סערה בקהילה הספרותית שלנו, הגולשת אף מעבר לה.

המשורר יצחק לאור, שהואשם בעבר במקרי אונס והטרדה מינית – הגם שמעולם לא הוכחו בבית המשפט – קיבל פרס מטעם מפעל הפיס. אך לאחר ויכוח סוער, בוטל מתן הפרס ללאור.

הפרשה עדיין לא הסתיימה – כעת שוקל יצחק לאור לתבוע את מפעל הפיס, ואולי אף את אלו שלטענתו השמיצו אותו ללא בסיס.

הנה דעתו של המבקר יובל גלעד בעניין:

על אלימות ותרבות ישראלית – מקרה לאור ופרס לנדאו

מאת יובל גלעד

יצחק לאור לא היה צריך לקבל את “פרס לנדאו” לשירה. אבל לא בגלל ההאשמות על הטרדות מיניות – או אף גרוע מכך – שקרו או לא קרו, אין לי מושג. לאור לא היה צריך לקבל את “פרס לנדאו” לשירה, כי שירתו לא מספיק טובה. כי שירתו לא חידשה דבר בנוף השירה הישראלית, פרט לדחיפה אינטנסיבית של נושא עוולות הכיבוש – ותימה, חשובה ככל שתהיה, איננה הצדקה לפרס ספרותי-אמנותי. שירת לאור במיטבה היא שירת בדידות גברית, ושירת נוף ונסיעה, אבל מרביתה נגועה בשפה עיתונאית ובצירופים צורמים ובגסות לשונית (לא הקללות הן הבעיה, אלא צירופי המילים). שירת לאור רידדה את הישגיו של זך בתחום החריזה הפנימית, רידדה את הישגי ויזלטיר בתחום החשיבה הביקורתית-רטורית, כמו גם את יכולותיה הלשוניות שהתלוו כמעט תמיד לביקורתו הפוליטית, ושירת לאור לקחה מעמיחי מעט מתיאורי הנוף, שוב, ללא הייחוד של קודמו (ולכך יש להוסיף את מחזאותו של חנוך לוין, רק שבוטות שעוברת בשפת מחזה יומיומית המוחה על הבנאליות של הקיום, לא עוברת טוב בשירה, מה לעשות).

אין לערבב בין שיפוט מוסרי, בין אם היה או לא היה, לבין שיפוט אסתטי. לפי קוד זה הרי שיצירתם של גדולים וטובים בהרבה מלאור, כז’אן ז’אנה, לואי-פרדינן סלין, לוטראמון ועוד ועוד, צריכה להימחק, או לא לקבל פרסים על איכותה. הקונים יכולים לא לקנות את הספרים, העיתונאים יכולים לא לכתוב עליהם ולהחרימם, והנפגעות יכולות וצריכות היו לפרוש טיעוניהן בבתי משפט. ואם לא נענו בית המשפט – להפגין ולמחות בדרכים אחרות, דבר שנעשה, חלקית, שוב, במידה והתרחש מה שנטען שהתרחש. אבל פרס לשירה ניתן על שירה. וללאור לא מגיע פרס לשירה, שכן כבר זכה לכיבודים, פרסים ומונוגרפיה, וכל אלה בלתי פרופורציונאליים כלל לאיכות שירתו. ומאמר נרחב על שירה זו פרסמתי בעבר באתר מרשתת זה.

ובכך אין ברצוני לטעון שללאור לא מגיעים פרסים תרבותיים. על עשייתו המצטברת בשירה, פרוזה, מסות וספרי עיון (ביניהם על חנוך לוין, או מסות על ספרות ישראלית) ייתכן ומגיע ללאור אף פרס ישראל. אבל לא על מחאתו נגד הכיבוש, לא על חברותו בקבוצת-הכוח החברתית אינטלקטואלית כביכול שנקראת עיתון “הארץ”, ולא על אומץ לב או יושר. פשוט, כי העשייה הספרותית המצטברת של לאור, יחד, שירה, פרוזה ועיון, יוצרת גוף עבודה בעל איכויות מסוימות. כמשורר בלבד – לא.

יש להבין שהמערכת הספרותית בישראל, כמו כל המערכות התרבותיות, ולמעשה המדינה על כל תחומיה, נגועה בשחיתות. בתחום הספרות הדבר בא לידי ביטוי במערכת ענפה של פרופסורים מפריסי פרסים לשירה מבלי שקראו אף מחצית משירת ימינו, ביד רוחצת יד של משוררים כותבים על משוררים ומחזירים טובות אחד לשני, ושל מבקרים כביכול בעיתונות היומית, שאינם אלא ידידים הכותבים על מקורבים הכותבים על ידידים. לאור יודע זאת היטב, והוא אף תקף את “מאבק המשוררים” בשעתו, על כך שחבריו תבעו זכויות בסיס למשוררים, כמו הדפסת ספרי שירה ראויים על חשבון הוצאה או מדינה. לאור אמר שילכו ללקק לפרופסורים כפי שעושה כל משורר. טוב, כעת רואים איך זה נגמר.

ואכן, זירת השירה הישראלית היא, כמו כל ישראל, זירה שבה כל דאלים גבר. ולאור, מעמדת הכוח של השמאל ו”הארץ”, הצליח לבנות לעצמו מערכת ענפה של תומכים, הבאים כעת לעזרתו. נכון, הוא ציפה ליותר תמיכה, ואף קבל על כך בראיון לכבוד צאת ספר הפרוזה האחרון שלו (בעל השם המגוחך “אהבת עולם”, ספר שסובל מעריכה מסרסת כמנהג העורכות בימינו). וכך, מה שקרה ללאור בעניין “פרס לנדאו”, הוא פשוט מקרה של בעל כוח בשדה הספרות, השואב את כוחו מפרופסורים ואנשי תרבות השייכים לשמאל הישראלי, שנתקל בבעלות כוח חדשות בתחום המגדר בישראל. ותחום המגדר כיום חזק מהשמאל, כפי שתחום המגזר והקיפוח המזרחי הוא להיט עצום, ושניהם מהדהדים חזק גם בעיתון הבית של לאור, “הארץ”. כלומר – חתול אחד חזק, שיודע לתפוס את השמנת, הועף על ידי חתול (חתולה) חזק (חזקה) יותר. קוזאק נגזל, שדגל שירתו העיקרי הינו תמאטי, שבינה לבין שירה מעט מאוד, דגל של רדיקליות כביכול, קוזאק נדרס על ידי קוזאקיות בנות זמננו.

וכוונתי היא, כמובן, למיסחור ולשטיפת המוח האידיאולוגית המגדרית הקיימת כיום, לא לנשים בשר ודם שסבלו או לא סבלו מהטרדות מיניות או גרוע מכך. כלומר – אופנה אחת – השמאל (יש דבר כזה שמאל, וכיבוש, ודת השלום, אבל אין קשר הכרחי בין אופנה זאת לבין מה שמכונה בעולם שמאל, היסטורית, כלומר מאבק סוציאליסטי למען זכויות חלשים) כנגד אופנה אחרת – המגדריות.

בישראל התרחש כל השנים פיצול בין האתי (צבא-מלחמה-צל”שים-מלחמה בכיבוש) לבין האסתטי (נשים). נשים, באופן מסורתי שמתחיל להשתנות אולי, נתפסו כפרסים שמוענקים למשה דיין, יצחק מרדכי או רב פקד זה או אחר, בתמורה לכוח שרכשו. ובכך, ככל הנראה, לכאורה, לאור אינו שונה מאותם אנשי כוח צבאיים השנואים עליו. כיבוש נשים, אלים יותר או פחות, ומצד שני מחאה נגד כיבוש הפלשתינאים. וזאת מבלי לזלזל כלל וכלל וחס וחלילה במאבק נגד הכיבוש של לאור ואחרים, בימים בהם אלפי פלשתינאים נחנקים במחסומים, כפרות בדרך למשחטה, בשעות הקטנות של הלילה, הכול בשביל לצאת לעבוד בישראל, או בצער נשים מותקפות מינית.

כך לאור, איש הרוח, ה”סלב” הספרותי, העיתונאי, יכל אולי, לפחות תיאורטית, כנראה ולכאורה, להשתמש בעמדת הכוח שלו (גם כמרצה) כלפי סטודנטיות ונשים (לכאורה, אולי, אינני יודע, אולי לא). ואילו הצד השני של המתרס חשוב אף הוא: הצד המפותה, המוטרד, שאינו מתלונן, שאולי נמשך לעמדת הכוח הפאלית של לאור המאצ’ו הישראלי, הרמטכ”ל של השמאל הפואטי, גם הוא אינו נקי מאשמה. שלא לדבר על אלפי האימהות ששמחות לשים צילומים של בניהן הקצינים בסלון, בחברה שמעריצה מיליטריזם אחרי מלחמת ששת הימים, ובימינו, כמעט באותה מידה.

