חלק א’ של הסיפור •

חלק ב’

האוטובוס של מיכל דהר והיא פותחת את המכון מוקדם מהרגיל. מארגנת את מה שזקוק לנגיעה ולאחר מכן מכינה לעצמה כוס תה ממותק בשלוש כפיות סוכר, טובלת בתוכו ביסקוויט מאתמול. שקט, הטלפון לא התחיל לטרטר וגם יסמין עוד לא הגיעה. דניס הודיע אתמול שיבוא היום יותר מאוחר כי “יש עניינים לטפל בהם” והוא סומך עליה שתסתדר לבד. צלצול בדלת. לא ייתכן שזה לקוח: הם בדרך כלל מטלפנים קודם לברר האם אפשר להגיע, והקבועים יודעים שמוקדם מידי. מנערת את חולצתה להשיר את פירורי הביסקוויט וניגשת לדלת. נתקפת היסוס וחשש לפתוח וצועקת למבקר מעבר לדלת שהמכון סגור עכשיו. הוא משיב משהו, היא מצליחה לשמוע רק שברים אך הקול מוכר ומעורר אהדה. “זה אני, חיים”, הוא שב ואומר והיא ממהרת לפתוח את הדלת, שמחה על כך שלא תהיה לבד. ככל שהוא מגלה לה פרטים על חייו, היא מרגישה שהיא נתונה בידיו אף על פי שאינה מנדבת אינפורמציה בקלות. הוא מביט בה כגבר שהיה פעם צעיר מבוקש, ואולי בודק מה היא רואה

בו. מה הוא מגלה בה מעבר ליופיים של הנעורים, העיניים היפות, השפתיים הבוהקות? אם יקלף ממנה את הבית שגדלה בו, את החינוך, את הספרים שקראה עד היום והעשירו את שפתה. מה יישאר? נערה מרדנית שתוכל להיות בעוד כמה שנים סטודנטית עם חבר צמוד או צעירה פרוצה ועבריינית. הם מדברים בלחש למרות שאין מאזינים, הוא מכוון את השיחה לאן שנוח לו והיא נהנית להיות מיוחדת. מספר לה על משפחתו: יש לו שני ילדים, בת ובן בגילאי העשרים. “את צעירה מהם”, אומר ומחייך, “תינוקת”. הם גרים בכפר שמריהו, מוציא תמונה מתיקו ומראה לה את שני ילדיו מחובקים, נשענים על דלת מכונית יוקרה ישנה ומשופצת. צבעה הלבן נוצץ, הגג השחור מקופל, הגלגלים הבוהקים ניצבים כנכונים לזינוק. הוא מביט בה חוקרת את התמונה. “זו התשוקה שלי. יגואר ישנה שקניתי ושיפצתי. כשמצאתי אותה מיד התאהבתי. אין בורג שלא עבר טיפול. חמש שנים של שיפוצים עד שהשגתי כל שעון, ידית, סמל ופנס מקוריים. וזהו, את התוצאה את רואה פה”. היא שומעת את ההתלהבות בקולו, חלום שהוגשם, ונחישות לרדוף אחר תשוקותיו. יש אנשים שהמימוש גורם להם לאבד עניין, הרהרה, והוא כנראה ממשיך ומטפח את אוצרותיו.

“רק אשתך חסרה בתמונה”, אומרת מיכל, ומרימה את מבטה אליו. חיים משיב לה שאשתו והוא חברים טובים, אך כבר לא זוג כמקובל. אמנם הם חיים יחד באותו בית, אך באגפים נפרדים, וכל אחד מהם חופשי לעשות כרצונו. בערבי שישי הם אוכלים יחד ארוחת ערב עם הילדים. “אנחנו מסתדרים טוב, אך כבר אין בינינו אהבה ותשוקה”. מיכל מקשיבה ומדמיינת את ביתם הגדול של חיים ואשתו, שניהם מסתובבים בו, כל אחד באגף שלו, וכשהם נפגשים, בטח מברכים זה את זו בנימוס. אני לא הייתי יכולה לסבול את זה, טוענת בפני חיים, הייתי מקנאה, הייתי מתעצבנת. “מה את יודעת בגיל 18 על אילוצים ובחירות שגויות שמובילות לתוצאות שאין להן פתרונות. אנשים יכולים להפסיק לאהוב אך התלות ההדדית היא זו שמניעה אותם. לפעמים הרגש כבוי אבל המוח ער ואומר לשני הצדדים להמשיך כרגיל את העסקים. את שואלת איך אפשר לחיות בלי רגש? אפשר. כשהסיפוק נשאב ממקורות אחרים, לא מאבדים עניין בנעשה סביב”.

