מקים איל-סונג ועד לציפי שאטשווילי: ביקורת על כתב העת "דחק", כרך ד'


סקירת כתב העת "דחק", כרך ד', הוצאת "דחק לספרות טובה", מרץ 2014 415 עמודים

מאת עמיר סגל

כתב העת "דחק" הוקם על ידי עורכו, יהודה ויזן לפני כארבע שנים ומכונה "דחק – כתב עת לספרות טובה". הכלליות והיומרנות של האמירה הזו וביצועיה הביאו לתגובות שונות לכתב העת. היו שביקרו את ויזן ו"דחק" על כך שהיומרנות מוגזמת והריאקציונריות שלו כלפי העבר (אמיתי או מדומיין) מעלימה את יצירות ההווה, והיו שהעריכו בדיוק את הנטיות הללו.

והנה, הגיליון הרביעי של כתב העת הזה חוצה קווים אדומים שהופכים את "דחק" לכתב עת בלתי ראוי.

על כריכת גיליון זה מתנוססת תמונתו של קים איל-סונג, מייסד קוריאה-הצפונית הדיקטטורית, אביו של קים ג'ונג-איל שהחליף אותו וסבו של השליט הנוכחי – קים ג'ונג-און. ראיון של קים איל-סונג שערכו כתבים אמריקאים מופיע בגיליון. אין צורך בהבנה מעמיקה בפוליטיקה עולמית כדי להבין את הפרובוקציה המטופשת שנעשית כאן. קוריאה הצפונית היא היום המדינה הגרועה בעולם לתושביה ושליטיה (כולם) אחראים לרצח של מיליונים.

בתחילת ובאמצע המאה העשרים היו כמה אנשי ספרות שטענו להערצה של עקרונות פשיסטיים בשל היותם מייצגים מודרניזם אסתטי או אתי. זה היה מנותק מהמציאות אז, והיום התייחסויות כאלו הן בין פאתטית למגונות. אי אפשר להעניק לגיטימציה להתנהלות הצפון-קוראנית – גם לא כניסיון לאקדמיזציה של עמדות פוליטיות או טענות לגבי רלטיביזם מוסרי. זאת ועוד, עורך כתב העת "דחק" איננו מאנשי הרלטיביזם המוסרי או הספרותי וטענתו היא כי יש היררכיה ברורה לגבי איכות ספרותית.

מעבר למוסריות המפוקפקת, מבחינה ספרותית "דחק" איננו מוצלח במיוחד. אמנם יש כאן מקטע מהתרגום החדש של האיליאדה בידי אהרון שבתאי ופתיחת הרומן קו המלח מאת יובל שמעוני – שתיהן היצירות המעניינות הבולטות כאן – אך יצירות חדשות שמופיעות כאן בעיקר מאכזבות. הגיליון נפתח בכמה שירים בינוניים של ציפי שאטשווילי וממשיך לשירי מחוות של יהודה ויזן לכמה משוררים ותיקים – ביניהם ויזלטיר ואצ"ג. אך המחוות השיריות הללו הן ניסיונות בוסריים וסתמיים.

הגיליון ממשיך במובאות מגדולי ספרות, שלא ברור מה הקשר ביניהם ולא ברור מדוע הם מגיעים דווקא בגיליון זה: צ'כוב, הומרוס, וירג'יניה וולף, שייקספיר, דילן תומאס ואחרים. כלומר Name dropping שאמור לייצר לחובב הספרות הישראלי תחושת "איכות". אך עריכה רצינית כוללת אמירה החורגת מהפשטנות של "איכות" או "חזרה לעבר איכותי".