ועם זאת, ה”חגיגה” האירוטית של מינוף כוח פוליטי, חברתי או תרבותי, לצרכי מין, מתחילה להיגמר, שכן האופנה החדשה חזקה (ואלפי לייקים בפייסבוק הם אופנה, הן לא פעילות של ממש למען נשים מוטרדות, נשים שנאנסו, נשים ששותקות מפחד או בגלל נורמות כוחניות-גבריות). רק שבין כל אלה  ובין “לילה במלון זר”, “ספר העדר” או “עיר הלוויתן” אין דבר וחצי דבר. פרט לעובדה שלאור, בשירתו, מתוודה במידת מה על הכוחניות המינית הגברית, אבל לא הולך עד הסוף, מסתפק במשחק מקדים של ביקורת עצמית, בניגוד לגדולי המראה האפלה, כאלפרד דבלין, ברטולד ברכט או ריינר ורנר פאסבינדר, כולם אמנים נערצים על לאור.

כך, ללאור אולי הגיעה משרה באקדמיה אם להתבסס על האינטלקט, הידע וההישגים בתחום המחקר והעיון, אבל הוא לא קיבל אותה, כפי שלא מעט משוררים וסופרים נלחמים על לחמם כי מוחות הנופלים מהם בהרבה היו פקידים טובים יותר ופוליטיקאים טובים יותר בשדה האקדמיה. אכן, מבאס להיות איש רוח בלי פרנסה. אבל לאור לא בדיוק קופח בתחום הפרסים, ויעידו פרס נח מוזס, פרס ראש הממשלה ופרס ביאליק. הוא פשוט לא קיבל את התמיכה הראויה לאמן בכיר (שוב, במצטבר, על המסות, השירים והפרוזה, לא בנפרד על השירה, שלא מצדיקה פרסים).

פרס לשירה ניתן על השירה. ויש משוררים ומשוררות טובים וטובות יותר מלאור, שלא קיבלו מחצית מהפרסים להם זכה: אהרון אלמוג, יחיאל חזק, מרגו פארן (משוררת-נוף וממשיכה של אסתר ראב, שלאור עצמו כתב עליה רשימה נאה), הרולד שימל,  ויש עוד. כי בניגוד למה שמנסים למכור לכם ב”גלריה” של “הארץ”, מערכת התמלוגים העלובה של מדינת ישראל לסופריה ומשורריה נתונה כל כולה בצבת הפוליטיקות הקטנות, החברויות, ה”כתוב עליי ואכתוב עליך” וכו’. כך גם מערכת ה”סדנאות כתיבה”, הפורחת באקדמיות, בהעדר נרשמים לחוגים לספרות פרט לזבי ריר “קריירה ספרותית”, ועדיף מהר ככל האפשר. לכן, בטעות, מערכת שופטי “פרס לנדאו” עשתה צדק פואטי – כאמור, כפי הנראה בטעות.

ולכן דמעות התנין של לאור, בין השאר בראיון לקראת הספר “אהבת עולם”, שבו סיפר על טרגדיית הרדיפה הדרייפוסית שלו, ובו זמנית ניסה לא לדבר על כך, הינן פתטיות למדי. ולו רק בגלל שמדינת ישראל עתירת עוולות, עוני, גזענות, מחסומים, הרג פלשתינאים מפגינים וכיבוש (נושא חשוב ביותר נגדו לאור היה מראשוני המוחים, אבל לא כזה המבטיח נצח ספרותי כלל וכלל, בהעדר מורכבות סיטואציונית או לשונית).  זהו נרטיב קורבני שבינו למציאות אין דבר וחצי דבר, שכן מדובר בסופר ומשורר מוערך, שמה לעשות, לא יכול להתפרנס מאמנותו, כמו מרבית אמני ישראל.

ואז מגיע המרדף אחרי קתדרה, אחרי חצי מכללה עם שכר כלשהו בלי משכורת בקיץ, מאות רשימות בעיתונות (ועוד לא קם הסופר או המשורר שלא ניזוק מכתיבה פובליציסטית קבועה לאורך שנים), וגולת הכותרת – הפרסים!

ובכן, משורר רדיקלי במדינה אלימה אינו יכול לשחק את המשחק ובו זמנית לנפנף ברדיקליות. אי אפשר להיות חצי בהריון. אי אפשר ליהנות מעמדת כוח, בדיוק כפי שעשו תמיד קצינים בצה”ל, כפי שתיאר לעיתים לאור היטב (בעיקר בפרוזה שלו, בעיקר ב”עם, מאכל מלכים” הבלתי ערוך לחלוטין) ובו זמנית לרצות את עמדת המקופח-הקורבן.

וזאת הטרגדיה, או לפחות ההחמצה הספרותית הגדולה של לאור, איש ספרות מוכשר בכל זאת, לכל הדעות. העדר עריכה בתחום הפרוזה, לקיחת מכל הבא ליד והמיטב של שירת ישראל ורקיחתו בסיסמאות פוליטיות ומחאה אנטי-בורגנית ממעמקי הכורסא בערבי הוקרה לשירתך בבית ביאליק, כל זה הינו פיזור צ’קים ספרותיים ללא כיסוי. מדינת ישראל משוועת למבקרים בכלל, ומבקרים ספרותיים בפרט, למראות שייצגו את אפלתה, אבל לא מתוך ילדותיות פוסט ציונית מתכחשת לעובדות החיים הבסיסיות של שבט יהודי שחלק ניכר ממנו נרצח. הספרות הישראלית משוועת לאיזה “אנפנט טריבלה” אמיתי, מישהו שיציג את האלימות, גסות הרוח, הכוחניות, השחיתות, תאוות הבצע והקונפורמיזם הבורגני, כמו גם את הניצול הכוחני של מדים או קתדרה לצרכים מיניים. ואפילו יש סופר שעושה את כל זה, גם אם בפרוזה בלתי ערוכה לחלוטין אבל נהדרת, ושמו יותם ראובני. ראובני אף תרם רבות למדף הספרים הישראלי בתחומי התרגום ועוד, אבל לא תמצאו אותו צועק בתור לחלוקת הפרסים. הוא מחוץ לתמונה, כי התמונה היא זירה של מאבקי כוח.

ובזירה זו, הקורבן העכשווי לאור, הוא כאמור, חתול חזק שחטף מכות, כתוצאה מערבוב מטומטם בין טענות משפטיות לבין שיפוט אסתטי. והמגדריות היא אופנה גרועה, כמו הפוסט ציונות. שכן, מה מידת הרפלקסיה העצמית והפמיניזם האותנטי של גייסות המגדר וההטרדה המינית? איפה הפמיניסטית שתבוא ותודה בפה מלא שנשים שיתפו, משתפות וישתפו פעולה עם הכוח – בין אם בנישואים לאנשי כוח שמפגינים את כוחם מחוץ לבית ומביאים פרנסה טובה לילדים, ובין אם באהבה לאנשי צבא העושים מעשים נגד ילדי נשים אחרות? לכן, פרשת פרס לנדאו איננה סיפור על עוול לזוכה לשעבר, וגם לא לנשים הטוענות (שכן, כאמור, אמנות וספרות הן המקומות האחרונים שהותירה החברה, באופן מסורתי, ולו במעט, לחופש ולדמיון, ושיפוט יצירה אמנותית לא צריך להיות כרוך בשיפוטו המוסרי של היוצר), אלא גרוטסקה נוספת במערכת הספרותית המושחתת, במדינה אלימה, רועשת, שבה קטנים ואף אפסיים סיכוייה של שירת אמת לזכות בפרסים ובהכרה ראויים.

