בצילום: המצבה לזכרה של הגברת קלורינדה מיינור, חלוצה אמריקאית בארץ הקודש

רינה פלג חוקרת את סיפורה המדהים של מנהיגת התיישבות אמריקאית כמעט אלמונית באזור תל אביב של היום, שבאמצע המאה ה-19 היה מקום נידח ומסוכן

פלג היא חברת קיבוץ מעגן מיכאל, אימא לשלושה וסבתא לשבעה, ילידת רומניה ובת לניצולי שואה. היא עלתה לארץ בגיל תשע והתגוררה עם משפחתה בתל אביב עד להולדת ילדיה. אוחזת בתואר ראשון מאוניברסיטת תל אביב בספרות עברית ומקרא ובתואר שני מאוניברסיטת פיטסבורג שבפנסילבניה, ארה”ב, בתקשורת שפתית. מורה לתנ”ך, לספרות ולחינוך מיוחד, ועבדה עם אוכלוסיות שונות ומגוונות. לאחרונה יצאה לגמלאות ומקדישה את עתותיה לתחביב שהיה שמור עמה כל השנים: הכתיבה

“היא עשתה ככל יכולתה” – סיפורה של קלורינדה מיינור בארץ הקודש (1855-1849)

מאת רינה פלג

שני עצי שקמה הנישאים על גבעת כורכר בחצרו של ביה”ס הרב תחומי “שבח מופת” ברחוב המסגר 7 בתל אביב, מספרים, ללא מילים, את סיפור המקום. האם שמעתם על “הר תקווה”? האם השם “קלורינדה מיינור” מזכיר לכם משהו?

מאז העמקתי את היכרותי עם גברת נכבדה זו, התארכו חיי בכמאה וחמישים שנה. בזכותה למדתי להכיר תקופה, ערים מרתקות, מסעות על תלאותיהם, קונסולים, יהודים שהמירו דתם לנצרות ואחרים שדווקא ראו ביהדות את ייעודם. צפיתי מבעד לעיניה במה שהתרחש בארץ בתקופה זו.

לשאלה החוזרת בפי רבים: “איך הגעת אליה” ? יש לי תשובות רבות. רגליי נשאוני לשוטט ברחובות תל אביב ושכונותיה, וכך הגעתי לשכונת מונטפיורי. ישבתי על אחד הספסלים בשדרות יהודית בשעת בוקר מוקדמת, התבוננתי והקשבתי, עד אשר חשתי כיצד משושיי מתחילים לפעול: מי בנה את השכונה הזו? מי חי כאן? מתי הגיעו לכאן?

וכבר אני “מגגלת” ל”סיפורו של ישוב תל אביבי”, ב”מולטי יקום של אלי אשד” ומספקת את סקרנותי. אחת הדמויות שמוזכרות שם היא קלורינדה מיינור, נוצרייה מפילדלפיה שהפליגה לארץ הקודש כצליינית ב-1849.

מלאכת החקירה שלי מתחילה כאן. בהמשך מתבהרים לי פרטי חייה, אם כי היא שומרת על זכות השתיקה באשר לנושאים מסוימים. מסתורין אופף אותה.

*

ספרה של קלורינדה מיינור בהוצאה שנייה

קלורינדה נולדה ב-11 במאי 1807בפילדלפיה, ארה”ב.

המושגים: חירות, עצמאות, חופש ושוויון היו הקרקע שעליה גדלה וצמחה. היא נקראה על שם סבתה קלארינדה והייתה בת שנייה במשפחה – אחיה ארסטוס היה מבוגר ממנה בשנתיים ואחיותיה מרתה ולואיזה היו צעירות ממנה ב-11 שנים ויותר. המשפחה איבדה שני ילדים, בן ובת, שנפטרו בילדותם.

היא הייתה קשורה מאד לאמה אביגיל (נאבי), שכפי הנראה הייתה דתייה מאוד ונפטרה כשקלורינדה הייתה בת 17. בילדותה נהגה להתפלל עם אמה, ו”לחפש את האל החי”. אביה לחם בקרבות טרפלגר, נפל בשבי ונכלא באלג’יר – אולם הצליח להינצל. בסופו של דבר אבד בים בהפליגו בספינה בלונה. קלורינדה הייתה אז בת 27, בעלת משפחה משלה.

