סקירת הספר “מטאפיזיקה של השירה” \ אריק א. (הוצאת “כרמל \ עמדה”, 2012)

מאת ורד זינגר


על פי ההגדרה המילונית, מטאפיזיקה היא “ענף של הפילוסופיה העוסק בהסבר טבעם של המציאות, הקיום והעולם”. שמו של ספר השירה שנפל לידיי מתיימר, אם כך, לפחות ממבט ראשון, להסביר דבר או שניים על השירה − על טבעה, על מאפייניה, על טעמה. אבל האם משורר שאיננו מפלח את לבו של הקורא מסוגל להסביר לו מהי שירה? יתרה מזאת, האם בכלל אפשר להסביר מהי שירה כשהכול שירה?

אודה ולא אבוש, את המילים האלה, “הכול שירה” טבע המשורר והמבקר אילן ברקוביץ’, וזוהי רשימתי השנייה ברציפות השואבת השראה מתובנותיו. מזה זמן מה מתנהל דיון ערני בדף הפייסבוק שלו על אודות המושג “משורר אמיתי” מול “משורר ברנז’ה”. אינני בטוחה שאריק א. (שמו הספרותי של אריק אייזנברג, יליד 1966 שזהו ספרו השישי, על פי לקסיקון הספרות העברית החדשה הבלתי מעודכן בעליל, כלומר ייתכן מאוד שאריק הוציא כבר שבעה או שמונה ספרים ועולם כמנהגו נוהג) הוא משורר ברנז’ה. שמו נפקד מהשקות ואירועים, הוא איננו מתחזק דף פייסבוק, לא רב עם אף אחד, לא מלקק לאף אחד והוא בחזקת נפקד בין ספר לספר − וגם כשהוא כבר מוציא משהו לאור הוא עצמו לא ממש יוצא לאור, ולראייה ספר זה, שראה אור בשנת 2012 והעלה חרס בחיפוש בגוגל.

נוסף על כך עובד אריק א. למחייתו ב”חברה כלכלית” − כלומר ישן בלילה וער ביום, ועל פי כמה תמונות נושנות הוא אף נוהג ללבוש חולצות לבנות מכופתרות.

האם זה הופך אותו למשורר אמת?

מובן שהתשובה היא: ממש לא. זוהי רשימתי הראשונה הנכתבת בעקבות זעם שהתעורר בשעה שדפדפתי בספר. אני נוהגת לכתוב מאהבה, על דברים שפורטים בי מיתר או שניים או לפחות מהדהדים. ההדהוד והפריטה מתורגמים לרשימה − והשאר היסטוריה. אבל הספר הזה לא פרט ולא הדהד. הספר הזה צרם בעורי כמו חריקת גיר על לוח. למעשה, הספר הזה כה עצבן אותי, עד אשר עשיתי מעשה והתחלתי לכתוב. ואולי זהו סימן טוב המעיד על ההתפתחות האבולוציונית שלי ככותבת ביקורות שירה. כי לא הכול בא מאהבה, לא כל שכן ביקורות שירה.

ובכל זאת יש בספר הזה שני דברים טובים, ושניהם קשורים לצורתו: הספר מעוצב כפנקס − כלומר, הדפדוף בו איננו מימין כי אם מלמעלה. אם תהפכו אותו על אחוריו, כשהדף הריק מולכם, תקבלו פנקס רשימות לתפארת, נהדר ואפקטיבי. הציירים שביניכם יוכלו להשתמש בו כסקץ’-בוק. מדובר בדפים עבים ומשובחים − חבל עליהם. אפשר גם לצייר בשולי הספר דמות קטנה ההולכת ומתפתחת − נופלת וקמה, בורחת ושבה − והרי לכם סרט מצויר ההולך ומתפתח, שלא כמו השירים החורקים בתוכו.

בצילום: אריק א. “הוא אינו חורז באופן אלתרמני, אלא קשור למסורת יותר אקספרסיוניסטית” (גבריאל מוקד על אריק א.)

הספר הזה עצבן אותי למן העמוד הראשון, שעליו מתנוסס המוטו: “השירה היא של אף אחד”.

מה זאת אומרת “השירה היא של אף אחד?” האין לשירה מוען ונמען? הרי “השירה היא של אף אחד” זה בדיוק ההפך מ”הכול שירה”. המוטו הזה מבטא, בעיניי, זילות גמורה של השירה, כאילו כלום אינו שירה ושירה היא הכלום המוחלט. הזאת המטאפיזיקה של השירה? או שמא התכוון המשורר שהשירה איננה רק מלאכתם של אנשים מוכשרים במיוחד? האם הוא התכוון שכשם שאנו יולדים ילד שאיננו שייך לנו כי אם לעולם, לאלוהים, לעצמו, כך גם השירה? כלומר, מרגע שילדנו אותה היא איננה ברשותנו?