לסיכום: חתול חזק, אלים, מוכשר, אותנטי וצדקני בו זמנית, יהיר ולוחם למען חלשים בו זמנית, סופר בעייתי אבל כזה שהפרוזה שלו עולה על שירתו – אבל גם היא חסרת עריכה – חטף מחתול חזק יותר, נכון לעכשיו (וזאת מבלי להיכנס להאשמות עצמן, שכאמור, אין לי מושג לגביהן, וספק אם למישהו יש, פרט למתלוננות ששתקו שנים, וכל עוול שנעשה ראוי לעונש, אם נעשה). כלומר, אמן טוב שלא החליט מעולם, עד הסוף, בינו לבין עצמו, האם להתרחק מהממסד באמת, להיות מוקצה או מתבודד החי את אמנותו, או משתף פעולה חלקי, בעבור פרסים ומשרות. כלומר – חצי בהריון. כלומר – במקום שיהיה לנו כאן איזה ברכט מקומי, איזה פאסבינדר עם מראה אפלה כלפי המדינה, יש לנו הכלאה בין יצחק מרדכי לבין ברכט, יצור כלאיים, במידה רבה בגלל הצורך של משוררים וסופרים להתפרנס, ובו זמנית הסירוב או הקושי להתמיד בעבודה שאיננה חלק מהמזון המועט שזורקת תרבות לאמניה.

ראו גם:

יצחק לאור בוויקיפדיה

חיי מדף – המקרה המוזר של יצחק לאור

יובל גלעד מנתח את שירתו של יצחק לאור

אלי אשד על פרשת יצחק לאור: יצחק לאור, לורד ביירון, הערפדים והדיכוי המטריארכלי

28 תגובות

  1. פרשת לאור אכן מעוררת אמוציות חזקות :כאשר חיויתי את דעתי שאין שום קשר בין אישיותו הלא סימפטית כנראה של מר לאור עם כישרונו הספרותי ,מישהי שטענה שהוא הטריד אותה מינית הודיעה לי שהיא תפיץ בכל הרשת שאני תומך במעשי אונס.
    כאשר פנו אלי מתוכנית הטלוויזיה “לונדון וקירשנבאום ” בבקשה שאשתתף בויכוח בזכותו של לאור לקבל פרס הודיעו לי מקורבים שלי שעדיף שלא אשתתף בויכוח כדי שלא אהיה מזוהה יותר מידי עם לאור.
    ובכן האמת היא שאיני מכיר את לאור. פגשתי אותו אולי פעמיים באירועים ספרותיים ולא החלפנו ביננו ולו מילה אחת.
    אבל איני חושב שיש קשר בין כישרון ספרותי ובין אישיות וגם מעשים.
    ארחיק לכת ואמר :גם אם לאור היה נמצא אשם בבית משפט על ביצוע פשעים גם אז לדעתי לא היה צריך לבטל את הפרס שצריך להינתן על יצירה ספרותית בלבד. לאמיתו של דבר איני רואה כל סיבה מדוע אסירים בבית כלא לא יקבלו פרס על יצירה ספרותית ( בתנאי שאינה קשורה למעשי הפשע שלהם ) ,ואזכיר את האדונים פרנסואה ויון הנחשב לגדול משוררי צרפת בימי הביניים ונתלה כפושע מועד ואוסקר וילד שכתבו יצירות מופת בבתי כלא.
    כפי שצוטטי כאן :
    חיי מדף המקרה המוזר של יצחק לאור
    http://e.walla.co.il/item/2807153

    למרבית הצער כמה מהיוצרים הגדולים בהיסטוריה,” כתב אשד בעמוד הפייסבוק שלו, “היו טיפוסים מה זה מזעזעים, חלאת אדם .כולם […] האמת היא שמיוצרים בולטים אין מה לחפש סטנדרטים של התנהגות מוסרית […] דעתי בעניין היא שגם אם יוכח וזה מעולם לא הוכח שיצחק לאור הטריד מינית מישהי בעברו הרחוק, אין לבטל את הפרס שניתן לו על יצירתו הספרותית ולא על אישיותו ועל התנהגותו היום יומית שהם שני דברים שונים לחלוטין”. בתגובה לפנייתנו מסר אשד כי הוא מתנגד בכל תוקף למעשי אונס ואלימות כלפי נשים ורק מבהיר שהוא לא רואה קשר בין איכות יצירה ובין אישיותו של מחברה. ”
    את הההערה האחרונה נאלצתי למסור לאור ההודעה שאני אואשם ברשת כתומך במעשי אונס,איום שאני רואה בו סכנה על חופש הדיבור .

  2. יובל גלעד
    איני מכיר את יצירתו של לאור
    אבל טוב לשמוע קצת איזון לעומת השבחים הרבים ששמעתי על שיריו
    אני מאלה שחושבים ששדה הספרות על פרסיו מושחת מין היסוד לכן דבריך רק מחזקים את מחשבתי

    לסיום בשונה ממך אני חושב שהפרס הוא גם לאדם עצמו
    החשש שלו לתבוע עוד אז לאחר התחקיר מעמיד אותו במצב בעיתי
    ולכן השלישיה לא הייתה צריכה לתת לו את הפרס
    אבל מאחר שהוא בעמדת כוח כמו שכתבת הוא קבל יחס מיוחד מראש הועדה
    והנה אתמול מלבד חברת הועדה שהתנגדה גם החבר השני מטיל ספר ונראה שהיום היה מחליט אחרת
    בנוסף יש הרבה לפניו
    תבדוק למשל למה לא צריך המשורר יעקב ברזילי לקבל פרס לפניו
    אני מניח שיהיו לך כמה שמות
    כך שאין מה לחשוש ליתמות הפרס
    תודה

  3. תפיסת הפרדה בין יוצר ליצירה משמעה הכרה באבחנה בין התחום האתי לתחום האסתטי. משמע שיש לשפוט אדם משתי הבחינות במקביל, ואין שיפוט בתחום אחד מחליף שיפוט בתחום האחר. במקרה של דיסוננס בין האסתטי לאתי כבמקרה לאור כביכול, יש לשפוט אוביקטיבית את יצירתו האמנותית ויש לשפוט אוביקטיבית את התנהגותו המוסרית. מבלי לזלזל בשיפוט האסתטי של יובל גלעד, אני יכולה רק לומר, שאהבתי מאד שירים מסוימים של יצחק לאור, שנהניתי לקרא מסות בקורת שלו, נהניתי מיכולתו האינטלקטואלית, שלתפיסתי היצירה האמנותית שייכת לממד מטאפיסי, מופשט, שאבכה ואקונן כל תופעה של שריפת ספרים, שאנתק עצמי מכל חברה הנוהגת כך. מבלי להתכחש לשיפוטי האסתטי, איני יכולה להתכחש לליקויו המוסרי, הידוע לי הן ברמת הנסיון האישי [התעללות מינית, המוגדרת משפטית כפי שנודע לי כאונס] והן מעצם תפיסתו המושגית האידאולוגית של יצחק לאור כפי שהתנסח בראיון עמו להארץ, בו בטא את התפיסה שאלימות מינית טבועה ביסוד הזהות המינית הגברית, ודיכויה משמע דיכוי הליבידו הגברי, ובהקשר המיוחד של האמן ממין זכר, דיכויה משמעו סרוס היצירה. כמו כן, ברמה האמפירית התפאר לאור על שייכותו למסורת שלמה של משוררים אלימים. פרס לנדאו המוגדר בין השאר כמוענק על תרומה לתרבות אינו יכול להיות מוענק ללקוי מוסרית, שהרי מושג התרבות חל על כל תחומי חיי אנוש, האתי והאסתטי כאחד. אי הענקת הפרס ללאור שיכת לתחום המוסרי, אינה מבטלת את ערכו האסתטי ואינה מבטלת את חזקת החפות שלו בתחום המשפטי.

    • המסות של יצחק לאור במוסף “תרבות וספרות” של הארץ – הרבה מהמסות לוקות ברישול, כאילו יצחק לאור פשוט התיז את מחשבותיו ותגובותיו על הנייר והעבירן כפי שהן אל הדפוס. וכן: יש לו רשימות על שירה או ספרות שהן טובות ומועילות לקורא, ויש רשימות שמאזכרות הוגים, פילוסופים, פסיכואנליטיקאים – שהן מבולבלות ולא יוצרות אמון שהאיש יודע עומק את התחומים האלה שהוא מבקר ומאזכר.

  4. תודה על אחד מהמאמרים ההגיוניים יותר שקראתי על הפרשה הזו, אפילו אם הוא קצת מבולגן ומתרוצץ. רק החתולים הקוזאקים יותר ממצדיקים אותו.

    אתה כותב בסוף על “הצורך של משוררים וסופרים להתפרנס,” אבל צורך זה אינו דבר עצמאי ומובהק, אלא יש צורך של אנשים להתפרנס, ולמרות הכל הרי משוררים וסופרים הם גם אנשים. ואנשים כיום בגדול הם אנשים שמאמינים בזכויות שלהם ובמה שמגיע להם, אבל האם *מגיע* למישהו להתפרנס מספרות או משירה?

