טניה-מריה ליטביניוק נולדה ב-8 בינואר 1987במחוז וניצה שבאוקראינה. סיימה את חוק לימודיה במחלקה ללשון של אוניברסיטת ניז’ין ע”ש גוגול, ואת בית הספר לעיתונות של אקדמיית מוהיליאנקה בקייב, בתכנית הלימודים לתואר MA. בין התאריכים 8.11.2913 – 17.12.2014 כיהנה כמנהלת בית הסופר בקייב, ולאחר מכן התמנתה כדוברת אגודת הסופרים הלאומית של אוקראינה. במשרה זאת היא מכהנת עד היום. את השירים המופיעים למטה תרגם מאוקראינית אנטון פפרני.

הקטנה הזו

הקטנה הזו בלבי עדיין איתי,

שתֵינו ביחד הידידוֹת הטובות בעולם.

אבין אותה בלי מילה, כמוה כרופאתי,

בלעדיה איני מסתדרת, ממש איני יכולה.

כה עצוב מבטהּ, טיפת סגריר לעתים ניגרֶת.

הקטנטונת מאמינה בי, בעיניה אני מבוגרת.

שתינו מאוויר אחד – שוב נוכחתי לדעת,

צלצולים קצרים אחריה אני בעורי שומעת.

הקטנטונת מאמינה לי, מאמינה בה אני, ואדע:

אין ספק שהילדה הזאת הרבה יותר נבונה,

על שום דבר מפוקפק לא אדבר לידהּ.

הדֵי שמי – כך אני קוראת לקטנה.

גם בלי אותיות הקטנטונת הכול מבינה.

Ця мала

* * *

כל הגבולות נחצו כל הסכם שלום הופר

כל המתים יישארו מתים כל הכללים מוחלפים

על כל צעד ושַעל בארצי הקופאת ביומהּ הקר

עולה על גדותיה האש ונשק בגב מכוונים צַלפים

זהו רוביקון אסור להישאר באמצע עכשיו

לא ניתן עוד למשוך ידיים – יקר מדיי המחיר

כי יש רק “עד הסוף”, והאמונה שזה לא לשווא

כאילו נר זיכרון לנספים את השמיים מאיר

רוטטים בקרב הנפש ההקרבה ועוז לא נחרד

נחישות האדם שאומץ לבו עז מהאימה

ארצנו פצועה בלבהּ – ולא אשם אף אֶחד

ארצנו פצועה, על כל צעד ושַעל נגלה דימומהּ

אשרי איש מאמין אשר מי ש”גוף ונשמה” עתה

זַעם העם מעתה כל כך פשוט יירגע

הרי ראיתם עפה לה עונה צחורה פותה

ובמעופה בו ברגע כמעט נהרגה

Всі межі перейдено…

* * *

כל העולם במה, וכל אנשיו ונשותיו שחקנים הם

ויליאם שייקספיר

סוף מערכה. הפסקה. השחקנים עייפו מהמחזה.

הם רוצים חמצן. הם רוצים להחליף איפורם.

נפל המסך – זה לא ייתכן, לא ימשך המצב הזה.

עייפו השחקנים. להיות לך תדע מי לא ברצונם.

מתה יוליה. החודש אירעו כבר תריסר מיתותיה.

קרֵבה הצגת בכורה. הקהל התפוצץ בתשׁואות.

מרקוציו חולֶה. גֶרָסִים קרוא וכתוב לא יודע.

נפל המסך. ממחיאות הכפיים הוא עייַף מאוד.

מחייך האמן. מרגריטה איתו מתמכשפת.

וזרהּ הצהוב לקמילה לעולם ועֶד מועָד.

היא למענו? ההצגה למפורסמת נחשבת.

נפל המסך. שוב הכול יישאר כרגיל לעַד.

יוליה הרה. לה כבר נמאס מהמוות.

לא יוכל עוד גרסים להיות אוויל ואילם.

נפל המסך. השחקנים עייפו מהבמה. אֶת

החמצן הם רוצים. רוצים שאיפורם ייעלם.

Перерва. Антракт.

* * *

אנשים חזקים לא בוכים אף פעם. אנשים חזקים לא בוכים.

לאנשים חזקים לא היה רע, להם מעולם לא חרה.

כשהצעקה פורצת, את שפתיהם הם נושכים

או קופצים עד כאב אגרופים כאשר אין ברירה.

זאת כבר חובה – את עצמם הם בתוכם מסתירים,

לובשים שבעה חיוכים בבת אחת על פניהם

או תולים אֶת השלֶט  “אין ערך” על כל הדברים,

אשר כאבו להם פַּעם – למען יָשׁוך הכאב בהקדם.

אנשים חזקים אף פעם – זה מוזר – מכה לא משיבים.

זה, כנראה, הרגלם הרע, אֲשר בלבם פועם.

אנשים חזקים באים בכל עת שזקוקים להם,

אבָל – למרבה הפלא – תמיד נשארים חופשיים.

וכשרע להם, כשאכן עז ורב הכּאֵב,

הם נושמים עמוק, פן ירְאום, וחרש נאנחים.

אנשים חזקים לא בוכים.

אנשים חזקים באמת לא בוכים.

רק הירח משום מה שמיים בקרניו מנקֵב.

Сильні люди не плачуть

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × אחד =