גם מבחינה לשונית המשפט הזה הוא שיבוש גמור: המילה “אף” משמעותה “אפילו”. כלומר, המוטו שלפנינו מכריז בזאת שהשירה היא של “אפילו אחד”. האם התכוון המשורר שהשירה איננה של אף אחד? כלומר, איננה שייכת אף לא לאחד? ואם כן, מדוע, למען השם? כי זה נשמע “גבוה”? מליצי? משובש באופן נשגב מדעת? האם המשורר התכוון פשוט לעצבן? אם כן, הוא בהחלט הצליח, במיוחד אם נוסיף לכך את העובדה שהמילה “מטאפיזיקה” איננה מיודעת ו”השירה” – כן. נסו לומר: “שמלה של הילדה”. נשמע עילג, נכון? הסיבה שזה נשמע עילג הרבה יותר מ”מטאפיזיקה של השירה” היא המילה השגורה “שמלה”, יחסית למילה השכיחה פחות, “מטאפיזיקה”. העילגות – אותה עילגות.

אני שבה לפנקס. תחילת הדפדוף (כזכור, מלמטה למעלה ולא משמאל לימין) לעמוד הראשון אינו מבשר טובות. העצבון הופך לכעס ממשי לנוכח שלוש עובדות: אלף, השיר הפותח נקרא “אלף”, השיר השני “בית”, השלישי “גימל” וכך הלאה עד האות “תו”. לאחר האות “תו” מתחילים השירים להיקרא “תו אחד”, “הא”, “בית”, שוב “הא” ואחר כך “זין”, “חית”, “תו” ו”אלף”, ללא היגיון נראה לעין למעט הקונוטציה לטקס “יזכור” שבו קוראים פסוקים המתחילים בשמו של הנפטר.

האם מדובר בטקס אשכבה שעושה המשורר לשירה שהיא “של אף אחד?” כלומר מתה, התאיידה, הלכה לעזאזל? אם כן, הוא לא הצליח − למעט בשירתו שלו.

הנה השיר הפותח, “אלף” (השירים בספר מנוקדים והועתקו לכאן בכתיב חסר ניקוד):

שירה היא בומבה אטומיקה

בבוקר אחד

בשמש בינלאומית

האחת שעולה

שיורדת בחוף ימתיכוני

ו“בית”:

היא אהבה שמתפוצצת

שנשברת בלי רסיסים

היא בעצמה הרסיס

ו“גימל”:

שירה היא שורה

בשדה אקראי

שורה פרא

בין שורות בַּגליל

ו“דלת”:

היא אותות

לראותם הברות בלבד

הָבַה גילָה של אותיות

מנוּתקוֹתִיות

ו“הא”:

שורות של דיבור

בשדה חיטין של בירור

חידתיחידאי

וזה ממשיך ומתיימר ומתפייט לעייפה, ביומרנות מליצית המעורבת בשעטנז של אזכורים מהמקרא ושל מילים מחוברות בסגנון סיאמי-עכשווי, “שירה היא ריס הרועד, היא כדורים חיים, היא כדורי שינה שנוטלים בלי הכרה” (“ו”ו”) היא “משכיחה היא מזכירה שמחר צריך לקום לעבודה” (מ”ם).

באותה מידה היה אפשר לקחת את מצע הבחירות של “הבית היהודי”, לחתוך את שורותיו ולפתוח שורות אקראיות במילה “היא”:

היא משטר דמוקרטי

היא פועלת לחיזוק הצביון היהודי

של המדינה

היא נלחמת נגד כל מי

שפועל להפיכת ישראל

למדינת “כל אזרחיה”

(מתוך מצע הבחירות של “הבית היהודי”)

מה כבר ההבדל? זה גיבוב וזה גיבוב ואף לא אחד מהשירים מסביר מהי שירה. למעשה, המצע של “הבית היהודי” רהוט ומדויק יותר. יש בו אמירה שאפשר להבינה, להפוך בה ולהתווכח עמה. לעומת מצע הבחירות של “הבית היהודי” (מפלגה שנבחרה באקראי, כמובן, לשם ההמחשה) השירים של אריק א. לא מסבירים דבר. הם מסתלסלים, משתבטים ומוכפלים, מתעקלים ומחטיאים את המטרה – להסביר את המטאפיזיקה של השירה, או לכל הפחות לתאר מהי שירה. הסיבה לכך פשוטה: כפי שרק גאון יכול להסביר הלכה למעשה, מהי גאונות, כך רק משורר אמיתי יכול להסביר מהי שירה בשירה.

הזכרתי שלושה דברים שעצבנו אותי לאחר קריאת המוטו, אך ציינתי בינתיים רק עובדה אחת. העובדה השנייה היא מספרי העמודים. ובכן, העמודים אינם ממוספרים במספרים כי אם באותיות: מא’ ועד קלה’. השיר הכובש “אלף” (לאחר הספירה השנייה) נמצא בעמוד סט: “שירה היא ילד בן חמש \ עוטה מסיכה מפחידה בגן \ ועושה \ בוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּ” (חמש עשרה אותיות ו”ו במקור. ספרתי). האם אריק א. ביקש להידמות לח.נ. ביאליק? האם התיימר לשלב את הבווווווווווווווו האינפנטילי עם ניחוח העבר המיושב והאיכותי?