במקרים בהם "דחק" מביא אמירה כלשהי, היא, כאמור, בלתי ראויה. אפילו לא כטענה אקדמית. כך למשל, ראיון בין מנחם בן ליונתן רטוש מביא עקרונות גזעניים ושוביניסטיים מאת רטוש. גם אנטישמיות יש כאן: תרגומים של עזרא פאונד ורודיארד קיפלינג המודרניסטים והאנטישמים מופיעים כאן – וכך גם כמה קטעים שכתבה וירג'יניה וולף בגנות היהודים. לא רק דיקטטורים צפון-קוריאנים מופיעים כאן. החיבה המגונה לפשיזם מופיעה גם בקטעים של אבא אחימאיר מתוך "מפנקסו של פאשיסטאן" – כנראה אחת היצירות העבריות האומללות יותר שנכתבו.

כאמור, מבחינה ספרותית "דחק" לא עומד ביומרות שהוא מציג. "ספרות טובה" יש בעוד כמה כתבי עת ו"דחק" בהחלט לא בולט במיוחד לטובה לעומתם. מגוון של יצירות בינוניות ואפילו לא מעט שגיאות כתיב ודקדוק מופיעות בגיליון זה לרוב.

מובן שהבעיה העמוקה של "דחק" איננה ספרותית, אלא נעוצה בעובדה שהבחירה להעריך מודרניזם הביאה להערכה מנותקת מהמציאות לפשיזם,  המתבטאת כאן במה שנראה כפרובוקציות אוויליות.

אנשי ספרות מבכים את ההתעלמות הציבורית מהם. אבל לפעמים הסיבה שלא לוקחים אנשי ספרות ברצינות – היא כי הם עצמם לא מתנהלים ברצינות. אינטלקטואלים ופסאודו-אינטלקטואלים התבלבלו לא פעם במהלך ההיסטוריה ותמכו בשליטים מגונים. כך פוקו שנפגש עם חומייני ותמך בו. כך אינטלקטואלים צרפתים שגם בשנות השישים התעקשו לתמוך בקומוניזם הסובייטי ובסטאלין עצמו. כך הוגים אירופאים שבשנות השלושים חשבו שהנאציזם יביא לאיחוד המבורך של אירופה. בלבול כזה הוא בדיוק מה שגורם לציבור הרחב להביט באותם אינטלקטואלים-בעיני-עצמם בתמיהה ובלעג. ראוי שדבר מגונה כזה לא יקרה. ראוי שמעשה כזה לא יקרה שוב. ראוי גם, שהמשתתפים בגיליון זה יתכחשו לו פומבית – שאם לא, הגנאי דבק גם בהם.

הרשימה פורסמה במקור ב:

בקו למושב בתאריך: 04/09/2014

ראו גם:

אתר כתב העת "דחק"

"דחק" בוויקיפדיה

ההומניסט הטוטליטרי: אלי אשד מראיין את עורך "דחק"

הטיטניק של כתבי העת בישראל: יובל גלעד על גיליון "דחק" מספר 3

וראו עוד על קים איל-סונג ועל צפון קוריאה ב"יקום תרבות":

שושלת האלים של צפון קוריאה: השליט הנצחי

אודות עמיר סגל

עמיר סגל, משורר ומבקר שירה. מפרסם מאמרי בקורת בעיתון "קו למושב" וב"עיתון 77". פרסם את ספרי השירה "בשובי מן המילואים" (גוונים, 2008) ו-"ארץ אחרת מאד" (עיתון 77, 2014), ואת הרומן האינטרנטי "מערבה מכאן" באתר בית אבי חי. שימש כעובד רווחה, מדריך טיפולי, רכז תעסוקה, וחקלאי. פעיל חברתי ופוליטי. שימש כסגן יו"ר ארגון הסגל הזוטר באוניברסיטת בן-גוריון. הגיש את תכנית הרדיו ״שירת מחאה״ בתחנת כל השלום. התוכנית עסקה בשירי מחאה, בשירים חברתיים ופוליטיים עבריים. שימש כעורך ומנחה סדרת ערבי "שיר כאב" שעסקה בשירי מחאה בישראל בבית אבי חי בירושלים. משמש כמנהל עמותת "עובדים".
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , . קישור קבוע.

