כעבור 20 שנה הפיק את הסרט העלילתי עטור הפרסים "צלילה חוזרת", וכעבור עשר שנים נוספות ביים את סרטי השלום-בידי-ילדים, "פרחי התקווה" ו"אקחירייה" ("השלום האולימפי"). מוקדי הוא מחברם של הטרילוגיה "חיי נביא", על חיי עמוס הנביא ("כרמל", 1995), של סיפורים לבני הנעורים, "אחותי איליאה" ("כרמל", 1994), של הספר העיוני "האתגר, פרדיגמה יהודית חדשה" ("מועדים", 1997), ושל הרומנים "פשוט, לחיות" ("כרמל", 2003) ו"מלאכים על התקרה" ("כְּתב", 2013). ב-2006 תרגם מוקדי והפיק את מחזהו האחרון של שייקספיר, "הסערה", שעלה ב"פסטיבל קול המוסיקה" בכפר בלום, בהשתתפותו. ב-2013 יצא לאור התרגום בהוצאת כתב. בימים אלה שוקד מוקדי על כתיבת ליברית לאופרה, "בולס השקמים", יחד עם המלחין רון וויידברג. כמו כן נמצא מוקדי בעיצומה של כתיבת רומן עתידני-ריאליסטי בשם "גשם שחור". למוקדי 5 ילדים, 4 נכדים ונינה חצי סינית. חי בתל אביב יחד עם זוגתו, האמנית ברכה ציטרין.
הפוסט הזה פורסם בתאריך תיאטרון. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*