    כולנו קורבנות של עולם “התרבות,” שבשם כל מיני אידאלים בורגניים ניכס, עבור רבים, את האמנות, למסגר אותה בתקציבים, פרסים, אירועים וכיבודים. השירה העברית מצבה היה טוב יותר בלי כל הפרסים האלה, ובלי משרד התרבות, ובלי כל החרטא הזו. אמנות לא עשויה מכסף. שיורידו לי את תקציבי התרבות מהמסים וישאירו לי עוד קצת כסף להשקיע בהדפסת הספר הבא, שיפסיקו לדפוק אנשים בלוטו כדי לתת כסף לאנשים שאין בהם משהו יותר ראוי לפרס מאחרים, ושיש בהם פחות שירה מאשר בחברים שסובבים את דוכן הפיס. שיעזבו את האמנות בחייאת רבאק. היא לא עונדת פרסים ומדליות, ולא צריכה השלמת הכנסה, ואי אפשר לקנות אותה.

    הקיצר לדעתי זה לא שלאור אינו ראוי לפרסים אלא פרסים אינם ראויים לשירה, ובכלליות כל פרס כזה שמטיב עם אדם אחד פגיעתו המצטברת גדולה יותר, וממילא הרי ברור שהפרסים הם פרסים לא על עשייה אמנותית אלא על עסקנות. ברוך השם, עולים מודלים אחרים – מימון המונים והוצאה עצמית וכל זה – שבתקווה יביאו לסיום את הפסטיבליזציה הבנאלית הזו.

  5. שלום יהודית, אני בהחלט בעד חיבור בין האתי לאסתטי אצל בני אדם. וגם ביצירה – וכתבתי על כך מסה ארוכה שעלתה כאן באתר.
    אבל בשיפוט היצירה – אי אפשר לערבב את הדברים. אמנות ותרבות הם דברים שונים לחלוטין. אמנות היא המקום של החופש, היצירתיות, ההעזה, הדמיון, תת המודע והמודע גם יחד, החיפוש, השיקוף של היופי האנושי והאפלה שלו. תרבות – היא הפוחלץ של האמנות, היא הדרך של המדינה לעצב זהות מסוימת, של אמנים מסוימים להתפרנס, וכו’. תרבות היא ההסדרה החברתית של עולם האמנות ה”פראי” (או לפחות אמור להיות כזה, כי כאמור, זה החופש האמיתי היחיד כמעט שישנו לשקף גם את האפלה הנפשית הקיימת, במידה זו או אחרת, בכולנו, בין אם הבוחרים לבטא אותה – כלומר אנשים לא מוסריים – ובין אם כאלה שבוחרים לא לפגוע באיש – וכאן כמובן גם מערכת הענישה היא פקטור).
    אבל – הכוחניות בה מואשם לאור בהתנהלותו במציאות, בין אם התרחשה או לא, באה לידי ביטוי מובהק בלשון שירתו. שוב, אינני טוען שהוא משורר חסר ערך, אלא בעייתי, מלא חסרונות, ולמעשה – יש רבים וטובים ממנו, גם בשירה הצעירה, וגם בקרב הותיקים יותר. אלא שזירת הפרסים הישראלית היא פארסה מושחתת בה כל דאלים גבר, בדיוק בדומה לזירות פוליטיות ואחרות.
    ולסיום – הדגמה קצרה משיר של לאור שהוקדש לגלעד שליט (פירוט על כוחה וחולשה שלו שירת לאור אפשר למצוא בלינק לרשימתי על “ספר העדר” שצורף לרשימה זו, . .:
    רֶזֶרְבוֹת הַמַּטָּ”ח
    שֶׁלָּנוּ מִצְטַבְּרוֹת בְּעֹפֶר, קְצִיעוֹת, נַפְחָא, מְגִדּוֹ, שָׁאטָה, גַ’לַמֶה, נְוֵה
    תִּרְצָה, בְּאֵר שֶׁבַע, אַשְׁקְלוֹן וְעוֹד, וְיֵשׁ מָקוֹם לְעוֹד. חַיֵּינוּ הַשְּׁקֵטִים הֵם
    מִכְלְאוֹתֵיהֶם הַנְּעוּלוֹת, פוֹרְט נוֹקְס שֶׁלָּנוּ. (רַק אַל תִּפְּלוּ לָנוּ פִּתְאוֹם
    בַּשֶּׁבִי, מוּטָב כְּבָר שֶׁתָּמוּתוּ, כְּלוֹמָר, מִבְּחִינַת הַמְּחִיר, כַּלְכָּלָה פְּשׁוּטָה שֶׁל
    שֶׁקֶט). אֲבָל אֵיזֶה מִין שִׁיר זֶה, שׁוֹאֵל הָאֶזְרָח הַטּוֹב, אֲפִלּוּ חֲרוּזִים אֵין כָּאן
    וְשִׁיר הֲרֵי נִכְתָּב לָעַד. וּבֶאֱמֶת, הַשִּׁיר, גַּם אַתְּ שׁוֹאֶלֶת, כַּמָּה זְמָן יַחְזִיק מַעֲמָד
    וַאֲנִי בַּלַּיְלָה הַזֶּה מִתְעַקֵּשׁ לִהְיוֹת אִידְיוֹט, לִשְׁאֹל לְאָן נֶעֱלְמוּ נְעוּרָיו שֶׁל גִּלְעָד
    אֲפִלּוּ אִם הַשִּׁיר הַזֶּה לֹא יַחְזִיק מַעֲמָד, תַּגִּידוּ לִי מַה עִם נְעוּרָיו שֶׁל גִּלְעָד?
    זוֹכְרִים אֵיךְ הֶחְזִירוּ אֶת אֵהוּד וְאֶלְדָּד, אֵיזֶה מְחִיר שֶׁשִּׁלְּמוּ רֹאשׁ הַשַּבַּ”כּ וְרֹאשׁ
    הַמּוֹסָד,

    לאור מבין שירה, ומבין גם שהשיר הנ”ל אינו שירה, אלא עיתון, כלומר רשימה עיתונאית בשורות קצוצות, בתוספת קצת חריזה נתן זאכית שאמורה לתת את המצלול והמוסיקה החיוניים לשירה. הוא כותב: אֲבָל אֵיזֶה מִין שִׁיר זֶה, שׁוֹאֵל הָאֶזְרָח הַטּוֹב, אֲפִלּוּ חֲרוּזִים אֵין כָּאן (למרות שיש חרוזים). זהו שיר שכולו ברכט, רק בלי החדות הסאטירית אירונית של ברכט.
    זהו גם שיר לא אפקטיבי, למעשה כמו כל שירתו של לאור, שכן עיתון שבור לשורות קצוצות אין לו השפעה על המציאות, רק לשירה מעמיקה, שאיננה מוותרת על מורכבות לשונית או סיטואציונית. החריזה האירונית כאן: מעמד/ גלעד/ אלדד” היא גסה, לא מחזיקה מים, לא יאה לשירה. ולא מבחינת התרבותיות שלה, אלא פשוט כי זו שירה גרועה (ואני מצביע חד”ש, אין כאן שום טענה פוליטית). באשר לפרוזה – המצב מורכב יותר. לעיתים, לפרקים, מצליח לאור הסופר לתאר סיטואציות מורכבות ואירוניות בו זמנית, משלב חמלה וגרוטסקה, ובזה עיקר כוחו הספרותי, לטעמי. רק שבשירה זה לא הולך לו, ולכן לא מגיע לו פרס לנדאו לשירה.
    באשר לדיון על פגיעות בנשים וכו’ – כאמור, אין לי מושג, לכן אין לי מה לומר בנושא. אבל בכל זאת, אם מתעקשים להיצמד לנושא האתי במציאות – הרי שנשים חייבות להתלונן במידה ומישהו תקף אותן מינית או הטריד. לא רק בגלל שנפגעו, אלא כי אותו אדם שתקף אותן (וכאן אני לא מתייחס למושא הכתבה, כי כאמור אין לי מושג בנושא, אלא לעניין המוסרי-עקרוני( יכול לתקוף גם אחרות. ועל אף שאולי קשה להתלונן על מי שבעמדת כוח, ועל אף שכגבר יותר קשה לי לדמיין סיטואציה שכזאת מאשר לאישה, הרי שברור שמעבר לטראומות אישיות הרי ישנה חברה, ויש נשים אחרות, ואם רוצים סולידריות נשית – אז התלונה צריכה להגיע בזמן אמת, או במרחק זמן קצר (וזאת מבלי לשפוט אף יחיד או יחידה בעניין, על מצוקות נפשיות וכו’, אלא כעמדה עקרונית מוסרית במציאות).