מילא זה − הדבר השלישי, הנורא מכול, טמון בעמודים קיז-קלה. לנגד עיניי הנדהמות חיכתה לי פואמה. ה-פואמה. מסתבר שכל הספר כולו, כל החמשירים המגוחכים, כל הרסיסים המכותרים באותיות חסרות פשר כתורת סוד חמצמצה שפג תוקפה, כטקס אשכבה נכלולי ומרוחק − כל אלה מחוברים לתפארת בכתיב חסר ניקוד לפואמה אחת, עצומה בגודלה. כלומר, רצה המשורר להראות לנו, הלכה למעשה, את תהליך כתיבת הפואמה. חמד לו לצון המשורר, הרהיב עוז המשורר והקדים הקדמה מיותרת בעליל, כסרח עודף, כחתיכת שומן מיותרת בשולי חזה עוף זול מהסוּפר, שעליכם להסיר מבעוד מועד אם ברצונכם לאכול שניצל לארוחת הצהריים.

ושיהיה ברור, נכתבו כבר שבחים על המשורר אריק א. הנה מה שכתב עליו גבריאל מוקד ב”לקסיקון הספרות העברית החדשה”: “אני מעוניין להמליץ על משורר לא כל כך מרכזי ומוכר בשם אריק א’. שמו המלא אריק אייזנברג, אך הוא מעדיף להיקרא כך. אייזנברג הוא מתכנת מחשבים במקצועו אך כותב שירים ומפרסם בעיקר בכתבי העת ‘עכשיו’ ו’עמדה’. השירה שלו היא שירה הגותית אבל מאוד קשורה לממשות, היא ארצישראלית ובעיקר תל אביבית. ומתקשרת למסורת הכתיבה על העיר הישראלית ולהקמת העיר הלבנה. הוא אינו חורז באופן אלתרמני, אלא קשור למסורת יותר אקספרסיוניסטית. יש בשיריו הרבה מאוד ביקורת חברתית נגד הקיטוב החברתי, לא באופן פשטני ולא בסיסמאות. בעיני הוא אחד המשוררים הרציניים של העשורים האחרונים“.

באותו עמוד נכתב על אריק א. כי “החל לפרסם שירים ב-1987 בכתב העת “עכשיו” והוא נמנה על מייסדי כתב העת “עמדה” ב-1994 ומכהן בין עורכיו עד היום. בצד פעולתו כמשורר וכעורך, עוסק אריק א. בהיסטוריה ובמורשת של השירה העברית ובמסגרת זאת יזם וערך ב-2009 גיליון של “עמדה” שהוקדש ליצירתה של המשוררת דליה הרץ”.

ובכל זאת, כפי שציינתי בפתח דבריי – אריק א. לא קונה את מעמדו בליקוקים הדדיים, לא הולך להשקות כדי לחתום על הסכמי עודפים מתחת לשולחן כאחרוני הפוליטיקאים, לא נאמן למשורר במקום לשירתו ובקיצור, על פניו לא נראה שלפנינו משורר ברנז’ה מובהק. אם כן, מהו אריק א.?

הנה כי כן, הגיעה העת והשעה לקבוע סולם ברנז’אות יציב. בקצה העליון (10) נמקם את המשוררים שהפכו, זה מכבר, לפוליטיקאים ולקבלני קולות ובקצהו התחתון (0) נמקם את המשוררים העצמאיים, הבלתי תלויים, האאוט-סיידרים. בסולם כזה הייתי מעניקה לאריק א. את הציון 5.5 מהסיבות שנמנו למעלה. ובכן, המספרים שלפנינו מסבירים טוב יותר ממילים את העובדה הפשוטה, החותכת: לעתים משורר יכול לעשות מלאכה גרועה, לא לחדור ללב, להחטיא את המטרה ולפשל למרות שאיננו משורר ברנז’ה מובהק ושקלולו בסולם הברנז’אות הוא נמוך יחסית. זה עדיין לא הופך אותו ל”משורר אמת”. במילים אחרות, “משורר אמת” אינו ההפך מ”משורר ברנז’ה”. אלו שני דברים שונים שיש בהם, בשניהם, חמישים גוונים לפחות. כי חוץ משתי ההגדרות הללו יש עוד הגדרות, פשוטות וותיקות: “משורר טוב”, למשל, שכתב “ספר נהדר”. אינני מכירה את שאר שירתו של אריק א. אך אני קובעת בזאת שספר זה איננו טוב ואם אני צריכה לתייג את כותבו בתיוג פשוט ובלתי אופנתי, הרי שמדובר במשורר חלש ויומרני. ואם לא כך הוא הדבר אז בוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּ לכם (חמש עשרה פעמים, אתם מוזמנים לספור).

ראו עוד על אריק א.

אריק א.בלקסיקון הסופרים

אלי אשד על אריק א.: “משורר האהבה והאימה”

23 תגובות

  1. ואו.
    אני מאוד מעריך את מי שניגש לכתוב ביקורת שירה, ורד, בחיי. כל הכבוד ותודה קודם כל, על שהצגת משורר שאני לא מכיר ובחרת לומר את דעתך על ספרו. וזו עשייה טובה ולא הרבה אנשים ניגשים לעיסוק כפוי התודה של ביקורת הספרות. וזה יפה שיש גם אומץ לבקר באמת ולא לכתוב רק שבחים. אבל ואו. לא שכל כך נפעמתי מהשורות שהבאת מהספר, כלומר – אין לי צורך מיוחד להגן על ערכו, אבל הביקורת הזו לא הוגנת בלשון המעטה. כמה בעיות מרכזיות הן:

    1. השירה היא של אף אחד” – זה מעצבן אותך? בחייאת. אני לא חושב שהבנת את השורה ואז קראת בה תלים של פרשנויות. זאת עמדה לגיטימית והיא לא גורעת מהשירה, אלא להפך. אני חושב שאני יכול לחתום על זה. למעשה חתמתי על אמירה דומה באיזה ספר. בכל מקרה אפשר להתווכח אבל להתעצבן מזה כל כך ולהפוך את זה למרכז?
    אני מבחינתי אומר – כן! השירה היא של אף אחד וזו עמדה יפה, דווקא.