חיים הלך. בצהריים דניס ולבנה עדיין אינם. יסמין נכנסת לעיסוי אחרי עיסוי, יעילה מאוד, מקצרת עם כולם אך נותנת להם הרגשה טובה. מכיוון שדניס אחראי על מערכת המוזיקה, הפעם יש שקט, שמיכל לא מורגלת אליו והיא שומעת כל רחש. כשהיא עוברת במסדרון לעבר המטבח הגניחות מתגברות ופורצות החוצה. אי אפשר לחשוב על כלום, רק לשמוע את הקולות של הגברים. לרגע מגיח דחף להצמיד עין לעינית, אך מדוכא מיד.

הם נוהמים מיוחמים, מגיעים לשיא ונרגעים. ואז מתחילים רשרושים של קימה, תזוזה, לבישת בגדים. הגברים חוזרים לעצמם. ישנם מחוייכים, ויש כאלה שמזדרזים לצאת, כמעט בורחים מן המקום. הם מתביישים במעשיהם, חשבה מיכל, מתגנבים, משפילים עיניים. יסמין אומרת שהיא מעריכה יותר את הלקוחות שנכנסים עם ביטחון. “מי שבא לפה לא פושע”, היא מסבירה למיכל, לנהל חיים כפולים עם מאהבת זה יותר מלוכלך”.

בשתיים וחצי נעשה מת פתאום, זו שעה של בטלה. הן אוכלות טוסטים שמיכל הכינה ושותות תה מתוק ופושר. יסמין לא אוהבת תה חם. היא תמיד שופכת קצת לכיור, ומוסיפה מי ברז. אחרי האוכל יסמין מוציאה את תיק האיפור שלה. “בואי נאפר אותך”, אומרת למיכל. “איפור המציאו ליפות כמוך, למה את לא מתאפרת?”. מיכל הולכת אחרי המדריכה שלה, מתיישבת היכן שצריך. ידה המיומנת של יסמין, יודעת בדיוק היכן להוסיף צבע, איך למתוח קו מדויק להפליא, או לפזר מעט אבקה. הריסים מתקשים ושלל ריחות באים אל האף, בקלות מתמכרים להם. מגע הספוגית על הפנים כל כך נעים, קצת מצמרר. מיכל לא תשכח את הרגע שבו סמכה בכל ליבה על טעמה של אישה אחרת. בסוף האיפור, יסמין מובילה את מיכל למראה שמעל הכיור. מרוגשת לנוכח השינוי, מסגרת הריסים המעוגלים הפכה את צבע העיניים לחד יותר, האף כמו מסותת, השפתיים נוטפות ורדרדות מפתה. מעבר לפרטים שהתבלטו במראה, הבבואה כולה גילתה למיכל מה גלום בה: נשיות מהפנטת, שלא היתה מודעת אליה. עד היום הסתרקה והתלבשה ללא מחשבה יתרה. עכשיו עיניה יהיו רגישות לכל מבט שגבר או אישה ינעצו בה. היא תנעץ מבטים בחזרה ותחולל אצל הזולת תחושות משיכה, פתיינות וסערה.

-“את מרוצה מאיך שאיפרתי אותך?”

שפתיה של מיכל משיבות מתוך המראה: “מאוד”, ושתי הנשים מתחבקות. שמחות על האופן שבו היום הזה התגלגל, ופוסקות חד וחלק, שדניס ולבנה יכולים להסתלק לשבוע, הן מסתדרות מצויין בלעדיהם.