    • יובל יקר, לגבי ההפרדה בין השפוט האסתטי לאמנותי אתה מטיף למאמינה. בהקשר לשיפוט האסתטי של שירת לאור, מקבלת את טענתך שלא מגיע הפרס ללאור אם אבן הבוחן לשירתו היא השיר שאתה מדגים כאן, מסכימה לחלוטין. אבל שאלת הענקה או אי הענקת פרס על תרומה לתרבות אינה זהה לשיפוט האסתטי, היא חורגת מעבר לו לשיפוט תרבותי הכולל את האסתטי והאתי כאחד. היא אף אינה זהה לשיפוט המשפטי-פלילי. אין לערבב בין שלשת התחומים הללו.

    • תודה על הבאת השיר ועל דברי הפירוש שלך. פשוט מרתק להסתכל בשיר הזה, במסגרת הדיון על “ערך השירה של לאור”. השורה “חיינו השקטים הם מכלאותיהם הנעולות” – בכל זאת לא יכולה להיות חלק ממאמר עיתונאי. אם כן, לאיזה סוג של שיח השורה הזאת שייכת? לסיסמאות של הפגנה? גם כן לא בדיוק.

      בסך הכל השיר לא מוקפד, מפוזר שכזה. אבל אולי האינפלציוניות של הביטוי השירי הם חלק מהפרופיל של השירה הזאת, שהיא מצד אחד מסכנה, אבל מצד שני שייכת למרכז, למסורת של הנביאים המתריעים בשער וכו’ ולכן מרשה לעצמה עוד ועוד בתי שיר, עוד ועוד חזרות על אותו דבר?

      • הי אירית. לא טענתי שלאור אינו משורר, חלילה. הוא פשוט לא משורר טוב מספיק. יש לו יתרונות וחסרונות, אותם פירטתי במאמר המופיע בלינק תחת הרשימה הזאת. אין לי הרבה מה להוסיף. “חיינו השקטים הם מכלאותיהם הנעולות” היא שורה לא טובה, למרות שהיא לירית. ראשית, החיים אינם שקטים. זה שקר. לאור מתכוון שהאדם הפשוט לא מוחה, בניגוד ללאור הנאור, וזאת בהמשך לתימות ברכטיאניות וכו’. אבל חיים שקטים זה פשוט מדי. מישהו אחר אמר: “מרבית בני האדם חיים בייאוש שקט”. זה יותר טוב. לגבי המכלאות – המטאפורה פשוט לא עובדת, כי היא גסה, בנאלית. מטאפורה צריכה להפתיע, אם היא רוצה להיות בוטה (לעמיחי יש המון כאלה), או מרומזת. להגיד שהחיים השקטים הם ציות למכלאה זאת תימה מצוינת שאפשר לכתוב עליה הרבה, אבל באופן קצת יותר מורכב. אז אולי זאת לא שורת עיתון, אבל זאת ליריות עצלה.

        • ליובל, תודה על ההתייחסות לתגובה שלי. הראית יפה את חוסר-המושלמות של השורה “חיינו השקטים הם מכלאותיהם הנעולות”. אבל עדיין, לאור כמדומני הוא היחיד שיוצר את הצירופים האלה שהם בעצם שירה אך גם פלקט, ובכך הוא חשוב.

          כן, כן, בעיני לאור, “חיינו ” בהחלט שקטים!
          לאור לא רואה איזון ושיווי משקל בין הסבל של הישראלים מהטרור, מהמלחמות, מהאיומים, לבין הסבל שישראל מסבה לערבים שבתוכה ותחת הכיבוש וגם בארצות הסמוכות המעורבות עדיין בסכסוך.
          מי שאיננו שותף למבט הזה של לאור, השורה הזאת מדברת אליו פחות או לא מדברת אליו.

  6. ולסער- תודה. ואם בכל זאת קצת הומור, הרי שהשופט שבחר להעניק את הפרס – עמינדב DICKMAN שמו, היה אולי צריך להיפסל מעמדת השיפוט כתוצאה מניגוד האינטרסים השרוי בשמו.

  7. הניתוח שלך את הבעייתיות בשירתו של לאור הוא הטוב ביותר בזמן האחרון, ואכן לא מגיע ללאור פרס על שירתו.

    גם הכוחניות ורשת הקשרים שניתחת הן מאפיין בעייתי מאד של עולם השירה והספרות הישראלי – ולאור הוא בהחלט דמות כוחנית ובעייתית בו.

    עם זאת, ההפרדה שאתה מבקש בעייתית, מכמה טעמים.

    א. לאור לא נתן הכחשה גורפת ועקבית לנושא ההטרדות. למעשה בכמה הזדמנויות רמז בצורה בוטה (וילדותית) שאכן היו דברים. כך, שגם הגנתו של אלי אשד בתגובה קודמת היא לא ממן העניין. מי שהטריד – והסיבה שלא הועמד לדין היא בירוקרטית – משפטית (כלומר נושא ההתיישנו) יש בעיה משמעותית במתן פרס לו.

    ב. פרס הוא מתנה, כיבוד ציבורי. ולכן, כפי שציינת בצדק, יש בעיה להעניקו למי שמנסה להיות “אנטי ממסדי”. מה שכן, אין כל בעיה לא להעניקו למי שהוא אף חשוד. היה ויתבהרו החשדות – יהיה מקום לדון בפרס שוב. אם כי, לטעמי, מי שכותב שורות מתועבות כמו “במצותינו דם נערים פלסטינים” לא ראוי לפרס.

    ג. מי שיש לו בעיה להתפרנס, מוזמן לעבוד כשומר, כקופאי או כבייביסיטר. פרס ניתן לשם הכרה ביצירה וקבלתו היא הכרה במעניק הפרס- כך היה עם לאור.

    ד. הפרס ניתן מכספי הימורים של מפעל הפיס. זה מגונה, והיה ראוי לציין גם זאת.

    ה. במסה מצוינת וחשובה ציינת את הצורך בחיבור בין אתי ואסטתי. אי אפשר אח”כ להפרי בין אישיות לבין יצירה. אם האתי והאסטתי מחוברים, גם מעשיו של אדם הם חלק מדמותו הספרותית ויש לדון בהם יחד עם יצירתו הספרותית.

    ו. אולי פעם היו כמה יוצרים שעשו כמה דברים רעים ועדיין היו יוצרים משמעותיים. אבל – היו יוצרים אחרים שלא עשו את אותם הדברים. ובנוסף, פעם היו מפלים מזרחים, מחזיקים בעבדים וכפי שציינת במאמר זה – קצינים בכירים היו רואים במזכירותיהם “פרס ראוי”. זה היה, נגמר ואין לו כל הצדקה. גם אם היה לאור גאון ספרותי, לא היה מקום לתת לו פרס.

    משול הדבר לטענה שאין להעניק יחס שונה עתה לאנשים כעמנואל רוזן, אייל גולן, חנן גולדבלט או אחרים. והטענה כאילו אומנות, ספרות או שירה הן במימד אחר – אני חובב שירה, מאד, אבל שירה היא פשוט “עוד דבר” שאפשר לעשות. פשוט מתייחסים אליה קצת אחרת. אבל לא דאי להגזים בכך.

    ז. לכל הטוענים כי “ספרות” צריכה להיות רק יצירה המנותקת מהאדם. זו טענה שלא מחזיקה מים, וטוב שכך. ממש כפי שלא תדונו (וסליחה על ההקצנה) במיטב יצירותיו הספרותיות של היטלר כיצירות ספרותיות – כך אין לעשות זאת לגבי כל כותב אחר.

    ח. העובדה שפרשת הפרס הזה טלטלה את עולם השירה, וגבתה תגובה (כולל גיבויים מוזרים) מכל מני פעילים בעולם הספרות והשירה. לא מעידה דברים טובים על עולם זה. במקום לדבר על יצירה מדברים על פרס של מפעל ההימורים הממשלתי. זה מעיד על רדידות מצערת – לא של יחידים במיוחד, אלא של עולם ספרותי שלם.

