Show, don't tell – בגידתם המשולשת של "משוררי הנוסח"

מאת יואב איתמר

המאמר שכתבתי בשבוע שעבר גרם לשינוי.

מעבר לחום שקיבלתי בעקבות דברים שכתבתי – שנראו לי קשים מאוד – גם יוצרים טובים החליטו לשלוח לי את יצירותיהם הטובות ביותר במייל ובפייסבוק, ולאחת מהיוצרות אני מתעתד להוציא ספר באמצעות תמיכה ממסדית.

אבל לא על זה רציתי לדבר איתכם, אלא על הנושא של שירה קונקרטית לעומת שירה מעורפלת. כאדם שכותב שירה, פרוזה ומחזאות, אני יכול לראות את הדמיון הרב בין השפות הללו. על אף שהבלשן רומן יעקבסון קבע שפרוזה מדברת במטונימיות – כלומר במילים המתחברות זו לזו ברצף הגיוני – בעוד שהשירה מדברת במטאפורות – כלומר לוקחת אלמנטים רחוקים, למשל אוהבים ומספריים, או גורילה וחשכה ונותנת להם לפעול זה על זה – יש, בין היתר דבר אחד שמחבר בין שתי השפות האלה בחוסר דיוקן והוא ההכללה, ההפרזה והשימוש בסאב טקסט.

אחד השיעורים שלמדתי מנורית זרחי, כשעמדתי לפרסם את ספרי, היה כשאמרה לי: "לעולם אל תכתוב 'אימא שלי לא אהבה אותי' אלא 'אימא שלי התייחסה אליי כמו שחף'" – פעם כשסיפרתי את הסיפור הזה למישהי, היא התחילה לבכות. עד כדי כך חדה המטאפורה.

הבעיה היא כאמור ב"שירי הנוסח", כשנדמה לכותבים שלכתוב עם כ' הדימוי או לומר דברים באופן עקיף רק מחליש את שיריהם, אבל הם בדרך כלל לא מסוגלים להציע שום אמצעי אמנותי אחר כתחליף. מה שנוצר מכל זה הם שירים בשורות קצוצות, שתיים-שלוש מילים בשורה. שירים שלעתים גם לא מפוסקים היטב, שכתובים כמו שנראה ששיר צריך להיות כתוב, לעתים מנוקדים, אבל אין בהם טעם ולא ריח, מסריחים מליריקה מזויפת. בהקשר הזה, אני מקבל את הערתו של גיורא פישר, שאיתו באמת היה שיח ספרותי מעניין. הבעיה בשיר איננה הנושא – כי הרי אפשר לכתוב על כל דבר. הבעיה באמת היא האיך ולעניין הזה אשתדל לייחד את מאמריי הבאים.

הבגידה של "משוררי הנוסח" היא כפולה ומשולשת. הם בוגדים בעצמם, בקוראיהם ובספרות. חוסר הקונקרטיות, העצלות שבהשמת מילים שנדמה כי הן מצלצלות מספיק טוב זו לצד זו, חוסר ההבנה ששיר הוא כמו צילום או ציור אימפרסיוניסטי של רגע בזמן – כמו ציור חבצלות המים של מונה. חוסר הדיוק והרישול – כל אלה הם עלבון בשבילי.

בהקשר זה רציתי להביא כאן שיר מספר שקיבלתי מעמית מאוטנר, שחלק גדול משיריו נוטים לליריקה אבל כשהוא מעז להשתמש בדימויים הוא מוצלח מאוד:

בצילום: עמית מאוטנר


כְּמוֹ עֵץ הַסִּגָּלוֹן / עמית מאוטנר

שָׂמֵחַ כְּמוֹ עֵץ הַסִּגָּלוֹן

הַמּוּדָע לְתִפְרַחְתּוֹ, אֲנִי

מוֹדֶה עַל הַפְּרָחִים בָּהֶם נֵחַנְתִּי

הַמִּתְפַּקְּעִים בְּעֹדֶף,

וּמְקַבֵּל בְּאַהֲבָה אֶת עוֹל הַצּוּף

שֶׁנִּמְשָׁכִים אֶצְלוֹ יוֹנְקֵי הַדְּבַשׁ

הַקְּטַנְטַנִּים בְּרִפְרוּפֵי כִּמְעַט

לְתַדְלֵק בָּאֲוִיר

כְּמוֹ-נְשִׁיקוֹת דַּקּוֹת וַאֲרֻכּוֹת

מֵהַסָּגֹל הַסָּגֹל הַזֶּה

שֶׁמִּתְפַּזֵּר לַשָּׁוְא אִם לֹא לְכָךְ.

באינטרנט ישנה גרסה אחרת לשיר זה, שכמעט זהה לשיר זה, פרט לעובדה שהדובר מציין כי מוֹדֶה עַל הַפְּרָחִים שֶׁנִּחַנּוּ בִּי, ומעניינת התערבותו של העורך בנקודה זו. בעיני שיר זה אומר הרבה יותר על הסיבה שמאוטנר הפך למשורר מאשר תפארת הפתיחה של הספר:

לָמָּה מְשׁוֹרֵר

אִמָּא מְסַפֶּרֶת שֶׁצִּיַּרְתִּי לָהּ עַל קִיר הַבֶּטֶן נְחָשִׁים וְרֻדִּים

וּבִגְלַל זֶה צִיַּרְתִּי לְיָמִים בַּחוּג בַּמּוּזֵאוֹן.

וּמְסַפֶּרֶת שֶׁעָשִׂיתִי גִּלְגּוּלִים בְּתוֹךְ הָרֶחֶם

כִּי נִחַשְׁתִּי שֶׁבְּבוֹא הַיּוֹם אָכֵן אֶהֱיֶה לְמִתְעַמֵּל בְּוִינְגֵיט.

וְשֶׁשְּׁלוֹשָׁה רוֹפְאִים הִתְיַעֲצוּ בְּכֹבֶד

רֹאשׁ אֵיךְ לְהוֹצִיא אוֹתִי

כִּי לֹא לֵדַת עַכּוּז וְלֹא נִתּוּחַ קֵיסָרִי, וְזוֹ אוּלַי עִלָּה

לְכָךְ שֶׁאֲשַׂחֵק בִּבְּרִידְג'.

אֵינִי שׁוֹעֶה לִנְבוּאוֹת תְּפֵלוֹת (הִרְפֵּיתִי מֵהָאָמָּנוּת, עָזַבְתִּי

אֶת הַמַּכְשִׁירִים וְהַקַּרְקַע, גַּם לֹא נִרְאֶה שֶׁאֶתְעַנְיֵן

פִּתְאוֹם בְּמִשְׂחֲקֵי קְלָפִים), אֲבָל כְּשֶׁהִזְכִּירָה אִמָּא

שֶׁכִּמְעַט הָלַכְתִּי פַיְפֶן, שֶׁחָנַקְתִּי אֶת עַצְמִי עִם חֶבֶל הַטַּבּוּר,

פִּתְאוֹם אוּלַי הֵבַנְתִּי לָמָּה מְשׁוֹרֵר.

דומני שעד שיצא ספר זה גם הפרסונה השירית של מאוטנר סבלה חבלי לידה קשים, אולם כולי תקווה שמעתה יהיו דומים יותר ליונק הדבש מאשר ללידה הממושכת.

עמית מאוטנר באתר של נילי דגן

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים . קישור קבוע.

23 תגובות על Show, don't tell – בגידתם המשולשת של "משוררי הנוסח"

  1. מאת גיורא פישר:‏

    אֲנִי לֹא אוֹהֵב מֶטָפוֹרוֹת
    הֵן מַסְתִּירוֹת אֶת הָאֱמֶת.