***

באחד הימים, בסוף העבודה, מיכל נפרדת מכולם. כשהיא יוצאת מן הבניין, סמוך לכניסה, היא מזהה מכונית מוכרת. כן, זו היגואר של חיים, ממלמלת לעצמה, והוא מסיר את משקפי השמש כדי לוודא שהיא מזהה אותו. שואל אותה לאן את צריכה להגיע, והיא בקול ילדותי משהו משיבה: “הביתה, לאבא ולאימא”. מברר היכן היא גרה ומציע לה טרמפ. היא שמה לב שכל עוברי האורח מביטים במכונית וגם בה ובו. היא נענית לו, אף פעם לא נסעה במכונית כזו וחיים מוצא חן בעיניה, היא נהנית לדבר אתו, לקבל ממנו תשומת לב. המושב כל כך נוח, מרווח. תזוזת גופה משמיע לרגע חיכוך פלסטי צורם. היא נבוכה כשהוא רוכן אליה, להביט בה מקרוב יותר ולומר לה: “קיוויתי שתהיה לי הזדמנות להיות אתך עוד קצת”. היא לא עונה, החששות מתחילים לנקר בה, אולי עדיף לחזור הביתה באוטובוס. כולם מסתכלים. אם יוריד אותה ליד הבית, השכנים: אלה שמציצים כל היום ומרכלים, יראו אותה. מהר מאוד זה יגיע להוריה והיא תצטרך להסביר מי החזיר אותה הביתה. ובעצם, מה אכפת לה מכל הריכולים האלה. חיים הוא הבוס שלה, תפריח שקר קטן. היא אפילו מרגישה שהוא קצת הבוס שלה. מהר מאד הוא מבין שהיא נתפסה להרהורים ומנסה לברר מה מטריד אותה. “כלום” היא משיבה אך פניה דאוגים. הוא מנסה לחלץ אותה ומציע תכנית חלופית: “אכפת לך שנעבור במשרד שלי לחמש דקות, צריך לקחת משם משהו, אחר כך אקח אותך לבית קפה שתאהבי, מה את אומרת?”

היא נענית בהקלה מסויימת: התכנית הזו דוחה את סוגיית הטרמפ הביתה. בבית קפה יש אנשים, אבל מה עם המשרד. אולי הוא ריק עכשיו, והם יהיו שם לבד. כשהוא מספר לה איפה המשרד שלו, היא נרגעת לגמרי. הם לא יהיו שם לבד: מסתבר שגם לחיים יש מכון עיסויים בצפון תל אביב. מכון גדול יותר, הוא מציין בפניה, מתפרש על שתי דירות שחוברו יחדיו. בקיץ שעבר המקום עבר שיפוץ, ועכשיו הכל חדש ומרהיב, לא כמו אצל דניס, אמר וחייך בשביעות רצון.

הם נוסעים במהירות יחסית לתנועה עירונית, יש לחיים כישרון להימלט ממסלולים עמוסים והגג הפתוח נותן תחושה של שיוט. כשהם מגיעים, היא מופתעת מכך שחיים מוצא חנייה מיד, ממש מול המכון, כאילו אף אחד לא מעז להעמיד את רכבו שם. “בואי”, הוא אומר לה, “תכירי את העולם שאני בראתי”. היא אוהבת את הניסוחים שלו. דלת המכון נפתחת בצפצוף אינטרקום חד וקצר.

המכון נגלה לפניה מהודר ונקי. הם פוסעים על שטיח אוריינטלי שפרוש עד לשולחנה הרחב והכבד של המזכירה, המחייכת אליהם. מיכל סוקרת את המקום: דלתות כל החדרים סגורות ואין תנועת אנשים, מוזיקת רקע מבליעה את דיבורים. בסלון המעוצב כלובי, היא רואה על המזנון גרמופון מכני עתיק: בסיסו עשוי עץ בגוון בורדו עמוק ואילו ידית המנואלה והשופר עשויים מתכת מוזהבת. היא תוהה האם המכשיר עדיין עובד והמזכירה מנחשת את מחשבותיה ואומרת בחיוך: “הגרמופון הזה לא רק יפה, אלא גם משמיע מוזיקה”. “זו האחיינית שלי”, חיים מציג את מיכל והמזכירה מיד מקרבת לעבר האורחת קערית קטנה מלאת סוכריות ושואלת באדיבות: “תרצי לשתות משהו?”. מיכל מסרבת, גם מהקערית נרתעת מעט: הסוכריות נראות לה יפות מידי, כאילו פיזרו עליהן חומר מסוכן כדי שיזהרו באור יקרות, הבוקע ישר לתוך העיניים.

הם לא מתעכבים הרבה. חיים לוקח ממזכירתו כמה מעטפות ומכניס אותן לכיסו. אחר כך מפזר בקול רך הנחיות והם יוצאים.

