ראה שמש – על מוסד הפרס וחשיבותו ליצירה

מאת יואב איתמר

רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה

כִּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה,

תְּפַשֵּׁט פַּאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין

וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָּמָן תְּכַסֶּה,

וְאֶרֶץ – עָזְבָה אוֹתָה עֲרֻמָּה

בְּצֵל הַלַּיְלָה תָּלִין וְתֶחְסֶה,

וְהַשַּׁחַק אֲזַי קָדַר, כְּאִלּוּ

בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה.

המשורר שאני הכי מזדהה איתו הוא רבי שלמה אבן גבירול. אני מדמיין אותו, חצי משוגע, סובל ממחלת עור קשה, בלתי מובן, עומד על מצוק, מביט מערבה, מבכה את מותו של יקותיאל אבן חסאן – המנוח היחיד לכף רגלו בכל חייו הקצרים והאומללים. השמש שוקעת, ואז נולדות בו מילות השיר הללו. והוא יודע שאין ולא יהיה לו קיום אחר או משען אחר עד למותו בטרם עת.

מעטים הם המצנטים (תומכים באמנים) המשמעותיים לאורך תולדותיה של השירה העברית, ואלו שהיו עשו ודאי את מלאכתם כה בצנעה, עד שנותרו מעט מאוד עדויות לקיומם. ישנם מצנטים מפורסמים כמו שוקן, שתמך בעמיחי ובעגנון, ואני חייבים לו את הרה-הבילטציה של אצ"ג, ואת דמי הצלחתם משלמים אנו להוצאה שהקים בריבית דריבית, אולם גם עמיחי לא ויתר על משרתו כמורה. מסיבות מובנות היטב, יוצר עובד הוא יוצר טוב יותר, הוא איננו משתבלל או מתנתק או מתכנס לתוך עצמו. אבל הקושי בחוויה היומיומית של החיים היא שהיוצר נמצא במאבק מתמיד על קיום יצירתו ועל נפח הזמן, המקום והממון הישיר והעקיף שהיא דורשת ממנו. וסביב התפר הזה – סביב הצורך הזה, נוצר מוסד הפרס הספרותי.

אינני יכול לקבוע מהו הפרס הספרותי הראשון שחולק, אבל אין ספק שהמפורסם שבהם הוא פרס נובל. פרסים ספרותיים רבים מחולקים בעולם, לספר, ליצירה, להתפנות לקריאה וכתיבה. העובדה שישנו פרס נובל לספרות ואין למשל פרס נובל למתמטיקה[1], זכתה לרכילויות מרושעות מרובות, אולם מצביעה כאלף עדים על החשיבות שייחס נובל לספרות, גם אם ניתן לחלוק על טעמה או שיפוטה של האקדמיה המחלקת פרסים אלה.

במדינה שבה תקציב התרבות עומד על 0.0018% מתקציב המדינה, שבה כל יוצר צריך להביא כסף מהבית ובתמורה רוב הסיכויים שיחשב לדיליטנט או לאויב המדינה באופן זה או אחר. הפרסים הם סוג של אוויר לנשימה, הם המנוח הרגעי לכף הרגל מהחובות, מהקשיים  ומן הצורך להתפרנס של אלה שלא היה להם המזל להיוולד נכון או לעשות כסף בדרכים אחרות. היו אלה שבזו לפרסים הספרותיים כמו שלונסקי, שבשנינותו כינה את המוסד "פרסטיטוציה", אבל יש לזכור ששלונסקי, מעבר לעובדה שהיה מקושר עד השיניים, הוא מראשוני הפרסומאים בארץ, ואף הצליח לממן את עיתוניו באמצעות הפלירט שלו עם עולם הפרסום.