  8. תודה ע. על הקריאה והתגובה. בנושא הפיצול בין האתי לאסתטי אני בהחלט סותר את עצמי במידת מה. אני עדיין חושב על הדברים, ואין לי תשובה גורפת. אבל אולי, אם להקיש מטענתך לגבי ההימורים, הרי שלפיכך דוסטוייבסקי לא צריך היה לקבל אף פרס (ואינני יודע אם קיבל כלל), כי היה מכור להימורים.
    לגבי האמנות – הרי משהו צריך להישאר חופשי בעולם הזה, לא? ישראל מלאה אמנות קונפורמיסטית, ואז לא חסר למי להעניק את הפרסים. לפעמים אמנות מאתגרת, חתרנית, אפילו לא מוסרית למראית עין מיידיתי, מתגלה בדיעבד כמוסרית. באמנות, כמו במציאות, יכולות להיות אינסוף דרכים אל המוסר והאמת, בתנאי שהיא מחברת בין המוסר ליופי. בחוק הדברים בהירים יותר, במידה ותופסים את מערכת החוק כטלית שכולה תכלת, והיא בהחלט לא.
    פוקו ראה בה זרוע של החזקים בחברה, ולכן מעט פתטי שלאור תובע עכשיו את מפעל הפיס. הוא צריך היה לתבוע את עצמו על ריבוי שירים ושורות גרועים וגרועות, פחות בשירתו המוקדמת, יותר בספרים המאוחרים, מאז “לילה במלון זר” (כולל), אף כי הגסות הלשונית, ושוב, לא מדובר במילים גסות אלא בשפה עיתונאית קלושה שירית, כוחנית בצירופה הצועקים, היו גם ב”נסיעה”וכו’.
    באשר לפרסים עצמם, והמרחב הציבורי, זאת בעיה סבוכה. קל לומר לאמנים ללכת לעבוד כשומרים, אבל שומרים, גם לפני שוחד הבחירות של ביבי, לא משתכרים יותר מדי, וקשה להתקיים ממשכורת כזו. יש אמנים שהשכילו לרכוש מקצוע חוץ ספרותי, עולה בדעתי דוד רוקח, משורר נהדר ונשכחלמרבה הצער. אז הציבור ומערכת הפרסים צריכים להחליט – או ששמים זין על אמנות, אמנים ותרבות (מה שקורה במידה רבה) ואז אין צורך בפרחים המבושמים האלה הנקראים פרסים, כלעג לרש (אם כי במקרה זה הסכום לא מבוטל). אפשרות שניה – לעשות מאמץ יתר לנקות את זירת הפרסים, במידת האפשר, מפוליטיקות, והפיתרון הנהוג כיום – פרופסורים – הוא גרוע.
    אמנות היא צורך בסיסי של מעטים. תרבות היא צורך של המונים, גם אם צורך מיוצר על ידי מדינה המבקשת לתרבת את אזרחיה, כמו גם את דחפיהם המיניים (בגלל זה הזנות חוקית, הלכה למעשה, בעוד בגידה יכולה להוביל לנזקים כלכליים גדולים עקב גירושין) (מה שלא מטריד אותי, כאדם שעיקר רכושו הוא אוסף של חמישה תחתונים לבנים ואוסף דיסקים). אז אם המדינה רוצה תרבות, היא צריכה לשלם.
    על זה היה, בין השאר, והינו עדיין, “מאבק המשוררים”בו התאגדו משוררים טובים יותר ופחות על מנת להעביר “חוק שירה” בכנסת, בדומה ל”חוק הקולנוע” שהביא לפריחה קולנועית גדולה בישראל.
    כך שהיחסים בין סובסידיה של החברה לאמניה לבין האמנות הינם נושא מורכב ולא קל. מה שבטוח, שמר לאור הציע למשוררי המחאה ללכת ללקק ישבני פרופסורים. כך שסוציאליסט גדול הוא לא, אבל חובב פרסים מהמדינה – כן.
    והערה נוספת – אין כאן שום סיבה למסיבה, ואיני שמח לאידו של לאור. מאיר ויזלטיר, בשיר נהדר בספרו “מכתבים ושירים אחרים”, פרסם שיר בשם “המצוררים” (וויזלטיר הוא אביו הפואטי של לאור, וטוב ממנו בהרבה, כמובן). ובכן, בשיר זה מתוארת עיר והדרך בה היא מתייחסת למצורריה (חיבור של משוררים וציירים). כך שאמן הנצלב, גם אם בעקבות מעשים שהיו או לא היו, אינו סיבה למסיבה.עם זאת, כאמור, אין רדיקליות שמלקקת לפרסים, או תובעת את המדינה כי לא קיבלה פרס. הפיתרון המומלץ מבחינתי לאמנים, בעיקר משוררים שאינם צריכים אלא מחשב, או לחליפין עט ופנקס, היא פשוט לרדת ברמת החיים. האמנות ראויה שישרתו אותה בצניעות, כפי שעשו למשל ציירי האיקונות שאף לא חתמו את שמם, וכל המהומה סביב “שמו הטוב” של אדם איננה ראויה לאמן אמיתי, בטח לא בלהט הצבאי הנלווה לזה בארצנו המיליטריסטית.

  9. שמו הטוב של לאור לא מענין אותי כלל – ולא טענתי ולא אטען שאסור למשורר או סופר לקבל פרס – אלא שחוסר עקביות מוסרית, וסתירות פנימיות מרדדות את מעמדם של משוררים. כך משורר הטעון לאנטי ממסדיות מקבל פרס מהמדינה, משורר או סופר הקורא לסוציאליזם מקבל פרס ממפעל הימורים.

    כך שהעניין הוא לא “שם טוב” אלא דמות המשורר / סופר. והדמות של לאור מגוחכת למדי, מלאה סתירות בין טענות עקרוניות לחנפנות.

    בכך הוא דומה לאחרים לפנניו ואחריו. טל ניצן קוראת ללפיד גבלס ולממסד הישראלי לא מוסרי ושמחה לקבל את פרס ראש הממשלה. שלומי חתוכה יוצא נגד “הממסד” ושמח לקבל פרס מלימור לבנת. ניר ברעם יוצא נגד עווולות הקפיטליזם ב”צל עולם” ומתגאה כשהוא מועמד לפרס ספיר. מואיז בן-הרוש מטנף על כל מה שלא מזרחי אבל מאושר לקבל כל פרס שבנמצא.

    דווקא בכך הם הופכים עצמם לקטנים, לא חשובים – לא מסוגלים לטעון טענה עקבית. דווקא כך הם הופכים לגרועים מקונפורמיסטים, הם פשוט לא חשובים.

    מי יקשיב לרועי חסן מעבר לפרובוקציה הרגעית שהוא מספק? אותו הדבר עם טל ניצן בשיריה הפוליטיים, חתוכה בן הרוש, בהר ושלל החברים הטוענים טענות “עקרוניות”, אבל רגע אחר כך “מלקקים את ישבניהם של פרופסורים” אם לקחת משהו משכתבת.

    ככה הופכים את המשוררים להסופרים לגרועי מקונפורמיסטים – הם פשוט החלק הנחות של העיסה החברתית – ילדים צעקנים אך מפונקים שמשחקים את תפקיד המרדנים. טועני טענות עקרוניות שלא מעניינים איש. “פעילים חברתיים” בעיני עצמם שמבכים את אבדן הפרס מטעם הממסד שאותו השמיצו אתמול. בקיצור – לא מסוגלים לקחת אחריות, לא על יצירתם, לא על דמותם, לא על החברה בה הם חיים.

    כל לאור, כך גם אחרים. למעשה, רובם.

    • אבל – מי הוא שנותן את הפרס? אם אפשר לייחס את הפרס לאיזושהי “חברה ישראלית” מופשטת, אפשר אולי להפריד את נותן הפרס מהדמויות שהשירים האלה מבקרים, או גם מהתופעות שהשירים האלה מבקרים.

  10. מה אומר ע.? טענה רדיקלית ומעניינת. אני לא חושב שהבעיה היא רק אצל משוררים, אלא אצל אמנים ישראלים בכללותם. יש כאן איזה היסטריה סביב כל רדיקליות, ואביא כדוגמא דווקא אמן קטן למדי – אביבי גפן. התחיל בהתרסה אנטי מיליטריסטית, התחבר לרבין – והופ – למרכז. זה מדינה קטנה, מאוימת, מפולגת לערבים-יהודים, עוני-עושר, דתיים-חילוניים וכו’ וכו’, והאמנות מקבלת על עצמה, במידה רבה, את תפקיד המאחה החברתי, במקום הראי. המחאה כאן היא אכן פרובוקטיבית-בורגנית, ולא רדיקלית באמת, כפי שציינת.
    ואמנות, בשביל לייצר קתרזיס שהינו בסיס הדרמה, כידוע, צריכה לשקף – האמן כמשקף חברתי אותנטי, גם של עצמו.