בחוץ, חוצים את הכביש הסואן, הוא מביט בה, כמו בודק עד כמה היא זהירה וערנית במעבר. פנייה אחת שמאלה ושם, סמוך לפינה, נמצא בית הקפה הקבוע שלו, ובו, כולם מכירים אותו והוא מקבל יחס מועדף. היא נתקפת רעב ומיד מאתרת בתפריט מה היא רוצה ומזמינה שלוש מנות בבת אחת, הוא מופתע מחמדנותה כאילו אין לה אוכל בבית, ושואל מאיזו משפחה היא באה, עד עכשיו לא נראתה לו כמי שסובלת מחסכים כאלה. הוא שואל האם ההורים גרושים, האם גדלה בעוני, והיא צוחקת, ההערות האלה משונות . לא, הוריה לא עניים, הבית לא הרוס, ובדרך כלל היא מקבלת מה שהיא מבקשת. כשהיא אוכלת את קרעי החסה, העלים מדגדגים את אפה, והנה עוד סיבה לחייך. כל החיוכים האלה משפיעים על חיים.

-“איך הגעת למכון של דניס? אני מכיר את הבנות שמגיעות למכונים האלה, הן לא דומות לך. מה יש לך לחפש בעולם הזה?”

היא עונה בקצרה: “טלפנתי, הסתקרנתי ועכשיו נעים לי שם, כולם נחמדים אלי”.

“את לא נכנסת לעומק השאלה”, הוא מקניט אותה, מסביר שהתפנית שלקחה יכולה להשפיע על כל חייה. היא לא רוצה להתעמק. היא נהנית עכשיו וזהו, מדברת עם אנשים שמעולם לא הזדמן לה לפגוש, הדמיון שלה מגורה, היא לא משועממת ואפילו מרגישה מוערכת. יש לה מה לתרום דווקא במקום שמסמל פחיתות. היא בודקת כל הזמן מה היא מרגישה, מה קורה לה והחקירה הזו מדרבנת אותה להמשיך. קשה לה להסביר את התנועה שהיא מרגישה בגוף כאילו היא קשורה וכל כמה זמן מתקרבת, לאן? היא לא מבינה.

חיים אומר לה שהיא צריכה לעזוב את העבודה הזו עכשיו ולא אחר כך, לפני שתושפע ממנה לרעה. היא מחייכת בפתיינות ואומרת בביטחון מלא: “אני אדע מתי לעזוב בלי שתאמר לי”.

ואז כמו ללא שליטה, הוא מציע לה הצעה: “עזבי את העבודה הזו ותהיי הנערה שלי. את בטח יודעת שאת מוצאת חן בעיני. ניפגש פעמיים בשבוע בבית מלון, אפנק אותך בכסף, מתנות ותשומת לב, בתמורה תני לי להסניף את נעורייך פעמיים בשבוע”. היא לא מופתעת, לא מישירותו ולא מההצעה שהתגלגלה מפיו כפליטת פה. הוא כבר ליטף אותה בעיניו, כבר הפשיט אותה במכון, כאשר סקר אותה והתמקד בה. היא מסרבת לו, לא מחפשת שוגר דדי, ביטוי שלמדה במכון של דניס. הוא נסוג, לא פוצח בניסיונות שכנוע, אך מביט בה כלא מוותר. היא יונקת את המילקשייק ובאוזניה הצעתו עדיין מהדהדת.