6 תגובות על מקים איל-סונג ועד לציפי שאטשווילי: ביקורת על כתב העת "דחק", כרך ד'

  1. מאת סער:‏

    תודה על ביקורת יפה וכתובה היטב, אבל אפילו אם אני נוטה להסכים עם מה שאתה אומר, ברמה פוליטית / אתית, הייתי שמח לפחות לאיזה ציטוט אחד משיר או מאחד הטקסטים, ולביקורת ספרותית יותר. 'כתב עת בלתי ראוי' זו הצהרה רצינית, ובגלל שבכל זאת מדובר בכתב עת לשירה, צריך שיהיה לה ביסוס ספרותי כלשהו. וחוץ מזה גם מסקרן שיש "כמה שירים בינוניים של ציפי שאטשווילי," לדוגמא, אבל – מה הם? תן שורה, מילה, אות, או לפחות התייחסות למה שעושה אותם לבינוניים.

    בנוגע לכל הצד המוסרי שם יש מצב טוב שזה נכון, והייתה גם התמיכה של השמאל הרדיקלי בפול פוט עת זה רצח מיליונים, ועוד מקרים רבים. קשה להתווכח עם הטענות הללו, אבל בכל זאת ויזן כנראה לא יתרום משמעותית לדוצ'ה או לג'וצ'ה.

  2. מאת רונן נברי:‏

    נראה שסגל אולי בקורתי אבל נותן לדעות הפוליטיות שלו להשפיע קצת יותר מדי על הבקורות.

    מצד שני, כל זמן שהוא לא חוטא בבקורות רק חיוביות ורק על החברים שלו, גם זה בסדר.

  3. מאת רונן נהרי:‏

    קיצר. לא בדיוק. אבל בדרך.

  4. מאת אלי אשד:‏

    לזכותו של ויזן הוא מאתר חומרים ישנים ראיונות עם אישים וכו' שאף אחד לפניו לא גילה אותם.
    מה לו ולקים איל סונג זה לא ברור לי.מילא הראיון בפנים אבל למה הוא היה צריך לשים על כריכת המגזין שלו רוצח המונים אביו של רוצח המונים וסבו של רוצח המונים זה לחלוטין לא מובן .זאת פגיעה בטעם הטוב.
    א בל אם הכוונה הייתה ל"זעזע את הבורגני " אז הוא בהחלט הצליח בכך.אולי הוא ישים בגליונות הבאים את ראשי הבוקו חראם על הכריכה.

    • מאת נעמי גרינברג הר ירוק:‏

      מיהו הבורגני של 2015 אלי?

      היה פשוט ואתי יותר, לדבר עם העורך של דחק על כוונותיו,
      לפני שממהרים לפרסם שוב ושוב, ביקורות של קסאח.

  5. מאת ורד זינגר:‏

    כאן המקום לדון בשמו של כתב העת, דְּחָק, שמשמעו (מתוך ויקיפדיה): עָקָה. זהו מונח מתחום הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה המציין תחושת מצוקה הנובעת מפגיעה במצב האיזון של האדם או החיה, כתוצאה מגירוי חיצוני מוחשי ופיזי או פסיכולוגי. במצב זה עשוי להיווצר קושי בהתמודדות עם גורם הדחק וחוסר הסתגלות התנהגותי, פסיכולוגי (כגון תחושת פחד וחרדה) או פיזיולוגי (כגון פגיעה במערכת העיכול, לחץ דם גבוה ודיכוי המערכת החיסונית). הגירוי היוצר את הדחק עשוי להתקיים במציאות או אף רק בתודעתו או במחשבתו של אדם, והוא נתפס כמסכן או כמאיים על השלמות הפיזית או הנפשית שלו, ישירות או בעקיפין, דרך איום או סיכון של משאבים ואינטרסים.

    כשמו של כתב עת לספרות, אפשר להבין אותו בשני אופנים: הראשון, דחק המייצר ספרות – פרוזה ושירה אותנטית, הנובעות מתחושת דחק של היוצר. השני הוא תגובת הקורא האוחז בכתב העת.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*