למי צלצלו הפעמונים?

למי צלצלו הפעמונים המנגוויי הוצאת עמיחי כרכים א-ב

ארגון דעא"ש, המורכב מכנופיות אסלאמיות פנטיות, מרוצחים חסרי כל עכבות בחסות הנביא, מספח אליו כמו מגנט מתנדבים מרחבי אירופה. מדובר בבריגדה בינלאומית של צעירים מבולבלים, צמאי דם, שביניהם מצויים, כפי הנראה, לא מעט פסיכופטים. ריח הדם מהמזרח התיכון נישא באוויר, וברחבי המדבריות שבמשך ההיסטוריה הוחזקו על ידי שליטים דומיננטיים − בבלים, אשורים, פרסים ועותומאניים − שורר ואקום מדיני. זהו שטח הפקר הנשלט בידי מנהיגי כנופיות דוהרות על רכבי טויוטה.

משנת 1936 ועד 1939 התחוללה בספרד מערכה אכזרית. המדינה הריבונית איבדה את אחיזתה בשלטון לטובת מיליציות סוציאליסטיות שהתארגנו לשם הדיפת הצבא, בהנהגתו של הגנרל הפשיסט פרנסיסקו פרנקו.

מלחמת האזרחים האכזרית שבה טבחו הצדדים איש ברעהו תוארה היטב על ידי שני ענקי ספרות: ארנסט המינגווי בספרו "למי צלצלו הפעמונים" (הוצאת "פן-ידיעות ספרים", 2006) וג'ורג' אורוול בספרו "מחווה לקטלוניה" (הוצאת "עם עובד", ספריית אופקים, 2012).

עשרות אלפי מתנדבים מרחבי העולם התקבצו בספרד והצטרפו לכוחות הרפובליקאים במאבקם בצבא פרנקו וכונו "הבריגדות הבינלאומיות". כוחותיו של פרנקו זכו לסיוע של המדינות שבהן כבר תפסו הפשיסטים את השלטון − גרמניה ואיטליה, ואילו הרפובליקאים ניזונו מידה של ברית המועצות הסובייטית. היטלר אישר את הקמת לגיון ה"קונדור" − יחידת מתנדבי חיל האוויר הגרמני לופטוואפה, שהשתתפה, בין היתר, בהפצצה האכזרית בגרניקה ב-1937.

אולם היה גם צד נוסף לנוכחות הגרמנית בספרד − אלפי צעירים גרמנים בעלי אמונה סוציאליסטית לוהטת התנדבו ל"לגיון טלמן" במסגרת הבריגדות הבינלאומיות, במטרה לסייע לרפובליקאים נגד צבאו של פרנקו.

הפשיסטים ניצחו והגנרל פרנקו שחרר את ספרד ממלתעותיו רק שעות ספורות לאחר שלבו נדם. לאחר עשרות  שנות דיקטטורה התעשתו אזרחי ספרד. אבל בפוליטיקה של הזיכרון זכו הרפובליקאים. כמו בסרטי הקולנוע, גם כאן ה"טובים ניצחו".

דמותה מעוררת ההשראה של ה"לה פסיונרה" והנצחת הטבח בגרניקה בציור גדל מידות על ידי פבלו פיקאסו, תשאיר את הפשע הפשיסטי בזיכרון ההיסטורי כפי שעשו זאת שני הספרים "למי צילצלו הפעמונים" ו"מחווה לקטלוניה", שנמכרו במיליוני עותקים והחדירו את תודעת מלחמת האזרחים הספרדית, יותר מכול ספר היסטוריה, כפשע פשיסטי. רציחתו של המשורר פרדריקו גרסיה לורקה בתחילת המאבק ב-1936 בידי כיתת יורים פשיסטים, תיזכר כאבן דרך שסימנה את סלידתם ותיעובם של פשיסטים ונאצים מהומוסקסואלים, כפי שהוכיחו זאת למרבה הזוועה בגרמניה הנאצית.

פרידריכסהיין − גן העם ברובע המזרחי של ברלין, משופע בפסלים. הגדול והמרשים מכולם הוא אנדרטת זיכרון משנות השישים של המאה שעברה, מעשה ידיו של פריץ קרמר, לזכר לוחמי הבריגדה הבינלאומית הגרמניים שנלחמו נגד הפשיזם הספרדי, חלקם נלחמו גם נגד השלטון הנאצי לאחר מכן. פוליטיקת ההנצחה ומדיניות הזיכרון של גרמניה המזרחית שהנציחה את זיכרם של הלוחמים בפשיזם − כולל אלה שלחמו בספרד − הייתה ברורה. באותן שנים בגרמניה המערבית, היו שרויים הזיכרון וההנצחה במבוך מוסרי.

אנדרטת הזיכרון בפרידרייסהן

אנדרטת הזיכרון בפרידרייסהן, מעשה ידי פריץ קרמר. צילום: אבי גולדברג

אבי גולדברג, שלהי דצמבר, ברלין

אודות אבי גולדברג

בעל תואר בפילוסופיה ובמשפטים. עורך דין ומנהל חברות. פרסם את "מסדר קוזימה" בהוצאת ידיעות ספרים 2007 ו"חוף בלי ים" 2012.את ״רצח בטור דה פראנס״ בשנת 2013, ואת ״אל תקרא לי סוחוי" בשנת 2017​. פרסם "סיפורי חיים" במוסף הנדל"ן של דה מרקר.
הפוסט הזה פורסם בתאריך היסטוריה וחקר התנ"ך עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*