בדרך למכוניתו, הוא מבקש ממנה רשות לעשות עצירה נוספת במלון רמת אביב. הוא מבטיח שלא יתעכב שם יותר מעשר דקות. בכניסה השומר מאשר להם להיכנס למתחם לאחר הסתכלות חפוזה. חיים מחנה את המכונית בין עצים סמוך לכניסה המרכזית, היא מחכה לו ורואה אותו עולה במדרגות ונעלם משדה ראייתה. יוצאת מהרכב ומתחילה לשוטט. חדרי האורחים פזורים בחוץ, כמו חורשה של צימרים, מופרדת מהעיר. בין חדר לחדר שורר מרחק יחסי המאפשר פרטיות. היא דורכת על עלים וזרדים ופתאום המקום נראה לה עזוב. ההנהלה בטח נמצאת במבנה שחיים נכנס אליו והאורחים שוכנים בחוץ. מקבלים מפתח וננעלים בחדריהם, מוסתרים מעיני האחראים. מי שבא לפה מבקש להתנתק. אוירה של חשאיות יורדת עליה, אולי בגלל סימני הערב המתבשרים. לרגע מדמיינת שלמקום יש כוחות על טבעיים. מתקרבת לאחד החדרים ומעבירה ידה על קיר מחורץ ומלא בליטות. עוברת הלאה במהירות ובשקט שאיש לא ירגיש בנוכחותה. מהלכת כפופה כמו כדי להצטמצם. עווית בשריר הירך החלה לרטט אך היא מתעלמת מאי הנוחות, מדמה אותה ללבלוב תחת העור. פתאום היא שומעת קול חיכוך וחריקה: דלת נפתחה. אישה גבוהה הלבושה כנערת ליווי: חולצת בטן, חצאית מנומרת. נעלי עקב, מתעכבת על הסף. הדלת שנותרת מעט פתוחה חושפת צל של גבר. הם לא מבחינים במיכל המוסתרת. הדלת נסגרת במהרה והאישה מסתלקת, כל הדרך משמיעה נקישות עקבים המפצחים עלים יבשים והרעש נשמע באוזני מיכל כאילו הוא בוקע מסוליותיה שלה. מוזר. אולי זה מן תרגיל בהחלפת זהויות שהיא עושה לעצמה? מנסה להבין מתי התפתח המשחק הזה, ומה משמעותו. האם זוהי דרכה להתחשל? היא תמיד מקנאת באטימות הלב של אנשים מרושעים, מכך שהם לא נעלבים משום דבר.

חיים מתקרב ומתנצל על העיכוב. בעסקים, הוא מסביר לפעמים מתעוררים עניינים לא צפויים. הוא נראה מרוצה כאילו איזו תוכנית הצליחה לו.

“עכשיו בואי ניקח אותך הביתה”. היא נכנסת למכונית ושומעת בקולו כשהוא מציע לה לפתוח את תא הכפפות. מתגלה שם אוצר של ממתקים. היא פותחת קופסת פח מרשרשת ולוקחת סוכריה אחת עטופה באבקת סוכר.

*

הבוקר במכון יש עניינים. הכל התחיל כשיסמין ירדה על החולצה הצבעונית של דניס וקראה לו: “מוקיון”. כשהוא עשה פרצוף נעלב, חיבקה אותו בחברות ואמרה לו: “אתה יודע שאני מתה עליך”. בדיוק בזמן ההצהרה הזו לבנה נכנסה לחדר וכל מחושי הקנאה הזדקרו אצלה. היא החלה לתקוף את יסמין ואמרה לה: בזמן האחרון את משתלטת על כל המכון וחושבת שהוא הבית שלך. עובדה שכל הארון באמבטיה מפוצץ בדברים שלך, נעלים, בגדים, איפור, מברשות לשיער. גם אני צריכה מקום, מה את חושבת לך. יסמין אמרה: טוב טוב די תסתמי, תיכף יבואו קליינטים, את רוצה שהם יברחו? לדניס נמאס והוא הרים קול צעקה, ונהייה שקט מתוח. יסמין הסתלקה למטבח להכין כריכים, זה היה התור שלה. היא הכינה כריכים עם סלט אבוקדו, סידרה אותם יפה על מגש וכולם אכלו בתיאבון. רק לבנה ירקה את הביס הראשון וצעקה: “איכס, שמת בפנים חומץ, אני נגעלת מחומץ.

-שמתי כמה טיפות לימון, זה הכל.

-לא תצליחי לעבוד עלי, יש פה חומץ, התעקשה לבנה וזרקה את הכריך לפח.

עכשיו כולן יושבות בפנים חמוצות ודניס עצבני. כשנכנס לקוח ראשון תמונת המצב משתנה, כולם עושים מאמץ. יסמין מובילה את הלקוח לחדר, ודניס ולבנה מסתלקים למטבח וסוגרים אחריהם את דלת ההזזה. מיכל לא מצליחה לשמוע האם הם רבים או רק מדברים. קרה עוד משהו, היא קולטת. דולה מילה מפה מילה משם, אך לא מצליחה להרכיב משמעות. כל הריבים האלה מכסים על משהו. כשהם יוצאים מהמטבח, דניס אומר למיכל להכין כמה מודעות בנוסח: “דרושה בחורה סקסית לעבודה במכון עיסוי”.