    כך או כך, לא הסכמ. סבבה! אבל מה שאת עושה מזה אח”כ לא ענייני וצובע את כל הביקורת הזו. אם באמת את מעוניינת להבין את האמירה הזו, אני חושב שאולי תנסי לחשוב מה זה אומר, נגיד, “אלוהים הוא לא של אף אחד.” לא שאני אומר שזה מה שהמשורר אומר, אבל אולי מעביר משהו בנוגע למשמעות של משפט כזה.

    2. את בעיקר עוסקת בביקורת בכמה רעיונות של א’ ברקוביץ’ – “הכול שירה” ומשורר אמת/משורר ברנז’ה. אין שום סיבה נראית לעין לעסוק בספר הזה לפי שני העקרונות הללו, ומילא אם היית מבצעת ניתוח הגיוני לפי העקרונות הללו אבל זה פשוט לא נמצא כאן. בגדול הקונספט של “משורר אמת” / “משורר ברנז’ה” נוגעים למשורר ולא לספר וכאן זו ביקורת על ספר שירה, בכל זאת.

    3. הניתוח של המשפטים: “השירה היא של אף אחד” ו-“מטאפיזיקה של השירה” פשוט שגוי.
    א. ברור שברור מה אומר המשפט “השירה היא של אף אחד” ברמתו במילולית. אף אחד זה מונח קיים, יש אותו במילונים, הוא שם בשפה שלנו, הוא בכל מקום, האף הזה לא חבר של אפילו, אפילו לא מכיר אותו, זה אף אחר! דרך

    ב. האם “פילוסופיה של החינוך” הוא משפט עילג? “פילוסופיה של ההכרה”? “היסטוריה של המדע”? “אסתטיקה של העת החדשה”? כי כל אלה מונחים, את יודעת, די רווחים, שאנשים פחות או יותר רהוטים עושים בהם שימוש. אז הנה, בא מישהו וכתב “מטאפיזיקה של השירה.” לי זה לא מרגיש עילג.

    4. אסיים פשוט בציטוט שהוא תעודת עניות לכל הביקורת הזו:
    “נוסף על כך עובד אריק א. למחייתו ב”חברה כלכלית” − כלומר ישן בלילה וער ביום, ועל פי כמה תמונות נושנות הוא אף נוהג ללבוש חולצות לבנות מכופתרות. האם זה הופך אותו למשורר אמת? מובן שהתשובה היא: ממש לא.”

    ברור! חולצות לבנות מכופתרות הם מדי משוררי הברנז’ה!

  2. שלום לך, סער, ותודה על תגובתך המפורטת הנפתחת בדברים מחממי לב. אני מודה שהיא עצבנה אותי פחות מהמוטו “השירה היא של אף אחד”, ולו רק בשל העובדה שחתמת “על אמירה דומה באיזה ספר” – דבר המסביר את ההתעצבנות שלי, שעליה אתה כה משתומם, ועל כך אתעכב בהמשך. ובכן, “השירה היא של אף אחד” הוא משפט שגוי מבחינה לשונית וסמנטית. מילון “אבן שושן” מגדיר את המילה “אף” כך: למרות, חרף. “האף הזה לא חבר של אפילו”, אתה כותב, “לא מכיר אותו, זה אף אחר!” ועל כך אענה: אף כי אתה חושב שפירוש המילה “אף” הוא חוטם – וחוטם בלבד – ואף כי אתה מתנסח בעברית – ולא רע, יחסית – אינך יודע על מה אתה סח.

    כפי שפתחתי, ראשית תגובתך עצבנה אותי פחות מהמוטו, כי למעשה היא הסבירה כיצד רסיס מידע או זיכרון ישן-נושן גורמים לנו לעשות מעשה – ולכתוב רשימה או תגובה. לולא הזכיר לך המוטו (השגוי, לשונית וסמנטית) משפט (שגוי – לשונית וסמנטית) שבו חתמת “באיזה ספר”, לא היית מתיישב לכתוב את תגובתך הארוכה והמפורטת. דרוש לנו משהו כובש, מכמיר לב – או לחילופין מכעיס ומעצבן, כדי לנסח כמה משפטים לכדי רוחב יריעה.

    כנ”ל באשר להבחנותיו של אילן ברקוביץ’, שבפעם השנייה ברציפות התיישבו היטב עם רעיונות שביקשתי לנסח. שים לב שאין אני מקבלת את תובנותיו לחלוטין (ברשימה הקודמת, על ספרו של שגיא אלנקוה התנגדתי לדעתו כי היה ראוי לתת לשירים שבספר כותרות, ואילו ברשימה זאת אני מתנגדת להשמתו של “משורר אמת” כניגוד גמור ל”משורר ברנז’ה” ומציעה סקאלה, גוונים העוברים בין השניים) אך אני מודה שתובנותיו מרחיבות את דעתי וגורמות לי לנסות להתנגד או להסכים להן, תוך התייחסות לטקסט הנמצא מולי.

