כלפי תשעים ותשעה – גילוי דעת מאת יואב איתמר

מאת יואב איתמר

זמן רב לא כתבתי מאמרים. אמנם ערכתי, הגבתי, תיקנתי והתכתבתי – אולם לפרסם לא פרסמתי. מה שהכביד על היד הכותבת היו נסיבות אישיות, ההצגה שכתבתי והפקתי, ותחושה קשה של עייפות. זוהי הסיבה שעמיר סגל מצטרף לצוות הכותבים במדור השירה. לבו של עמיר במקום הנכון ואין לי שום ספק שידבר דברי אמת. אפסיק לכתוב ביקורות שירה בתכיפות, משום שאני מרגיש חוסר תוחלת. כעת אסביר מדוע אני מרגיש חוסר תוחלת, למרות שרובכם תתעצבנו:

תיבת הדואר שלי התמלאה מדי יום בספרי שירה מכל ההוצאות: גברים ונשים, צעירים ומבוגרים פנו אליי במישרין ובעקיפין, חלקם שלחו בדואר, חלקם שלחו דרך ההוצאות, חלקם אפילו הגיעו עד תיבת הדואר שלי כדי למסור את ספרם. פנו אליי דרך הפייסבוק, דרך המייל ובכל אמצעי תקשורתי שמאפשרת העת המודרנית. כל שביקשו – שאחווה דעה ואכתוב.

מצד אחד אני שמח שחשים איתי בנוח, שמצפים למוצא פי, שמחשיבים את דעתי. מצד שני איני יכול שלא להצר על העובדה שאנשים מוכנים להוציא אלפי שקלים על ספר ולא שקל אחד על מפגש עריכה עם עורך שיאמר להם אם יש טעם במאמציהם. כשלמדתי היסטוריה לימדו אותנו שאחת השאיפות של ההיסטוריונים הפוזיטיביסטים הייתה שמי שיקרא את ספריהם לא יזהה מי נטל את העט הכותבת ומי הניחה, ובחלק גדול מהשירים יש תחושה של שירת נוסח, שאולי נוצרה תודות לעידן הפייסבוק, שכמו משכפלת את הכתוב, ובהיעדרו של עורך,  נוסף על עידודן של תגובות אוהדות (כי מי הרי רוצה להעליב ולעלוב בפייסבוק?) נוצרת שירה פוסט מודרנית, שטוחה ומשעממת.

העת שלנו זקוקה לשירה. איננו יכולים להמשיך לעמוד מן הצד כאשר באקטים סימבוליים נערפים ראשים ואנשים נשרפים, איננו יכולים לעמוד מן הצד ולהמשיך לרק כתוב על אהבה, כפי שתבעה פעם לאה גולדברג במאמר שפורסם אך חודש לפני מלחמת העולם השנייה. איננו יכולים להמשיך לכתוב שירי אהבה, כשראשים מרוצצים אל הכותל וילדים מומתים בגז ואין פוצה פה ומצפצף.

המחזאים והמשוררים של פעם לא הסתייגו מפוליטיקה. בכך הם עשו שירות חשוב לא רק לעצמם, אלא גם לעמם. ספרות בכלל ושירה בפרט, שמנסה לגעת בטבור בטנה ומתעלמת לחלוטין מהזמן, מהמקום ומהאמת הרגשית – אין לה חלק ולא יכול להיות לה חלק, והריהי כציץ נובל, כענן פורח וכחלום תעוף.

הסיבה שמכל אותם משוררים מהוללים, שמדברים בהם גבוהה גבוהה – אלה הנתמכים על ידי ציפר ובני מינו – לא יישאר כלום, היא בדיוק הסיבה הזו – חוסר כנות רגשית, וחוסר הקשבה לרוח התקופה, לא רק מבחינת אמצעים אמנותיים אלא גם מבחינת התמה. אני יכול להאמין לאנשי "ערס פואטיקה" שהם בטוחים שאשכנזים דפקו אותם ושיום יבוא ויתמוטט בית האדונים, אבל הם אדונים לא פחות משאני אדון, והם מקורנפים לא פחות משאני קרנף.

אני מייחל לשירה אמיתית, ומעכשיו רק על שירה כזאת אכתוב. אתם מוזמנים לאתגר אותי, אבל עם הצטרפותו של עמיר סגל, אני רואה את עצמי חופשי יותר לטפל בסוגיות עקרוניות שעולות בשיעורים שאני מעביר, על מנת לקעקע את השירה המשוכפלת שאני מקבל ללא הרף.

בקרב משוררינו הצעירים גלום פוטנציאל גדול מאוד. מי ייתן וישתמשו בו.

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, שירה. קישור קבוע.