–”תתלי אותן ליד קולנוע המרכז”, הוא מנחה אותה. מיכל מופתעת ואומרת כמעט בהתפרצות: “אין פה מקום לעוד עובדת”. דניס עונה ללא היסוס שהוא מתכוון לסגור את המרפסת ואז יהיה עוד חדר. תשובתו נשמעת לה כמו סיפור שהמציא מראש. אולי הם מתכננים לזרוק מפה את יסמין ולהביא מישהי חדשה? הכל בגלל לבנה שתמיד צריכה לקנטר ולהלשין. יסמין לא עשתה לה כלום חוץ מלהיות יפה ונחמדה. לבנה כבר מכינה כמה מודעות ותוחבת אותן לידיה של מיכל. נו לכי לתלות אותן, אומרת וכמעט דוחפת אותה לדלת.

מיכל בחוץ, הדפים בידה הימנית. כשהיא צועדת הרוח מדפדפת בהם.

כמה חנויות: עוד ועוד נעליים, והמון קונים משוטטים. מדוכן אחד עולה מוזיקה חזקה והמוכר צועק בקולי קולות: רק היום, הקסטות הכי חדישות. מוזיקה להיט בדוכן הכי לוהט. אנשים מתגודדים סביבו. היא עוצרת בחלון ראווה. אולי תקנה נעליים כמו של יסמין עם עקבים דקיקים, והמוכר כבר קולט אותה, ואין ברירה אלא להיכנס, אי אפשר לסרב להכנסת אורחים.

היא קונה נעלי עקב בצבע כחול עם אבזם כסוף בצורת פרפר, מחליטה להישאר בהן. סנדליה הישנים טמונים בתיקה. כשהיא יוצאת מהחנות כולם שמים לב לנקישות, מסובבים ראשיהם אליה, מביטים בפניה וברגליה. אחד המוכרים מציע לה בושם מזוייף שמריח כמו אמיתי. היא נותנת לו להתיז מעט על כף ידה. ריח מתוק מתפזר בהדף כאילו מישהו הצמיד לפניה זר פרחים מאובקים. לבסוף היא קונה ממנו ערכת איפור, עם סומק, פודרה וצלליות, בגוונים הדומים לאלה שיסמין השתמשה בהם כשאיפרה אותה. לאחר שהרעיף עליה מחמאות וברכות, היא חוצה את הרחבה לעבר קולנוע “המרכז”: מבנה מרובע בפינת רחובות.

חזיתו עשויה מלבנים אדומות וזכוכית, היא מעמיקה לתוכו, אין שומר, לא נפש חיה, אך אפשר לשמוע צלילים הבוקעים מן ההקרנה, ומתקשרים עם מודעות הפרסומת הפורנוגרפיות. לפתע שומעת קול צועק איזו הברה חייתית משהו, היא נהדפת לאחור ומסתלקת משם. את המודעות שנדרשה לתלות, היא מעיפה לתוך סוללת פחי האשפה שנמצאת מימינו של בית הקולנוע. מי יוכיח שלא תלתה אותן?

*

בוקר. יושבת מחכה, אף אחת עדיין לא הגיעה. יסמין כבר הייתה צריכה להיות פה, לקוח קבוע חיפש אותה והלך, אמר שיחזור אחר כך. היא צדקה בתחושותיה שמשהו מתרחש. בינתיים עונה לשיחות, מוסרת פרטי הגעה. עוד מעט יתחילו לבוא והיא פה לבד. פותחת את החלון ומציצה אולי מישהי תצוץ פתאום. ריח של בישולים מכה בה, ריחות של שמן ישן וכבד.