    “פילוסופיה של החינוך”, כאמור, שגוי בדיוק כפי ש”שמלה של הילדה” או שולחן של הבית” שגוי. העובדה כי “אנשים פחות או יותר רהוטים עושים בהם שימוש” לא מורידה כהוא זה מעילגותו. “לי זה לא מרגיש עילג”, אתה כותב, ואני עונה לך: עילג גם עילג, ממש כמו “לי זה לא מרגיש עילג”, שהוא אינגלוז עילג למשפט התקני: “לתחושתי, זה לא עילג”.

    אני מודה שלא הבנתי את הסיפא של דברייך. התכוונתי שמבחינה לוגית, העובדה שאריק א. ישן בלילה וער ביום והולך לעבודתו בחולצות לבנות מכופתרות איננה הופכת אותו אוטומטית ל”משורר אמת”. לאחר פרסום הרשימה הביאו לידיעתי שאריק א. אמנם לא פוקד את כל ההשקות, אבל פוקד גם פוקד בהחלט כמות מסוימת – לא זעומה אך גם לא עצומה – של השקות הנוגעות לו אישית. לפיכך (כאמור, אריק א. זכה לניקוד ברנז’אי נמוך בשל היעדרותו התמוהה ממנועי “גוגל”. גם “הלקסיקון” הפסיק, זה מכבר, למנות את ספריו ואת מפעלותיו) אני קובעת, בזה הרגע, תיוג חדש ונאמן למציאות: “משורר ברנז’ה פעיל” ו”משורר ברנז’ה פסיבי”. אריק א. הוא, כפי הנראה, משורר ברנז’ה פסיבי, וכן ירבו כמותו!

  3. אריק א.הוא דווקא משורר סופר ברנז’אי ,הוא העורך של כתב העת “עמדה ” שיש לו או הייתה לו ברנז’ה שלמה משל עצמו שהייתה מתכנסת בבתי קפה ספרותיים ודנה בעניינים ברומה של שירה.
    אפילו נכתבה על הברנז’ה הזאת עבודת תזה שלמה.
    הנה מאמר שלי עליהם :
    הכוהנים הגדולים של קודש הקודשים
    https://www.no-666.com/2007/10/20/%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9%D7%99%D7%9D/

  4. יפה שהבאת גם את ביקורתו של גבריאל מוקד, איש רב זכויות שבניגוד לכותבת הלא מוכרת (לי) דעתו נחשבת יותר (עבורי)

  5. לאלי, תודה על ההבהרה. שקלולו הברנז’אי, אם כן, עולה בזה הרגע ל-7.5 – בכל זאת האיש שומר על נראות מעורפלת, זו הווירטואלית וזו בת הקיימא. אני סבורה שאריק א. מתאים להגדרה החלופית שהצעתי: “משורר ברנז’ה פסיבי”, בניגוד ל”משורר ברנז’ה אקטיבי”. הוא אמנם פוקד השקות, אבל לא את כו-לן, והוא עדיין לא הגיע לדרגת פוליטיקאי או לוביסט רב פעלים.

    מאור הגולה, שים לב שאני זו שהבאתי את דברי גבריאל מוקד על אודות אריק א. במלואם ובאות מודגשת. גם את הכיתוב מתחת לתמונתו של המשורר נעצתי, ובו דבריו של מוקד. מקווה שלא שנאת נשים – אלמוניות או לא, ברנז’איות או לא – עיוורו אותך, אלא קוצר ראייה, בלבול או נמהרות.

  6. כרגע מחקתי את תגובתו של אדם שהתחזה לאריק א. התגובה הכילה גידופים זולים ואיומים עליי. אף כי היה ברור לי כשמש כי לא אריק א. הוא שכתב אותם (ואכן פניתי אליו כמתחזה לאריק א.כשאיחלתי לו שבת שלום ועדכנתי אותו באשר לעובדה שכתובת האיי.פי. שלו נבדקת בזה הרגע) הרייני לבשר רשמית וחגיגית ובאופן בדוק ומהימן כי לא אריק א. (אריק אייזנברג) הוא שכתב אותם.
    שבת שלום

  7. ורד –

    כתבתי תגובה ארוכה שהתייחסה לדברייך, אלא שתוך כדי הרפרוף בשרשור הזה, התגובה המגעילה שלעיל הוציאה לי את החשק אז כל זה נמחק. אומר רק שאני לא מסכים איתך ולא חושב ששירה זה האקדמיה ללשון העברית, אבל בכל מקרה כפי שאמרתי מקודם, אני מעריך את כל מי שיושב לכתוב ביקורת. ועילגות אין מה לפחד מעילגות לדעתי.

    צ’או, שבת שלום.

  8. סער היקר, תודה רבה. אני מסכימה איתך לגמרי ששירה איננה האקדמיה ללשון עברית, אבל הוויכוח שלנו היה על תקינות לשונית – ובשביל תקינות קיימת האקדמיה… זאת ועוד, לעתים עילגות היא דבר מתבקש כדי לתאר איזו תמה, איזה רעיון. קח לדוגמה את: “ואליהו השמן אומר מילים נורא גסים”, של יהונתן גפן. אתה מתאר לעצמך שאליהו השמן היה אומר מילים נורא גסות? כאן העילגות משרתת את התמה, את הרעיון. לא כך הוא הדבר בשם ספרו של אריק א. ובמוטו שלו. בכל אופן, אתה טענת לתקינות לשונית ולא לעילגות שיש בה צורך – ועל זה התווכחנו.
    שבת שלום!