    עם זאת יש משהו מדכדך במיוחד בפוזיציה של המשוררים והסופרים הישראלים. רמת הקונפורמיזם, רדיפת הכיבודים, העדר החופש, כולם קיצוניים, לתחושתי, גם בהתחשב בכך שאנו חיים בעידן הצריכה בה הכול הפך מוצר.

    ועל רקע זה, מדכדכים כשלונו או התחמקותו הספרותית של לאור מלדון בפרשיה לתוכה נקלע, או אליה הכניס עצמו, באמנותו, תלוי בנקודת המבט ובאמת המשפטית, שאין לי מושג לגביה.

    האמן האהוב עליי ביותר בשנים האחרונות הוא דווקא בקולנוע – ריינר ורנר פאסבינדר. (לצד טרקובסקי). איכשהו, אני יודע שגם לאור מחובביו. לא אכנס לביוגרפיה של האמן הגדול, משורר הקולנוע הגרמני הגדול ביותר, והאמן הגרמני החשוב ביותר במחצית השניה של המאה העשרים. בכל אופן, סרט צידי שלו, המכיל קטעים של כמה במאים גרמנים, נקרא: GERMANY IN AUTUMN. הפרק של פאסבינדר אורכו כרבע שעה לערך, והוא פשוט מצלם בביתו, הכי דוקומנטרי שיש, את האלימות שקיימת בו כלפי בן זוגו, ארמין מאייר, שזמן לא רב אחרי הצילומים, כשפאסבינדר הודיע על נטישתו, התאבד. המערכת הפוליטית והדיון שם נסוב סביב התקופה שבה פעלה חוליית הטרור של באדר מיינהוף.
    בקיצור, פאסבינדר מציב שם מראה קשוחה, אלימה, מול אלימותו, תוך הרהורים על מהות הדמוקרטיה ומידת הפאשיזם המצוי בכל אדם.
    ואיך זה נוגע לעניינו? בכך שלאור, גם כמשורר (בשירים לא מוצלחים במיוחד) אבל בעיקר כסופר, ניסה לגעת באלימות הגברית. (וזאת, בלי להתייחס שוב לפרשות ולתכנית הטלוויזיה וכל זה). כלומר – האמן כמשקף של הצד האפל יותר של הקיום. ובאחת הביוגרפיות על פאסבינדר אומר הביוגרף על הבמאי הגדול, בנסותו להצדיק את הסאדיזם שלו כאדם, שבמסגרת תפקידו כאמן היה עליו לחקור את הצדדים האפלים של הקיום האנושי. מובן שאינני מסכים, ואמנות איננה הצדקה לשום אקט אלים.
    אבל פאסבינדר הציב מראה טהורה בפני הצביעות הגרמנית ובפני אלימותו גם יחד. ללאור אומץ באמת להתמודד, אמנותית, עם הסיטואציה אליה נקלע, או הכניס עצמו, וגם לא עם ההשלכות, באמנותו. יותר קל לצעוק, לגייס פרופסורים, ולתבוע את מפעל הפיס ועוזי דיין. כמה מיליטריסטי. כפי שגם לא יכל להתמודד בגלוי עם השבר של השמאל הישראלי שאחרי אוסלו (וגם לא בולי, גרוסמן, ולא עמוס עוז, בספרו החדש והחתרני כביכול, על היסטוריה אלטרנטיבית של ציונות בלי מדינה, אבל הספר יפה בכל זאת, כי תיאורי ירושלים יפים, ועוז מתאר טוב) .

    לכן אין לנו פאסבינדר משלנו, אם כי כאמור, יותם ראובני קרוב יותר להצגת הראי האפל, ב”פשר המעשים” שלו, אבל איש לא קרא את שבעת הכרכים בני מאות העמודים.
    לסיכום:
    -קטגורית- אמנותית: כמבקר שירה אני קובע, על פי מיטב הכרתתי, שלאור לא ראוי לתשומת הלב הרבה שהופנתה לשירתו. כך גם שירת אגי משעול, רוני סומק ועוד. היוקרה (שהיתה אמורה להתלוות למאה אלף השקלים של פרס לנדאו, מי שלא יהיה הלנדאו) לא הושגה ביושר אמנותי (בשירתו) אלא בבניית פוזיציה רדיקלית עם שמירה אולטרא שמרנית מבחינה צורנית, ולא מספיק חתרנית תמאטית. בשביל אמן בעידן שאחרי זרם התודעה שום דבר פחות מרפלקסיה עצמית אכזרית בלתי אפשרי אם רוצים לתת מראה אפלה אמיתית מול המציאות. בתרבותנו כל דאלים גבר, ומי שצועק הכי הרבה, או רוצה הכי הרבה להתפרסם, כמו סלב, מצליח. ככה זה אצלנו בהעדר מערכת ספרותית בוחנת ורצינית. אפשר לנקוב בשמות של לפחות שלושים משוררים ומשוררות, שחלקם לא זכו ולו בפרס אחד, שראויים יותר לפרס הנכבד.
    – משפטית: אין לי מושג. יש חוק, ומי שעבר עליו צריך להיענש.
    אמן טוב יכול להפליג למקומות אפלים (אלפרד דבלין, הרמן ברוך, תומאס מאן, חיים יוסף ברנר, א. נ. גנסין, אצ”ג ועוד) מבלי לפגוע באיש במציאות. למעשה, לדעתי, האמנים החיוניים ביותר הם אלה המסוגלים להציג את הצד האפל של הקיום ושל הנפש, מאחר ורוב הזמן אנחנו חיים בעולם בורגני, או שמנסה להיות בורגני, יעיל, מציג בריאות ושמחה כהוכחה להצלחה. ואכן, הפרובוקציות של השמאל, המזרחיות, העוני או הפמניזם מנפיקים שירה רדודה, אמנות רדודה (עם הבלחות אותנטיות מעניינות, פה ושם). ובכך עוד לא דיברנו על לשון השירה, כשבשירה, מה לעשות, הצירופים הם העיקר, כפי שבציור, שילוב הצבעים הוא העיקר.

    • אני ממשיכה לקרוא אותך, בעניין גדול, תודה רבה! הגעתי למאמרים שלך מפני שעכשיו אני קוראת את ספרו של יצחק לאור “אהבת עולם” ואני מחפשת דיון נבון על הרומן הזה.
      יש שתי נקודות שמחדשות לי, בדברים שלך: קודם כל הרעיון שהאמנים הישראלים לוקחים על עצמם תפקיד של מאחים! זה מעניין כל כך! וזאת גם הסתכלות חיובית על תהליך ההתברגנות. בדרך כלל חשבתי שהשמרנות והממסדיות שניכרת באמנים המפותחים קשורה לבהלה החומרית שלהם וכמעט הייתי אומרת קשורה לשילוב בין הבהלה החומרית לבין הצורך להקים משפחה והוודאות שאי אפשר לגדל את הילדים בלי לאמץ את הישראליות הרגילה הקונצנזואלית.
      הנקודה השניה היא התביעה שלך שלאור יתמודד כאמן עם האלימות שלו. כאן לא הבנתי עד הסוף את דבריך, מפני שהרי בספרים “עם, מאכל מלכים”, ו”אהבת עולם” יש תיאור רחב של אלימויות מהמון סוגים. ובעצם בספר “עם, מאכל מלכים”, הניתוח של האלימות הישראלית הבין-אישית, יחד עם הנושא של הכריזמה הגברית, והמון נושאים של כבוד, גאווה, עלבון וההשלכות שלהם על ניצול הנשים – הוא החידוש של הרומן ההוא.
      אבל אמשיך לחשוב למה הכוונה שלך בתביעה הזאת.

  11. ליובל
    הבאת זווית הסתכלות חדשה על הסיפור העגום הזה.
    אפשר לכתוב ממנו תסריט מצוין ומורכב לסדרה האמריקאית “חוק וסדר”. הצרה היא שזה לא “סיפור” ולא “תסריט”, אלא חיים של בני אדם.
    לגבי דידי, “האיש הרע” של הסיפור הוא דיק מן (שלא כמוך, אני לא יכול ללעוג לשמו כשאני עצמי נושא את השם “פישר”). הסיפורים האלה על לאור ידועים כבר שנים, ברור היה שתקום מחאה נגד הפרס, אבל דיקמן ביהירותו רצה להראות כמה הוא גיבור, כמה הוא “איש ספרות אמיתי” שלא מתחשב בבורגנות. כך בגבורתו גרר לביצה עמוקה את כל הנפשות הפועלות.
    יצחק לאור כבר זכה למספיק כיבודים מהממסד, גם שיר שלו נכנס לתכנית הלימודים בתיכון. 100,000שח זה סכום מכובד, אבל לא שווה את עגמת הנפש של הנשים הנפגעות,עלבון בנו של לאור , של רעייתו וגם (רחמנא ליצלן) של לאור עצמו.