הטלפון מצלצל, היא ניגשת לענות. דניס אומר לה שיסמין לא תגיע, “את מוכרחה להחליף אותה עד שתבוא מחליפה”. מיכל מנסה להוציא ממנו פרטים לשווא. היא לא תגיע היום או בכלל? מתחמק מכל השאלות, אומר על הכל “לא יודע ונראה כבר”. מבקש ממנה שתעשה לו טובה, עוד מעט לבנה תבוא ותסביר לה הכל. היא לא עונה, טובעת בתוך התירוצים שלו ומרגישה שגם הוא מבולבל ונקלע לצרה. מניחה את האפרכסת. מבלי משים מתחילה לנקוש בנעלי העקב שקנתה אתמול. במקלחת, מוציאה מתיקה את ערכת האיפור ומאפרת את עיניה בצללית כחולה וזוהרת, מותחת קו שחור חתולי. ואז, באחת, ניגשת לשולחנה, לחפש ביומן את מספר הטלפון של יסמין. היא תצלצל לברר, ממנה תשמע את האמת. הנה המספר. עונה לה גבר ישנוני, קולו צרוד. הוא משיב שטעתה במספר ושאין פה יסמין: האם טעתה במספר או שאולי יסמין אינו שמה האמיתי? מדפדפת ביומן בקדחתנות למצוא רמזים להבזקי ההשערות שגודשים אותה. כלום. צלצול בדלת. מה תעשה אם זה לקוח? מסדרת את שיערה, את חולצתה החושפת כתף אחת, וניגשת לפתוח. זה חיים, איזו הקלה. מחבקת אותו בשמחה, והוא נרגש מגילוי הלב, מן הטבעיות שבה קפצה עליו. מספרת לו הכל, לפי הסדר. הוא מקשיב ולבסוף אומר: “באתי בזמן, בואי נלך מפה, אני אטפל בכל. מבטיח לך שלא תשמעי מהמכון הזה יותר”. מיכל אוחזת בכף ידו של חיים ותנועות גופה אומרות ללכת אחריו.

15 תגובות

    • מאד נהנתי לקרוא.פתיחה טובה לקראת
      שבת.האם יהיה המשך.מעניין מה יקרה לגיבורה הראשית
      ניראה לי שהיא נסחפת לחיים חדשים ושונים מהחינוך
      אותו קיבלה…
      לאן תסחפי את אותה.
      אז מצפה להמשך.
      שבת שלום.

  1. אחרי לא יודע כבר כמה סיפורים פרי עטה של ענת קוריאל שקראתי, עכשיו אני מתחיל להבין מה כל כך מייחד את כתיבתה ולמה אני כל כך נהנה לקרוא אותה. הסיפורים שלה מאוד אמיתיים. ממש כתובים כאילו הם לקוחים מתוך החיים (כמובן שייתכן שהם באמת לקוחים מהחיים), כשחלק גדול מהסיפור מתאר חיי שיגרה, כמו החיים עצמם שהם ברובם שיגרה, גם אם הם לא חיי שיגרה כמו אצל רוב האנשים. אין ממש התחלה, וגם הסוף הוא אולי סוף של משהו, אך אף פעם לא סיום. תמיד אפשר להמשיך. כמו בחיים, שבהם כל סיפור שקורה בחיים, הוא רק חלק מהחיים, והוא לא ממש עומד בפני עצמו, תמיד יש המשך, ותמיד הוא קשור לשאר החיים. ואת מה שאפשר לקחת מהסיפור, או ללמוד ממנו, כל אחד לוקח איתו או לומד בעצמו עם איך שהוא רואה את הסיפור. נהדר. סופרת כלבבי.

  2. וואו, איזה סוף… משאירה אותנו וחצי תאוותנו בידנו :). סיפור סוחף, כל הכבוד!
    אהבתי את השורה המהדהדת על “בושם מזויף שמריח כמו אמיתי”…

  3. מרתק, סוחף, מחכה כבר לחלק השני, יש לענת את היכולת להעביר בכתיבתה תחושות כל כך אמיתיות אשר מחברות אותי לדמויות לחלוטין…….

  4. ספור שהוא גרעין של רומן חניכה נשי. דרמת האכילה מעץ הדעת -היחס בין החמר לבין הרוח -הטרגדיה של הרעב הרוחני שאף פעם לא יוכל להענות עלידי הרעב הגשמי. הפער בין הריסים המזדהרות בשמש לבין הסוכריה העטופה באבקת סוכר. האם זה יהיה רומן על הנפילה? האם זה כל מה שיש ל”חיים” להציע? האם זה יהיה רומן נטורליסטי בעל תפיסת מציאות דטרמינסטית או רומן ריאל-רומנטי בעל תפיסת מציאות של חרות ובחירה? המהלך של שני הפרקים הראשונים נראה כמהלך דטרמיניסטי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × חמש =