  9. אגב, סער היקר, עלה בדעתי שהוכחת מבלי משים (ואינני מתלוצצת – חשוב לי שיהיה מובן חד משמעית שאינני מתלוצצת, אני כותבת ברצינות גמורה) את מה שכתבתי בתגובה הקודמת: “זאת ועוד, לעתים עילגות היא דבר מתבקש כדי לתאר איזו תמה, איזה רעיון”.

    והנה הוכחת את זה יפה בסיפא דבריך האחרונים: “ועילגות אין מה לפחד מעילגות לדעתי”.

    המשפט הזה מנוסח באופן עילג לכאורה. הרי באופן תקני על המשפט להיראות כך: ועילגות – אין מה לפחד ממנה” או לחילופין: “אין מה לפחד מעילגות”. אני מאמינה שאתה יודע את זה היטב, ומבלי משים או שלא – התכוונת להוכיח משהו. בחיבור של המילים המסוימות האלה הבהרת רעיון – עילגות היא לא דבר שיש לפחד ממנו.

    כי אכן כשמביטים על המשפט העילג שמדבר על עילגות, הדבר מכמיר את הלב ומקבל משמעות פואטית. ואז לא מפחדים מהעילגות, אלא מוכנים לשקול לחבק אותה.

    ממש מתחשק לשבור את המשפט הזה ולקבל שיר:

    ועילגות
    אין מה לפחד
    מעילגות
    לדעתי

    אחלה שיר. גורם לי לעצור את הזמן לשנייה ולהישאב לצירוף של המילים האלה, שיצרו איזו תמונה שמדברת אליי. כאן יש הצדקה לעילגות לכאורה 🙂

    שבת שלום

  10. אם הייתי שוקל אי פעם ברצינות להיות משורר
    העמוד הזה
    והתגובות המופיעות הבו
    היו גורמות לרקוע ברגלי
    ולהסתובב במקום 360 מעלות
    בתקווה שאופיע מחדש במקום אחר
    ללא שום שאיפה כזו.

    תודה.

    • מר שקרכלשהו, אתה יודע מה גרם לי לחייך? אם תסתובב ב360 מעלות, עדיין תהייה באותו מקום.
      אגב חיוכים, חברת סמייל 012 יודעת שאתה מנצל את הסרברים שלה לתגובות זבל?

      • שלום יואב,

        לא יודע מה יודעת חברת סמיילי 012 יודעת או לא. לא עוקב אחריה.

        למה התגובה שלי זבל?

        כן. אני יודע שסיבוב של 360 מחזיר אותי לאותו המקום. לא רק לאותו המקום גם לאותה נקודת המבט. ולכן המילה שמגיעה אח”כ היא, טא טא: בתקווה.

        מה הבעיה? לא ניבלתי את הפה, לא קיללתי. לא אמרתי משהו אישי על אף אחד. לא אמרתי משורר טוב או משורר רע, לא קראתי לאף אחד (קלטת?) בשמות גנאי כמו משורר כזה או משורר אחר.
        הערתי הערה על מהות השיח שמתנהל פה, אפילו לא פירטתי על מנת שלא אכנס למשהו אישי שמישהו אמר.
        מה חסר לך, השם שלי? אז תגיד שחסר לך השם שלי. זה יעזור? אתה לא מכיר אותי ואני לא מכיר אותך. אני קורא כאן זמן לא מועט. לדעתי אפילו הגבתי כאן בעבר, כשהביקורת עניינה אותי, כשגילתה לי משהו חדש, כשחשפה לפני עוד שם שלא הכרתי. לצערי אין הרבה מקומות להחשף בהם אל כותבים חדשים ובכלל בישראל. לכל הפחות למי שאינו בברנז’ה.
        לא זוכר שענית לי באותו הלעג.

        היום, פה , כפי שאמרתי, הדף הזה לא תורם, לטעמי, לתרבות דבר. נהפוך הוא.

        אם תתן לי את כתובת המייל שלך אוכל לשלוח לך מייל מהמייל שבו אני משתמש ביומיום. כן, בתור קורא ברחבי האינטרנט אני בוחר שלא לפרוש את שמי מעל כל מקום ולו כי אני לא אוהב את העובדה שניתן למצוא את שמי ברגע אחד בכל מנוע חיפוש. אין לי צורך בפירסום הזה.
        אם הייתה כאן, באתר הזה, איזושהי בקשה שלא להגיב בלי לפרסם שם מלא אנא קבל את אלף ההתנצלויות שלי, אם היית מולי הייתי מתכופף לגעת בכפות רגלייך.

        אם תבקש יפה אני מבטיח גם לא לשוב לכאן. אני לא שום רצון לעורר את המתים.

        ורד – אני מודה לך. באמת, מכל עומק נשמתי הרדודה והשטחית. כן, אני יודע.