פרשת הכרותה עם בעלה ונישואיה לוטה בערפל. כך גם מערכות היחסים שלה בשנים שלאחר מכן. בגיל 22 הייתה נשואה ואם לילד ראשון – צ’ארלס אלברט. אחר ילדה בן שני – פרדריק, ואיבדה אותו בילדותו. הכנסייה הנוצרית שאליה השתייכה לא השביעה את רצונה, והיא התוודעה אל תורתו של ויליאם מילר – כומר בפטיסטי שייסד זרם אסכטולוגי-משיחי בנצרות הפרוטסטנטית, שממנו צמחו הכנסיות האדוונטיסטיות, המציבות בראש מעייניהן את הביאה השנייה של ישו כאירוע ריאלי העתיד לקרות בזמן קרוב.

קלורינדה הצטרפה אל המילריסטים, והפכה לפעילה דתית. היא כתבה מאמרים ועבדה כעיתונאית בעיתונם, נאמה באספותיהם, יצאה אל רחובות פילדלפיה כדי לשכנע עוברי אורח בצדקת דרכם, ונקראה בפיהם “נביאה”.

בעלה ויליאם פיטר מיינור היה בנקאי אמיד, ובתחילה לא התנגד לפעילותה זו. הוא התלווה אליה ל”יום ההתגלות” יחד עם בנם, ויחד ציפו ליום ה”אדוונט”: חזרתו של ישו לעולמנו.

האכזבה הייתה גדולה כשהדבר לא התרחש. קלורינדה התכנסה בביתה וגזרה על עצמה סיגופים, צומות ותפילות בבקשה להבין את ההתרחשויות, ולדעת את המשך דרכה.

לאחר שנתיים חזתה את עצמה כ”מלכת אסתר” וקיבלה צו לצאת לארץ הקודש. היא התייסרה ונלחמה בעצמה, ביודעה מה תפסיד. “אחרי שבועות מספר של תפילות עזות בהן פניתי לאל, הוא פתח את הבנתי לקבלת האמת שלו. לא אוכל כאן להרחיב על החיפוש של החוויה המקודשת, על הדמעות, ועל התפילות לקראת פגישה עם האל. קשה לדבר על החיים הפנימיים, על השמחה הנובעת מהאמונה שלי בבואו הקרוב, דבר ההופך את המקרה שלי (ומסעי) להכרחי” – כך כתבה ביומנה.

בעלה לא היה מוכן להשתתף בהוצאות הדרך. ייתכן שאף התנגד לרעיון, אולם נראה כי אמונתה הייתה חזקה מכל דבר אחר: “אחזור להתנסויות שלי”, כתבה, “מאז הזמן שבו ציפיתי לראשונה לבואו של האדון, לבי עבר במים עמוקים של ניסיון, קרבן צריבה באש. אוכל לומר כי משאלתי רק לדעת ולציית לאדון. המסלול הזה עלה לי בהרבה מורת רוח, צער שגרמתי לאלה שאהבתי, ולאבדן של כל הדברים בחיים אלו.”

היא הצליחה לאסוף תרומות ונענתה לבקשתו של חבר לכת, שהשתכנע כמוה בדרכה, והם יצאו לדרך כאחים תחת השם הבדוי “אדמס”. במחברת שניתנה לה על ידי חבריה שליוו אותה אל הסיפון כתבה את יומן המסע שלה בארץ הקודש, ממנו נלקחו הציטוטים לעיל. במהירות עשתה רישומים של המקומות שאליהם הגיעה, ונתנה ביטוי מילולי לאשר חוותה בארץ: הנופים, האנשים, הצמחייה, בהמות המשא, אורח החיים.

כל רצונה היה למלא את שליחותה ולחזור אל מולדתה, אל חבריה ואל ביתה, נושאי געגועיה. אולם בארץ פגשה את ג’ון משולם ואת משפחתו. משולם היה מומר שאירח אותה בבית מלונו בירושלים ובביתו בארטאס. בעקבות ההיכרות הזאת השתנו תכניותיה.

כשקלורינדה מיינור חזרה לפילדלפיה, היא פרסמה את ספרה בעילום שם על מנת לעורר אנשים בשני כיוונים: להצטרף אליה בחזרה אל ארץ הקודש, וכדי לנדב תרומות למפעלו של ג’ון משולם בארטאס, שם בנה משולם חווה חקלאית – מקום שבו התכוונה קלורינדה להשתקע. מטרת שניהם הייתה ללמד את הפועלים היהודים והאחרים את עבודת החקלאות, כדי שיוכלו להתפרנס ממנה ולהפסיק לחיות על תרומות שנשלחו אליהם מחו”ל.