    כְּמוֹ הַסִּירֶנוֹת בּאוֹדֵיסֵיאָה
    (לֹא אֵלֶּה שֶׁל הַמִּשְׁטָרָה
    שֶׁזֶּה שְׂדֵה סֵמַנְטִי אַחֵר)
    הַן מּוֹשְׁכוֹת בְּקוֹלָן אֶת הַלֵּב
    עַד שֶׁסְּפִינַת הַשִּׁיר מִתְנַפֶּצֶת.
    הֵן קְלִפַּת בַּנָּנָה
    הַמַּסְתִּירָה אֶת זַיִן הַחַיִּים
    וְהוֹפֶכֶת אוֹתוֹ רַךְ וְנִמּוחַ בַּפֶּה.
    וַאֲנִי אוֹמֵר:
    מֶטָפוֹרוֹת הֵן מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ
    מַכְהִים אֶת הָאֱמֶת
    הוֹרִידוּ אוֹתָן
    וְנִרְאֶה!

  2. מאת יואב איתמר:‏

    א. גיורא אתה טועה ומטעה – רק מאחורי המטאפורה אפשר באמת להיחשף כמו במופע סטרפטיז עם מסכה.
    ב. אתה לא אוהב או שאתה לא יכול לכתוב מטאפורות?

  3. מאת יואב איתמר:‏

    דווקא השיר לך אומר דוור והיפוכו.

  4. מאת גיורא פישר:‏

    אכן, השיר- בדיחה (למרות, שזו דעתי האמיתית) אומר דבר והיפוכו , הרי כולו מטפורות.
    ובקשר להבעת ההתפעלות מהצעתה של נורית זרחי(משוררת גדולה),אני דווקא לא מתרשם ממנה: אין דבר יותר פשוט מאשר לזרוק ציפור (שחף, דרור, יונה וכו..) לתוך שיר ולתת לקורא להמריא על כנפיה של הציפור. זו דוגמא לשימוש רע ומניפולטיבי במטפורה.

  5. מאת אורי הלוי:‏

    מאמר מרתק. וכמובן גם הדיאלוג עם גיורא פישר. לגבי איתור שירים טובים, אני נוקט בגישה האולטרא פשטנית – כשקוראים אחד כזה, יודעים. בספקטרום העצום בין אלתרמן לשבתאי, השיר הוא פונקציה של כשרונו של המשורר, ותו לא.

  6. מאת יואב איתמר:‏

    יהום הסער, מהיום אני מחליט שכל תגובה שתיכתב בשם בדוי תימחק.
    נמאס לי מאנשים שלא יכולים לעמוד מאחורי דבריהם.

  7. מאת יואב איתמר:‏

    גיורא, אני ארחיב על כך בהמשך, אבל כבר הפילוסוף הפרה סוקרטי החמישי, הבין שעדיף להשתמש במטאפורות.
    אורי הלוי, זה גם היה המבחן של אמילי דיקינסון :)

  8. מאת יואב איתמר:‏

    ירון נהרי
    אין לך זכות להגיב כאן יותר כי
    א.אתה לא בן אדם
    ב.אתה לא יודע לקרוא
    ג. כאמירתו של מנחם מנדל מקוצק גם אם יש לי תשובות, אני מעדיף שיהיו לי שאלות.

  9. מאת ורד זינגר:‏

    גיורא, אם האמת היא שמש, הבו לי משקפי שמש כמו השיר הנהדר הזה שהבאת. לא הכרתי אותו וכעת מצאתי את עצמי קוראת בו כמה וכמה פעמים. הוא נפתח במילים "אני לא אוהב מטפורות", אבל באותה מידה בדיוק הוא היה יכול להיפתח במילים "אני אוהב מטפורות" ואפילו "אני אוהב מאוד מטפורות".

    המטפורות שבחרת להביא כמקטרגות על עצמן "מושכות בקולן את הלב" – ומה זה כבר משנה לאן הן מושכות, אם בכוחן להפוך את הקשה מכול ל"רך ונימוח". בתביעה: "הורידו אותן ונראה" אני קוראת מכוח האנרציה: "נראה מה אראה אם רק תעזו להוריד אותן".