לאחרונה עלו פרסים ספרותיים לחדשות בהקשר לא מחמיא. עוד לא  נדמו הדי השערורייה על פרס פרס "דף דף" – הניתן על ידי אדם פרטי – שהעובדה שלא חולק השנה ריפה את ידיהם של העוסקים בספרות הילדים, והנה והגיעה שערוריית פרס לנדאו, שבה נבחנה באופן פומבי הסוגיה, האם אפשר לנתק את הפרס ליצירה מהיוצר עצמו. יש להצטער על כך ששערוריות אלה כיסו על העובדה שהשנה חולקו יותר פרסים ספרותיים מאי פעם תודות לחוק הסופרים, ושזכו בהם אנשים ראויים, על אף שנדמה שעל פי רוב המגמה בפרסים ספרותיים היא של "שמור לי ואשמור לך".

רוב הפרסים הספרותיים הם פרוטות, הם אפילו לא מחזירים ליוצר את העלויות הישירות שהשקיע בספרו. אבל סכום של כמה אלפי שקלים, מעבר לעובדה שעם תכנון נבון יכול להעמיד אדם על רגליו, הוא חיזוק רציני מאוד ליוצר שחייו מלאים ספק, שהוא אכן צועד בנתיב הנכון. הבה נודה על האמת, גם אם הייתם משלמים ליוצר שכר מינימום על השעות שהוא מקדיש ליצירתו, לא הייתם יכולים להרשות לעצמכם אפילו יצירת אמנות אחת. החשיבות של הפרס הספרותי, מעבר לזכייה בו, היא בכך שהוא מאלץ להתכנס לטובת סיום היצירה ומשלוחה לשיפוט.

אין טעם לבנות על הפרס. הסיכוי לזכות בפרס איננו רב, כי גם אם ננטרל את השפעתם של עסקנים ובחשנים למיניהם, בסופו של דבר מרבית הפרסים לא מעוניינים להיטיב את מצבם של הסופרים אלא לזכות בהד התקשורתי. ולכן, כמאמרו האירוני של המשורר רמי דיצני: "שיר חשוב של משורר לא חשוב חשוב פחות משיר לא חשוב של משורר חשוב". זאת הסיבה שבניגוד למה שחושב המשורר רון דהן, חוץ, אולי, מתחרות הסיפורים הקצרים של הארץ, אי אפשר בדרך כלל לכתוב כדי לזכות בפרס, משום ששדה הקרב על הפרס הספרותי על פי רוב איננו ניטש במדורי הספרות, אלא במדורי החדשות – כי אם תשימו לב, רוב מי שזוכים בפרס (חוץ כאמור מפרסי ביכורים, ששם הפוליטיקה היא שונה ואין טעם להתעכב עליה) הם אלה שהציבור שצורך תקשורת יזהה משום שחדרו את מעטה האלמוניות התקשורתית. כי מה שחשוב לרוב לנותני הפרס הוא ההד הציבורי שיהיה לחלוקת הפרס.

לפעמים נעשות שגיאות איומות של נתינת הפרס הלא נכון, לאיש הלא נכון בזמן הלא נכון, כמו נתינת פרס של מתחילים לאדם בשל, או פרס מתקדם מדי לסופר מתחיל, או רימומו של ינוקא זה או אחר, באופן שרק מבלבל עליו את יצירתו. יש אנשים שפסיכולוגית לא יכולים להתמודד עם זכייה, ויש אנשים שתדמיתית לא יכולים להתמודד עם זה שאות הקיפוח נלקח מהם. אבל בסופו של דבר, העין הציבורית, לטוב ולרע, היא הקובעת – דבר שבמקרהו של לאור שימש כחרב פיפיות, משום שההד הציבורי לזכייה גם גזל מלאור את הפרס, מרגע שמעטה המכובדות ניטל ממנו. הסכנה המרכזית האורבת לפתחנו כעת, היא שגוף כמו מפעל הפיס יחשוש לחלק פרסים לתחום הספרות דווקא בגלל ההד התקשורתי השלילי שנדמה שהם מעוררים. על מנת שהשמש לא תשקע, צריך להשקיע מחדש במנגנון השיפוט של הפרסים הספרותיים, ושתהיה ביקורת על המבקרים, שאיננה ספרותית בלבד אלא גם ערכית ופסיכולוגית ומוסרית, לא רק כלפי הנראות הציבורית. ביקורת שתבחן האם המועמד עצמו יכול להתמודד עם קבלת הפרס.