*

את ספרה של קלורינדה “משולם! או בשורות מירושלים” (בהוצאת JOHN C.ROBB Printer, Philadelphia) מצאתי בספרייה של אוניברסיטת בר אילן, ותרגמתי אותו לעברית מאנגלית של המאה ה-19. הספר מתאר שנה אחת מתוך שש השנים האחרונות לחייה.

עיון במסמכים ובמאמרים גילה לי את פרשיות חייה בארץ, טפח אחר טפח. מותה בטרם עת ממחלה התקבל בצער כאבדן שאין לו נחמה על ידי קבוצתה ב”הר תקוה”, מכריה ואוהביה, והם קברוה באדמת “הר תקוה”.

בהמשך לספרה, אשר נכתב כיומן, כתבתי  יצירה משלי על קורותיה  של קלורינדה בארץ ישראל , כשאני נעזרת בהתרחשויות שעליהן קראתי, ומתוך השערותיי ודמיוני.

אבל נחזור ליומנה של קלורינדה עצמה.

וכך היא כותבת: “הגענו לכאן בעונה החמה שבה יש מחלות,  מתוך ציות למורנו הפנימי ובניגוד לתבונה שלנו, עונה שבה מטיילים אחרים לא לוקחים סיכון לחשוף עצמם, וזה עלה לנו בסבל רב ובגערות שקיבלנו מאנשים מאמינים. למרות זאת, היה זה צעד שהוכיח את עצמו מכיוון שזהו הזמן היחיד שבו היה למשולם פנאי.

“הוא לא היה יכול היה להעמיד לרשותנו חדרים לנוחיותנו לזמן כה ארוך בעונה המבוקשת אפילו במחיר כפול! בגלל מחלתו הזמנית לעת עתה, הוא עוכב מכל פעילות והתחייבות ורותק לבית הקיץ שלו בארטאס.

“העניין שלנו ואהדתנו למעמד המיוחד שלו כאן נענה בתשובה נוצרית הדדית מצדו ודרך הכרות קרובה זו איתו ועם משפחתו המעניינת, הוא פתח בפנינו בצניעות והגינות בשעת משבר זו, בשיחות שונות, את פרטי ההיסטוריה האישית שלו ואת התנסויותיו, בגישה לפיה הם השאירו רושם מיוחד על לבנו, וימשיכו להשפיע גם על אחרים, אשר מסורים לטובת ישראל.

“אישיותו והניסיון המופלא שלו בחקלאות ברגעים אלו של שחרור ציפיות, כשהיהודים אשר בכל הארצות מתעוררים מארצות שבותם, הנם בעלי חשיבות גדולה ומובילים אותנו להעריך באופן רציני את מטרתו של האל בתמיכה שלו בנו.”

קלורינדה תחזור לארץ הקודש, מלווה בקבוצת מאמינים קטנה, והם ישקיעו את התרומות שקיבלו במאמץ להקים שותפות עם ג’ון משולם.

הניסיון הזה לא יצליח, והם יעברו לפרדסים אשר מחוץ לעיר יפו. שם הם יקימו מושבה בשם “הר תקוה”, בשכנות לשכונת מונטפיורי.

מפעלה ואישיותה של קלורינדה סטרונג מיינור ראוי להיזכר, ויחד איתה כל האנשים בעלי הכוונות הטובות שהקדימו את הציונות וראו בשיבת היהודים לארצם אתגר לחייהם, ואף הקדישו את חייהם לכך.

ראו עוד על קלורינדה מיינור:

קלורינדה מיינור בוויקיפדיה

הביוגרפיה של קלורינדה מיינור

שורשיו של הסופר ג’ון סטייינבק בקבוצה של קלורינדה מיינור

אלי אשד על תולדות שכונת מונטיפיורי בתל אביב

2 תגובות

  1. זמן קצר לאחר שהקבוצה של קלורינדה באיזור יפו גוועה ,היגיעה לארץ ישראל קבוצה אמריקנית אחרת שהתיישבה באותו האיזור.ואנשיה אף נפגשו עם עיתונאי אמריקני בשם מרק טווין שכתב עליהם בספר מסעות שלו “התמימים בחו”ל”. משה מנשהוף כתב עליהם ספר שהוא חצי רומן היסטורי חצי רומן עכשווי :עמוס גואל הגורל ”
    http://www.yekum.org/2011/10/%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97-%D7%A2%D7%9C-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%92%D7%95%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%9E/

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 − חמש =