  10. מאת גיורא פישר:‏

    שלום יואב
    קראתי את דברי "יהום הסער" לפני שהוסרו.
    למען האמת, לא הבנתי את הסיבה למחיקה, מבחינת תוכנם של הדברים.
    אני מבין את ההחלטה שתגובות תהיינה מזוהות, אבל קח בחשבון שזה עשוי לעקר את הדיון.
    השאלות שהעלה "יהומי" בקשר לרשימה שלך היו לגיטימיות בהחלט, בייחוד כשהוסיף הסתייגות ואמר שיתכן ותענה על קושיותיו בהמשך הסדרה.
    ובקשר לעלבונות על "גרפומנים" (כמו שחטפתי מירון נהרי), נו, טוב. אנחנו יכולים לשאת אותם על כתפנו.
    כמו שציינתי בתגובה מאמר הראשון: הגרפומן הוא תמיד "האחר", אף פעם לא אנחנו.

  11. מאת יואב איתמר:‏

    יש לי כמובן תשובות טובות לכל מה שהוא אמר, אבל נמאס לי מטוקבקסיטים שלא עומדים מאחורי מילותיהם.
    בשביל מה הוא היה צריך שם בדוי? הוא פחד שאני אתנקם בו?
    אם ידיו נקיות, שיגיב בגלוי ואענה לו.

  12. מאת גיורא פישר:‏

    יש בעיה עם "תגובות מזוהות" כי מיד הדבר הופך להיות אישי, כיוון שכולנו נפגשים אחד עם השני בהשקות או בבארים צפופי שירה, לפעמים לא נעים.
    אני חושב שצריך למצוא את דרך הביניים, בה אתה תהיה סובלני יותר לתגובות "לא חביבות" כל זמן שהן רלוונטיות, כך גם צריכים לנהוג המגיבים הלא מזוהים, עליהם ללמוד לשמור על אותו גבול עדין בין השמצה סתמית חסרת ביסוס,לבין דעה לגיטימית, גם אם היא לא "צפיחית בדבש". במקרים בוטים בהן התגובה היא עלבון "נטו", יש להסירה מהאתר.

    יואב:לא מקבל את דעתך

  13. מאת אלי אשד:‏

    מחיקות באתר הזה אינן כלפי דברים לא "חביבים אלא כלפי דברים שיש בהם סכנה ממשית של "לשון הרע".
    הקוראים צריכים להבין שדבר כזה כול להביא לתביעה כספית גדולה ולסגירתנו כתוצאה .כך שעלינו להיזהר ולשמור על לשוננו ולעיתים רחוקות גם על לשון הכותבים אצלנו בכל מקום שיש בו חשש ל"לשון הרע " שעלול לפגוע במישהו עד כדי שיחשוב על תביעה.
    המקרה של ידידנו דרור פוייר שנתבע עכשיו על חצי מליון שקל בידי נפתלי בנט בגלל שכתב התרשמות מהרצאה אינה מוסיפה לשלוות הנפש שלנו.
    אז רבותי אנא השתדלו עד כמה שאפשר לרדת לגופה של שירה ולא לגופו של אדם.

  14. מאת גיורא פישר:‏

    יואב,
    אני מכבד את דעתך. אתה בעל הבית.
    אכן, זו מלאכה קשה להבדיל בין "תגובה לגיטימית" וכזו שלא. אין ספק, "תגובות מזוהות" פותרות בדרך כלל את הבעיה, אך לעתים גם מסרסות דיון מעניין.
    שאלה לאלי אשד:
    אם מכתירים מישהו בתואר: "גרפומן" "חסר כישרון", האם זו עילה למחיקת תגובה,ולתביעת לשון הרע?
    אני רוצה לדעת אם אני יכול לבנות עליך את הטיול הבא שלי לחו"ל.