לסיום, בנימה אישית – שאולי מרחפת מעל כל הרשימה הזאת – לפני שחילקתי את פרס סמיט, שאני נאבק קשה על המשך קיום מוסדו, תהיתי מדוע נדרש סכום כסף נכבד כדי לקיים פרס ספרותי. הסיבה לכך היא, בראש ובראשונה, להביא את קיום הפרס לידיעת הציבור, דבר שפרסים רבים נכשלים בו. הבעיה הנוספת היא הקמת מנגנון השיפוט וקביעת הקריטריונים, והצורך לממן את כל זה. רק בסופו של דבר, אם בכלל מגיעות ההוצאות על הפרס הספרותי גופא, שהוא במקרה הטוב, כמו קרחון, אולי 10% ממה שמושקע בכל המנגנון עצמו שכפוף לאילוצי זמן ומקום. התקשורת מעולם לא הייתה בראש מעייניי אלא היצירה הטובה בלבד. בסופו של דבר, על אף כל המנגנון שהקמתי, הייתי צריך להכריע לגבי המיקומים והפרסים. וההתרחשויות בשנה מאז שחולק הפרס הוכיחו שלא טעיתי. חמישה מבין הזוכים מימשו באופן זה או אחר את הזכייה, וחלקם הגדול הבינו שהדרך הנכונה היא הדרך העצמאית, שאיננה כפופה לממסדים הישנים. אני סבור שחוק הספרים הוא חוק חיובי המנקה את התחום מכל מיני התמכרויות לשיקולים שאינם ספרותיים או אמנותיים. הזמנים משתנים ואת אחריתם מי ישורנו.


[1] מדליית פילדס מחולקת אחת לארבע שנים למתמטיקאים צעירים, והיא נחשבת לפרס הנובל למתמטיקה.

אודות יואב איתמר

על אודות יואב איתמר עורך מדור השירה והתיאטרון של "יקום תרבות". נולד בחיפה, בגר בנגב, חי בתל אביב. ערך למעלה מ-50 ספרים במסגרת "חבר לעט", תרגם שניים, הוציא לאור את הספר השירים "חוד הלב" ("קשב לשירה", 2012). נוסף על כך משמש כמורה לכתיבה ולספרות, כמבקר תיאטרון, כחוקר ספרות ותרבות וכמו"ל משותף (יחד עם חני שטרנברג) של כתב העת והוצאת הספרים "מקף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך סופרים, ספרות ילדים. קישור קבוע.

2 תגובות על ראה שמש – על מוסד הפרס וחשיבותו ליצירה

  1. מאת אלי אשד:‏

    אני מפנה לכתבה חדשה שלי על פרס נשכח לסיפורים קצרים בספרות ילדים ,פרס :יעקב אשמן " שניתן בשנות השבעים והשמונים בידי השבועון "הארץ שלנו " עד שנסגר.
    זוכי פרס יעקב אשמן לספרות ילדים

    http://no666.wordpress.com/2014/12/16/%d7%96%d7%95%d7%9b%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%a1-%d7%99%d7%a2%d7%a7%d7%91-%d7%90%d7%a9%d7%9e%d7%9f-%d7%9c%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a7%d7%a6%d7%a8-%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d/

    רוב הזוכים שאותם קראתי מחדש לאחר עשרות שנים בדיאבד לא נראו כה מוצלחים אבל אחד מהם "יותם והיפופוטאם " לדעתי השתמר היטב גם היום.

  2. מאת אלי אשד:‏

    אני שואל את עצמי עד כמה פרסים ספרותיים בתחום הספרות וספרות הילדים אכן מפנים לכיוון יצירות חשובות שמן הראוי שישארו לשנים הבאות ולדורות הבאים.
    אם מסתכלים על רשימות של הספרים חלק גדול מהיצירות שזכו לפני שנים בפרסי "זאב" לספרות ילדים פרס שעדיין קיים או פרסי "יצחק יציב " ופרס "למדן " שניתן במשך שנים מעיריית רמת גן על ספרות ילדים ,רוב הספרים האלו אינם מוכרים כיום ואינם מאוזכרים כיום. שזה אומר משהו על השתמרותם.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*