17 תגובות על כלפי תשעים ותשעה – גילוי דעת מאת יואב איתמר

  1. מאת גיורא פישר:‏

    יואב ידידי
    איכשהו נדמה לי שכל הרשימה שלך מכוונת לסיפא העוסקת בפואטיקה (או חוסר פואטיקה) של ערספואטיקה ובמלחמתם נגד האדונים הלבנבנים. אבל דווקא הם עונים על הדרישה שלך שהשירה תתעסק בפוליטיקה -"בדברים גדולים ולא בשירי אהבה".
    לא ברור לי אם המשפט הבא הוא ציטוט מלאה גולדברג או אלה דבריך: " איננו יכולים להמשיך לכתוב שירי אהבה, כשראשים מרוצצים אל הכותל וילדים מומתים בגז ואין פוצה פה ומצפצף".
    צר לי לגלות לך (מה שאתה כהיסטוריון בוודאי יודע) שאין היום יחוד בנזוועות שבני אדם מעוללים זה לזה, לכן הקריאה "שהעם זקוק לשירה" דווקא עכשיו, נראית מוזרה.
    לא יודע אל מי אתה מתייחס כשאתה כותב על "המחזאים והמשוררים של פעם לא הסתייגו מפוליטיקה. בכך הם עשו שירות חשוב לא רק לעצמם, אלא גם לעמם." .
    אבל מה לעשות, והיצירות ששרדו (לאורך כל ההיסטוריה הספרותית של האנושות) הם בעיקר שירים על אהבה וכליון, גם "מחזות היסטוריים" ששרדו את השנים, הם אלה שבבסיסם קונפליקטים כלל אנושיים ו"על זמניים", בקיצור : אהבה וכיליון :)
    לא יודע מהי אותה שירת פייסבוק אליה אתה מתייחס, אבל אין לי ספק שמשהו רע קרה לשירה בעשרים-שלושים שנה האחרונות. היא איבדה את הקשר שלה עם החברה. לכן, אם מישהו מקווה שהשירה שלו "תשפיע", יתכבד וישאל את עצמו "מה הוא עשה למען השירה", גם "השירה" צריכה לעבור אבולוציה ולהתאים עצמה לזמנים המשתנים ולטכנולוגיה המשתנה.
    ואולי, כדאי שישאל את עצמו המשורר: למה כדאי למישהו לקרא את מה שכתבתי, מה הוא ירוויח?
    גיורא

  2. מאת יואב איתמר:‏

    גיורא ידידי,
    אתה לא נראה לי כל כך תמים.
    ערס פואטיקה אינם כנים אלא טובלים ושרץ בידם.
    המשפט הוא שלי.
    צריך לדבר על מינונים ולא יכול להיות שכל השירים של כל המשוררים הללו (ואינני מכוון דברי אליך) לא מתמודדים עם המצב.
    אם אתה רוצה להתפלפל היסטורית, לא שירת אהבה ולא שירת כיליון שרדו הכי טוב אלא שירת הספורט של פינדרוס שאלכסנדר מוקדון כל כך אהב.
    לא יכול להיות שאינך יודע למה אני מתכוון. אני מתכוון לשירת הפייסבוק שמאיימת להטביענו.
    שירה איננה משהו כלכלי, אבל אני מסכים שראוי לשאול מה השירה משרתת ולא לשאול על רווח.

  3. מאת ירון נהרי:‏

    גיורא מבין היטב. שירת פייסבוק היא תחום המומחיות העיקרי שלו.

    אבל יואב לא מבין שמה שנמחק גם יחזור

  4. מאת יואב איתמר:‏

    שלום ירון,
    לא אני מחקתי את תגובתך, אלא שוחרי טובתך.
    שמעתי הרבה תגובות רעות מפי אנשים שחשבו שהתגובה ביזתה אותך.
    בברכה,
    יואב

  5. מאת גיורא פישר:‏

    שלום ירון ויואב
    אכן,"שירת הפייסבוק" היא תחום המומחיות העיקרי שלי במדיה האלקטרונית(אם כי אני טוב יותר בהוראת מקרא ובחליבת פרות).
    אלה דברי המומחה:
    האם אתם חושבים ששירה גרפומנית שהרשת מלאה בה (כידוע, הגרפומן הוא תמיד "האחר", זה אף פעם "לא אנחנו") מזהמת את המרחב הציבורי, ומוציאה שם רע לשירה? מדרדרת את השירה לתהומות שמהם לא תוכל להיוושע?
    השירה הייתה במצב גרוע הרבה לפני הרשת החברתית.
    דווקא עכשיו, יש סיכוי שבעלי כשרון יגלו בדף הפייסבוק שלהם את הז'אנר המתעורר, וינסו בו את כוחם. אולי נגלה שם גם כישרונות?
    ואם יקום עילוי חדש, או ניצן מוכשר, היכן תרצו שיפרסם את שיריו?
    הדלת הציבורית היחידה היא מוסף "ספרות ותרבות" של "הארץ". אני פונקתי שם. אני יודע את הכוח שיש לכרטיס כניסה זה.
    אבל איפה יפרסמו האחרים, שלא זכו לכרטיס כניסה?
    כמומחה בנושא השירה ברשת, אני יכול להרגיע אתכם
    הפייסבוק הוא מקום דמוקרטי. אם יש סיכוי שנגלה כשרון חדש, זה יהיה שם, אחרת, איפה?
    אני יכול להרגיע אתכם, כל בר דעת וניסיון יודע מהר מהר לזהות מתי "הלייקים" נובעים מהתלייקקות הדדית ומתי יש הערכה אמיתית של היצירה האמנותית.
    אין ספק, הטכנולוגיה החדשה הביאה לנו רווחים גדולים, אבל פגעה גם ביכולת הקשב שלנו.
    אין ברירה, אם השירה רוצה לשרוד, היא צריכה להתאים את עצמה לצרכים החדשים.
    מסתבר שגם כאן יש אבולוציה.