  15. מאת אלי אשד:‏

    גרפומן וחסר כישרון היא התרשמות שאינה לשון הרע.
    ואין בעיה להעלות אותם באתר זה.
    לשון הרע היא כאשר אתה טוען שמישהו אמר או עשה דברים ספציפיים לרוב לא חוקיים שהו א יכול להראות שלא אמר או שלא עשה.
    למשל אם אני אומר על מישהו שהוא נוכל שהוציא מימני במרמה כספים זה יכול להיות "לשון הרע".
    מכיוון שיש כאן טענה עם בסיס לכאורה עובדתי. לעומת זאת אם אני אומר על מישהו שהוא משורר גרוע הרי זאת התרשמות אישית ואין בסיס עובדתי שיכול לסתור אותה.

  16. מאת אלי אשד:‏

    ולסיכום הפרשה :
    יואב בהחלט ימשיך להוריד תגובות שיש בן חשש של "לשון הרע" כפי שהוא מוגדר בחוק ,דהיינו הצגת עובדות שלהבנתו הן שקריות על אנשים אלו ואחרים שעלולים לתבוע ,או שיערוך אותן על מנת לסלק את עילת התביעה. ואם זאת ישאיר את התגובה כפי שהיא אם אכן עוסקת היא בענייני שירה.
    איננו נהנים לעשות זאת אבל בימים אלו של תביעות על כל דבר שזז בפייסבוק יש להבין את עמדתנו.תביעות כאלו עלולות להביא לסגירתנו.

  17. מאת יובל גלעד:‏

    צר לי, אלי. ז'דאנוב מוחק תגובות שלא נראות לו. הוא גם הצהיר על כך בעצמו. בלי שום קשר ללשון הרע, עין הרע, או סתם אדם רע. אני כאן לא מפרסם יותר.

  18. מאת אלי אשד:‏

    אני מציע שלא תפרסו תגובות שהן אישיות אלא עוסקות בגופה של שירה.
    אלו לא ימחקו.

  19. מאת אלי אשד:‏

    לגבי השאלה "מיהו גרפומן " זאת שאלה קשה .
    רוב המשוררים הם גרפומנים אבל איך אנחנו מחליטים שמישהו הוא גרפומן ? התשובה היא פשוטה מכיוון שהשירה שלו אינה מצלצלת בתודעתנו ואינה נשמרת בזיכרוננו.ולכן להערכתנו היא שירה לא טובה עד גרועה.דהיינו גרפומנית.
    מאידך שירים שמשהו בהם מצלצל עבורנו ואנו זוכרים אותם הם ללא ספק שירים טובים. עבורנו לפחות.

  20. "הי – גיורא ! – קראתי בעניין – ותודה ! – "גרפומן" – זה מי שמאוד רוצה לכתוב – ואין לו מה לומר. (ולא איך שדברי-שיר נכתבים.) / אחת מדרכי-השיר, היא לדבר במטאפורות – כדי לא-לעשות את "לשון הרע" : כשהחמור-והסוס – כבר-יעשו-משהו-טוב- יחדיו – / את- 'פרס-ישראל בספרות' – יקבל- ה פ ר ד ! – / ולא-הכלבלב … //" בעריכת-שירה, של "נאמני-הסביבה המשורריים" – מטריד אותי – שהם שוכחים את העץ שנכרת כדי שהשיר יודפס על הנייר… כאילו שהשיר מאשר להם להתעלם ממה שהם כותבים בו – על חשיבות-העץ… / אבל על השיר פועלת גם הצורה הגרפית שלו – אופקית או אנכית. אופקית/ואנכית – כמו צלב. ויש שירים, שאולי כותבים על ציפורים – אבל מראים לי (זין…) //" 15.2.15. (C). אלגל.

  21. מאת ירון נהרי:‏

    < תוכן זה הושמט כי איננו קשור לספרות>

  22. מאת יהודה אמזלג:‏

    איתמר מטפס על קירות הוא ספר משובח. ספר ילדים מצוין.
    דוד גרוסמן מוסר את תודתו האישית

  23. מאת יואב איתמר:‏

    אגב, יהודה, לא יכולתי שלא לשים לב שאתה וירון נהרי חולקים את אותה כתובת ip.
    לא צפוף לכם שם בבית, שני גברים ביחד? אולי אתה רוצה לעלות אליי לקרוא לי ספרי ילדים?

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*