  11. הללויה, D!, הללויה!
    אם כך הוא הדבר הרי שהייתי עושה מצווה גדולה לאנושות.
    הייתי, מן הסתם, ה”אחרים”, שעושים את מלאכתו של הצדיק.
    והצדיק היה כל אחד ואחד – כולל (ואולי ובמיוחד) – אתה.

  12. ומה, בעצם, ההבדל בין ה”תביא ת’שוקולד, אתה שומע?” על המטוס, לבין ה”הערתי הערה על מהות השיח שמתנהל פה, אפילו לא פירטתי על מנת שלא אכנס למשהו אישי שמישהו אמר […] לדעתי אפילו הגבתי כאן בעבר, כשהביקורת עניינה אותי, כשגילתה לי משהו חדש, כשחשפה לפני עוד שם שלא הכרתי. לצערי אין הרבה מקומות להחשף בהם אל כותבים חדשים ובכלל בישראל”?

    א. אורך היריעה.
    ב. המשלב הלשוני.

    כל השאר, אותו דבר. שני המקרים מייצגים באופן אחר את תרבות ה”מגיע לי”. המוצר הראשון הוא שוקולד, השני “תרבות” ו”שיח”.

    ברם, במקרה של תרבות וירטואלית אינטראקטיבית – ובניגוד לשוקולד – אתה הוא היוצר את השיח. ואם אין לך משהו לומר או להוסיף, ייתכן ש”יפה השתיקה, יפה היא כמו מלכה”, של אולארציק או “סייג לחוכמה – שתיקה” של חכמינו – זה לא שיעור כל כך גרוע.

    ובכל זאת ומשום זאת ובכוונה שלמה ומלאה, אם יהיה לך משהו ענייני לומר, דבר-מה מרחיב דעת, תמיד נשמח כולנו לקרוא אותו.
    שבת שלום

  13. תודה ורד על הביקורת מרחיבת הדעת.ועל השיח העניניני שבעיקבותיה.
    כל הכבוד לך שכתבת דווקא ביקורת לא חיובית ,משום שכידוע רוב המבקרים אינם נהנים לכתוב ביקורות לא חיוביות ,ובוודאי חינם אין כסף.למה לבזבז את זמנם עם אנרגיה שלילית ? כאשר עדיף לכתוב דברים חיובייים על מקורבים ?
    אם מישהו היום טורח לכתוב ביקורת שלילית הרי זה רק על יוצרים מפורסמים
    .לכאורה אין שום טעם לכתוב ביקורת לא מפרגנת על יוצר שאינו ידוע ובראש ובראשונה אינו ידוע למבקר.
    אבל דווקא יוצרים כאלו זקוקים יותר מכל לביקורות כאלו כדי שידעו איפה עליהם להשתפר. יוצרים מפורסמים כבר אינם זקוקים לכך ,להם יש את הפריבילגיה להתעלם מביקורות לא מפרגנות
    אגב אוסיף שבניגוד למספר הגדול של המשוררות כיום ,הרי יש מעט מאוד מבקרות שירה משום מה.
    בעצם מלבד ורד זכורה לי כמי שעוסקת בכך רק דפנה שחורי.וזהו.
    בנות הכפפה נזרקת אליכן יש מקום להצטרף לצד ורד בביקורת שירה.היא לא צריכה להישאר בודדה בחזית.

  14. העילגות-לכאורה, סער היקר, העילגות המחושבת היטב – ואל תתקן אותי גם אם אני טועה – היא שנגעה ללבי!
    שבת שלום בהחלט

  15. בוקר טוב לקוראי הדף האקטיביים והפסיביים,

    אפשר לכתוב עבודת סמינריון על מה שהתחולל כאן אמש, מכל מיני היבטים – של ענפים מסוימים ברפואה למשל, או של ספרות או של סוציולוגיה. אבל לי חשוב לשים את האצבע על מושג ארכאי משהו – והוא מעמד האישה. ליתר דיוק הפמופוביה (או בהגדרה הידועה יותר, מיזוגיניה) – שנאת האישה.

    אם ברישא התגובות טען גבר אלמוני כי לפחות גבר (אלי אשד) הביא לכאן את דבריו של גבריאל מוקד – בה בשעה שאת דבריו של מוקד העליתי אני, לא רק במלואם אלא באות מודגשת ואף ככיתוב מתחת לתמונה, הרי שבסיפא התגובות תוייגתי על ידי אישה לא אלמונית כ”מזכירתו של יואב איתמר”.

    חשוב לי להבהיר שיואב איתמר קרא את הרשימה רק לאחר שהעליתי אותה לאתר (למעשה, אני עוברת על כל הטקסטים באתר, כפי שנכתב למעלה, ב”צור קשר” וב”מי אנחנו” וכו’ ומתקנת אותם מבחינה לשונית ללא משוא פנים, למעט כתבות סרוקות וסיפורים קצרים. אחריי – אף לא אחד עובר). יתרה מזאת, הרעיון לכתוב על אריק א. היה שלי – בחרתי אותו מתוך ספרים שנמסרו לי (ולא על ידי יואב איתמר שהוא אכן, גילוי נאות, גם חבר טוב וגם בעליה של “חבר לעט” שעבורה אני מבצעת, מעת לעת, עבודות עריכה ולקטורה. והנה אני מתבוננת במשפט האחרון ומבקשת להבהיר הבהרה משנית, כי טרם הפכנו לחברים טובים ערכתי אצלו. כלומר, לא ערכתי עבורו מפאת היותי חברה טובה אלא הפכתי, מן הסתם, לחברה טובה בעקבות עריכתי עבורו).