  6. מאת יובלייביץ':‏

    נו, חרשור, ז'דאנוביץ' חיתמר חזר למחוק תגובות, אצלנו ברוסיה היו חומרים – ספסיבה, גרישא.
    והז'דאנוב גם טעון שהוא מבקרת שירה, נו, גם שמש העמים טען שהוא אוהב העם. זה הומורסקה
    של גרפומניקה.
    אנחנו פה רבותא, נו, ביקורת זה לא צחוק, קשה עברית, פה שפה, קשה גם ביקורת כותבת.
    אבל כותבת, כל זמן שיש כוח, יש ליברמן, ברוך השם.

  7. מאת M zuckerberg:‏

    Youre damn right, the so called critic zdenov. Facebook is a pile of shit, and im laughing al the way to the bank. In fact, i own the bank! Israeli poetry is basically shit too, thats what my jewish buddies tell me. I heard that youre upset youre not making enough money of scribllers. Tough shit, arrogant so called critic. Mr segal is a critic, so don't patronize him . You are a third rate Rafi Weichart, whom is a third rate Yosef Sharon, whos poetry isnt worth much anyway. . .
    Mr fischer – i read youre poetry, but you confuse art and social media. Social media is what it is – a social network for narcissistic assholes/

  8. מאת גיורא פישר:‏

    I love you zuky
    נמשיך את הדיון במקום אחר :)

  9. מאת יואב איתמר:‏

    יובל,אני לא מחקתי שום תגובה. גם לחרא (ואתה הרי מבין גדול בו) יש תאריך תפוגה.
    לך תכתוב כמה עבודות לאוניברסיטה.

  10. מאת סער:‏

    מאיפה הם מגיחים? ולמה הם מגיחים? ולאן הם מגיחים? לא מבין את זה, אבל משהו מגיח פה רע.

    יובלייביץ' – מה יש בתגובה שלך שלדעתך ראוי כל כך שאין למחוק אותה? מה היה אובד לנו חוץ מאיזה חיקוי נלעג, שעיקר הפוגעניות שבו נובעת מחוסר ההבנה של מושא הגיחוך? אפשר לשמוע את החיקוי שלך לערבי? יש אולי גם בכושי?

    רבאק כולה פוסט בבלוג ברשת.

    וכל זה בלי להתייחס בכלל לתוכן המאמר, אבל זה כמנהג המקום.

  11. מאת יואב איתמר:‏

    הוא מתייחס לזה שהייתה כאן קודם שהייתה פוגעניתכלפי ואף על פי כן לא אני מחקתי אותה.
    אבל עובדות לא מעניינות אותו.

  12. מאת חיים מזר:‏

    הערה שלא קשורה לוויכוח
    אם אני לא טועה בשנות ה – 30 של המאה הקודמת אורי צבי גרינברג כתב מסה ששמה "על תשעים ותשעה". יכול להיות שמסה זו נכתבה ביידיש.

  13. מאת ירון נהרי:‏

    עובדות:

    גיורא פישר הוא כיום הגרפומן המצליח ביותר בישראל. הסטטוסים שהוא מעלה לפייסבוק נכרכים בהוצאת כשל לשירה. אחר כך יש לו דעות על שירה שלא מבוססות על שירה. או אולי על שירתו שלו ושל דוד ברבי.

    עוד עובדה היא שיואב איתמר נוהג למחוק תגובות שלא באות לו טוב, בעיקר של מזרחים. הוא שונא את המזרחים של ערספואטיקה ובשביל זה מבזבז זמן של קוראים.

  14. מאת יואב איתמר:‏

    העובדה היחידה הרלוונטית היא שהפחדן המסתתר מאחורי השם ירון נהרי לא יודע לקרוא

  15. מאת ירון נהרי:‏

    העובדה היא שאם תהיה תחרות גרפומניה, גלגולי עיניים ואמירות חלולות אתה וגיורא פישר תגיעו יחד למקום הראשון מבין כל משוררי ישראל.

  16. מאת יואב איתמר:‏

    אל תחמיא לנו. יש מוצלחים מאיתנו. כמוך למשל

  17. מאת גיורא פישר:‏

    הוי הוי
    המפלצת ירוקת העין, (גם אם מסתתרת אחר משקפיים)

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*