הנשים עליזות – כולנו עליזים: על "הנשים העליזות מווינדזור"

מאת יואב איתמר

"הנשים העליזות מווינדזור" איננו נחשב לאחד משיאי מחזותיו של שייקספיר. המחזה שכנראה נכתב בשנת 1604 ומתבסס כמו מרבית מחזותיו של שייקספיר על יצירות קודמות, מספר את סיפורו של פאלסטאף המנסה לפתות את גברת פייג' ואת גברת פורד לצורך בצע כסף, ונופל בבור שהוא כרה לעצמו, מהווה סוג של קונטרפונקט לסיפורה של אן פייג', הצעירה המאוהבת בפאנטון חסר הפרוטה. הרעיון הזה חוזר למעשה גם בהצגה "הסוחר מוונציה" מחד, ובקומדיה "מידה כנגד מידה" מאידך. מבחינת הספרות העברית, המחזה הוא משיאי התרגום של אלתרמן ושל אלוני, והועלה בצמתים קריטיים בהיסטוריה של המדינה, אבל כיום הוא מעט לא רלוונטי משלושה טעמים:

1. הדמות הראשית בו, פאלסטאף, שכה הבריקה במחזות על המלך הנרי, כתובה ברשלנות, ויש החושבים שהמחזה היה מחזה בהזמנה וכנגד הזמן הדוחק לא הפגין בו שייקספיר את מלוא גאוניותו.

2. הבסיס המוסרי של המחזה – שאלת קדושתם של הנישואים, הוא נושא שאומנם חוזר במחזותיו "הבעייתיים" של שייקספיר, כמו למשל במחזה "מידה כנגד מידה" או "הסוחר מוונציה", אבל הוא איננו אקטואלי בימינו.

3. הנטייה הטבעית של הבמאים והמעבדים בימינו היא להוציא את המחזה ממסגרתו המקורית, שגם היא רופפת, כי פאלסטאף הוא בן המאה החמש-עשרה ומופיע לפתע בחברה האלזיבנית של המאה השבע-עשרה, וכך נוצר מלכתחילה סוג של אנכרוניזם – והבחירות של הדמויות ופעולותיהן כאשר הן מוסבות למאה העשרים ולמאה העשרים ואחת נראות מעט תמוהות.

הנשים העליזות מווינדזור (צילום: יוסי צבקר)

השחקנים פעלו בצורה וירטואזית בניצוחו של ארז שפריר. חייבים לשבח בראש ובראשונה את אנשי מחלקת התפאורה והתלבושות, שיצרו תפאורה שהלכה והתפתחה והרשימה עד לאווירת יער מכושף כמו ב"חלום ליל קיץ". אני יכול בהחלט להבין למה מבקרים נכבדים ומבוגרים ממני עשויים לחוש זעם כלפי עיבוד זה, שבמהלך הקבוע של "החאן" לקצר את הקלאסיקות העולמיות לשעה וחצי של תיאטרון, העלימו לחלוטין את דמותו של פאנטון ודיללו מאוד את דמותה של אן פייג', דבר שגרם גם לי למעט צער. ברם, אינני יכול שלא להתפעל מהעבודה התיאטרלית והעיבודית של כל הנוגעים בדבר בריקוד, בפנטומימה ובהומור. פעם אמר לי המבקר יובל בן עמי, שאחד המדדים שלו להצגה טובה היא האם אפשר לתת את הכרטיסים להצגה כמתנה לזוג החוגג אירוע כמו יום נישואים או יום הולדת, ואין ספק שההצגה מהנה מאוד. אפשר לשאול או להתווכח על האופן שבו יש לתווך את שייקספיר להמונים, אבל אין ספק שכל דמות מובחנת יפה, ההומור של אלוני לא נס ליחו,  וניכר כי הוא פעל לפי הציווי של לאה גולדברג לשפר אף את המחזה המקורי.

מובן שאי אפשר לחזור ולהעלות את אותם המחזות שוב ושוב באותה דרך,  לכן צריך להעריך את ההעזה של הבמאי אודי בן משה בעיבוד זה. השפה והעולם שאודי בן משה יצר חשובים הרבה יותר מאשר עלילת המחזה. הוא יצר שפה שליוותה את הדמויות ממש עד להשתחוויות האחרונות לצלילי שירי שנות השישים שליוו את המחזה. בראשית ההצגה הייתי עסוק בלתהות על הבחירות השונות, אבל ברגע שוויתרתי על חדוות ההשוואה והתמסרתי לעולם שבו ייתכן שבעל מקורנן כביכול מעניק סטפות של דולרים למאהב הפוטנציאלי, או שקשיים מסוימים נפתרים בשיר you'll never walk alone, היה אפשר ליהנות מההצגה לכשעצמה ומן האנסמבל המפואר שלה, והדבר מומלץ לכולם.

"הנשים העליזות מווינדזור", על פי מחזה מאת שייקספיר

תיאטרון החאן, ירושלים

עברית: על פי נסים אלוני

עיבוד ובימוי: אודי בן משה

תפאורה: סבטלנה ברגר

תלבושות: יהודית אהרון

תאורה: רוני כהן

מוזיקה: עדי כהן

עריכה: מרים יחיל-וקס

משתתפים:

אודליה מורה-מטלון, ארז שפריר, אריאל וולף, אריה צ'רנר, דודו בן-זאב, יהויכין פרידלנדר, יואב היימן, יונתן מילר, יעל טוקר, עירית פשטן, גיא גורביץ', דניאל גל, יהב גל, איתי שור

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך במה, תיאטרון. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*