    ההחלטה לכתוב, לראשונה, רשימת ביקורת לא מתוך אהדה והערכה צרופה וגדושה (אני בהחלט אוהבת לכתוב מתוך אהבה, זה מעניין אותי יותר ומשמח אותי הרבה יותר) נשאה מחיר – לא הלכתי לישון בשעה סבירה אמש. ובכל זאת, לטעמי הייתה רשימתי הומוריסטית במידה. הייתה בה איזו קריצה, ובסופו של דבר היא גרמה לנראות של ספר לא כל כך נראה. חלק ניכר מן התגובות שבאו בעקבות הרשימה לא נכתבו בקריצה או בהומור, בלשון המעטה.

    באשר להאשמה ש”אנחנו חברים של אילן ברקוביץ'” ומכאן “סוד הביקורת וזעמה” אדבר בשם עצמי: אני חברה של אילן בפייסבוק ושם בלבד ואין מה לעשות – הדף שלו הוא אחד הדפים שאני הכי אוהבת לקרוא בפייסבוק – הוא מרתק ומחדש ומאתגר ונבון ביותר. אנחנו לא נוהגים להתכתב באופן פרטי ומעולם לא פגשתיו. לפני כמה חודשים כתבתי כאן על ספרו האחרון, “חרוזים”, רשימה שנכתבה מתוך חיבור לטקסט ולשירים שבו.בפתח הרשימה כאן, למעלה, ציינתי כי זאת הפעם השנייה שרעיון כלשהו שהעלה בדפו עורר אותי לכתוב. בניגוד לדבריה של המגיבה הלא-אלמונית, התובנות שמעלה אילן עושות לי, מפעם לפעם, חשק לכתוב רשימה – כלומר, להציב אותן מול טקסט. לא להסכים להן, אלא להציב אותן. אינני רואה בכך כל פסול.

  16. אלי, ורד וכל הנוגעים בדבר. דעה היא דבר אחד, דברי שקר הם דבר אחר. אני מעולם לא הייתי שופט בפרס ראש הממשלה. לא כל דבר מותר לכתוב בתגובה גם אם הוא מנוסח באופן מנומס. לא שפטתי מעולם בפרס ראש הממשלה עד כה, לא כשאריק א. קיבל אותו בצדק בשל היותו משורר מצוין ולא בשנים אחרות. נא לדייק בעובדות ולהיזהר. רן יגיל.

  17. ורד, נהניתי מהביקורת שלך, למרות שאני לא מכיר את מושאה.
    התרשמתי מהלהט של השיח כאן.
    האמת שאני לא מתרשם מפחות או יותר כל השירה העברית מאז יונה וואלך, אבל אם יש כאן כאלה רגשות, אולי גם השירה תשתפר…
    אלי, האם זו הכתבה עם הכי הרבה תגובות ביקום תרבות?

  18. לצערי כתבות עם תגובות אישיות מאין אלה הן אלו שמושכות מספר רב ביותר של תגובות.
    ככל הנראה דיון אובייקטיבי על איכותה של שירה מושך הרבה פחות עניין.
    יש לציין שאחד המגיבים הוא שם בדוי והוא זה שיוצר במכוון את התגובות האלימות ביותר ועושה זאת גם במקומות רבים אחרים תחת שמות שונים.הפרובוקציות האלו אכן מצליחות לא פעם במטרתן.

  19. אוסיף ואציין שלמרות שיש פרובוקטור אלים אחד שהוא בסופו של דבר היוצר של רוב הויכוחים האישיים כאן,הרי שהוא לעיתים מקבל עזרה מאנשים אחרים גם כאלו שקשורים לאתר שנותנים לעצמם רישיון להיסחף כתוצאה מהפרובוקציות,שוכחים שהם דמויות ציבוריות שצריכות לשמש מופת לאחרים ומגיבים תגובות שאינן מקובלות עלי כעורך הראשי של האתר.
    יש להודות שהם גם רק ממשיכים בכך מסורת של אלימות וביריונות מילולית המבוטאת בתגובות קיצוניות בכתב בתגובה ל”אוייב ” _( הפואטי ) שהוא לעיתים קרובות השכן בשולחן ליד בבית הקפה שהיא מקובלת בכתבי עת לשירה כמו “עכשיו ” ו”עמדה”.
    עכשיו מה עלי לעשות ?האם עלי למחוק את כל התגובות ממין זה? אני מעדיף שלא לגעת בתגובות שאין בהן עבירה ברורה על חוק לשון הרע. אינני צנזור ומעדיף שלא לעסוק בצנזורה אם אני יכול להימנע מכך.יש קו דק בין הומור וויכוח לגיטימי ובין אלימות מילולית שהוא לא תמיד ברור ואיני מתיימר דעת תמיד מתי הוא נעבר.
    עם זאת אני מעדיף למחוק כל תגובה שיש בה איום בתביעה משפטית מכל סוג.לתגובות כאלו אין מקום באתר זה כמובן יהיה עלי למחוק או לצנזר את התגובות שהביאו לאיום כזה מאחר שאז ברור שלדעת המאיים לפחות הקו נחצה ויש לכבד את טענתו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × 4 =