  12. הי גיורא, לא יודע. מה ששווה להילחם עליו שווה להילחם עליו. לא צריך להירתע בגלל “הציבור”. ואי אפשר להרשיע אדם על מה שלא הורשע בו. לא יודע מה היה, ובכל מקרה, אם יש לקח מהסיפור הזה, זה דווקא שכל מי שהוטרדה באופן שאינו רק איזה מחמאה טפשית וולגרית, אלא משהו יותר רציני, צריכה להתלונן באותו יום. כאמור – לא התלוננת, מישהי (או מישהו) אחר יפגע.
    אבל אפרופו דיק מן, הרי שכל זירת הרוח בישראל, מידידך מירון ועד לדיקמן ללאור, היא מאוד פאלית, מאוד כוחנית, כמעט כמו איזה חטיבת גולני, רק בשירה. חבל. ולגבי דיק מן, הרי שתרגומיו הם לצנינים בעיניי, כבר שנים. תרגומיו החצציים מרוסית, כמו גם תרגומו לברודסקי. בניגוד לתרגומי דיקמן האב שצולחים יפה יחסית את מבחן הזמן.
    ולגבי הפואטיקה של לאור, עלה בדעתי עוד עניין – השפעת דליה רביקוביץ’ המאוחרת, ואף לאה גולדברג, הפואטיקה של הקורבניות, אומללות הנפש, התחברה אצל לאור להתרסה כל כך דו מימדית של “אני הצודק האותנטי וכל הפרופסורים ואנשי הצבא שקרנים”. מאיש רוח המתיימר להיות זכאי לפרסים כה נכבדים, הייתי מצפה לקצת יותר מורכבות בבניית הסיטואציה השירית, אם כבר אין לו מה לתרום מבחינה פואטית-צורנית-לשונית לשירה העברית.

  13. יובל, מאמר נהדר. ככותב אל כותב אכתוב לך – לא הייתי עושה זאת טוב ממך. יצחק לאור לא ראוי לפרס כי הוא באמת אינו משורר מספיק טוב. הוא נופח לממדים אדירים בלא כל הצדקה. כל המשוררים שמנית ברשימתך טובים לדידי הימנו. עם זאת, כל הפסילה שלו על רקע אישי-אתי היא מאוד בעייתית.

  14. תודה.
    הדיון גם נובע, במידת מה, מהכריזמה של לאור. נזכרתי במינהר פפרקורן, ההולנדי הנודע ב”הר הקסמים” של מאן, בהקשר של הכריזמה. וגם בניתוחו של מקס ובר את הכריזמה.
    כאמור, לדעתי, הפרוזה של לאור, על אף חוסר העריכה שלה וחוסר אחידותה, טובה משירתו. כך גם מסותיו.
    אולי הערה אחרונה בעניין, ובעיה נוספת ברעיון הפרס לשירת לאור (שכאמור, בוטל מטעמים שגויים), הינה בהשפעתה על שירה צעירה. לכך יש להוסיף את הכריזמה. זהו מודל כושל לשונית, עיתונאי, אבל מודל שהשפיע השפעה מזיקה על השירה הצעירה או הצעירה-המזדקנת-מתברגנת, כזו של אלי אליהו וליאור שטרנברג ואחרים (לא באספקט הפוליטי, אלא בחריזה הפנימית – הגסה, הקלה מדי, שהינה כאמור קלקול מסוים של חריזת זך, בגלישת השורות, ובעיקר – בצירופים צורחים=צורמים, בבנאליזציה רגשית. רואים משוררים צעירים וצעירים פחות ואומרים – אם צעקות חסרות טרנספורמציה אמנותית נתפסות כשירה במיטבה, אז למה לי להשקיע ולשבור את הראש בכתיבת צירופים חד פעמיים, או תיאורים מקוריים באמת. אפשר להתרשל ולקבל פרסים) (אליהו גם אימץ מלאור את הציטוטים התלמודיים, המודבקים, בחזקת אינוס דרשות יהודיות לחילוניות) .(וזאת, מבלי לשפוט את שירת השניים).
    ועוד דבר- שירת לאור פשוט בהירה כעיתון, אז אנשים נהנים מיכולתם להבין את השירים-סיפורים, כלומר – נהנים מהעובדה שהנה, הם מבינים את הדבר ה”מוזר” הזה שנקרא שירה. ולא ששירה בהירה היא בהכרח גרועה, או בעייתית, אבל אז כאמור יש לטעון לפחות את השיר הסיפורי בדרמה של סיטואציה מורכבת, לא הניגוד אני-אתם, שמקורו בביאליק, ולפני זה בנביאים התנכ”יים, ניגוד שאומץ על ידי ויזלטיר, בשירים מורכבים, ורודד בדיכוטומיה הלאורית של “האני הסופר-משורר עני קורבן חסר משרה מול כל הקרנפים האקדמאים והצבאיים”.
    וחבל, חבל מאוד, כאמור. היה כאן סיכוי למראה אפלה אמיתית, מנוגדת לאסתטיזציה של אלירז-אור-משעול-וגם סומק המאוחר יותר (כל אחד ואחת מהם בדרך שונה), וההזדמנות הוחמצה. כמו גם ההזדמנות של מרבית סופרי השמאל הישראלי.

  15. תודה על נקודת המבט שלך. ההבחנה שהפרוזה של יצחק לאור טובה יותר מהשירה שלו – מעניינת מאוד! ובלתי רגילה, כי בדרך כלל שיריו של לאור זוכים להערכה ואילו הסיפורת שלו לא מוזכרת, אין יחס אליה. אבל נכון מאוד, יש הבדל גדול בין השתיים, ואולי ההבדל החשוב והגדול הוא שבסיפורת מוצגת אלימות לסוגיה, אלימות גופנית בין גברים, מכות וכו’, ואלימות מינית מסויימת, והרבה מאוד אלימות מילולית, וב”עם מאכל מלכים” גם כל מיני יחסי ניצול גסים חשופים. ובשירה מוצגת “הרגישות של הליריקן”. באמת האנטומיה של האלימות והגסות בסיפורת – יש בה חידוש, בעוד שהנפשיות של המשורר כפי שהיא מתבטאת בשירה אין בה חידוש או עניין.
    באשר לשאלה על פרס לתימטיקה – זאת שאלה גדולה מאוד! ייתכן שאפשר להכניס את התמטיקה לשיקלול. בכל אופן התנגדות לכיבוש ולצבאיות טוענים את השירה של לאור בכעס מיוחד במינו, ובמין אנרגיה דיבורית. ובכך יש ערך גדול.

    באשר לעליית כוחן של הנשים – הלוואי שזה היה נכון. הלוואי שהנשים באמת מתחזקות. כמו הרבה תנועות שיחרור, יש אולי הגזמה בכעס הנשי ובחוסר הפשרה של מדעי הג’נדר אבל כך טבען של תנועות שחרור. כמובן כמו השחרור של העולם השלישי, אפריקה, וכו’ – לא תמיד באמת משתחררים, למרות הרטוריקה הגבוהה-גבוהה.

  16. תודה. השירה של לאור מובנת, אז היא יותר פופולרית מהפרוזה. הפרוזה בלי ספק טובה יותר, כי לאור הוא משורר נרטיבי, והנרטיב, מה לעשות, מקומו בפרוזה. שיר לירי איננו סופג טוב אלימות גברית. העניין הוא גם שבפרוזה (לפחות ב”עם מאכל מלכים”) ה”מראה האפלה” של שיקוף התכונות השליליות של האדם עובדת אצלו טוב יותר, כי כשהוא כותב על איזה אלוף, קל לו יותר לבקר מאשר בשירה הלירית, בה האני במרכז, ולאור לא חזק בביקורת עצמית, שהיא תנאי ראשון למבקר חברתי מעמיק. וגם ה”עם מאכל” בעייתי מאוד, מאוהב בעצמו, וצריך היה לסנן משם שישים אחוזים, אבל לא בתחום הבוטויות או האלימות או המראה האפלה, אלא בתחום הפטפטת. ו”אהבת עולם”, ממה שהתרשמתי, החדש של לאור בפרוזה, סורס על ידי העורכות. ובמקרה של לאור – אפילו עורכת שמבינה ספרות, אבל נשבתה במערכת הלחצים הכלכלית שנקראת הוצאה לאור. תרתי משמע.

  17. אה – איך סורס “אהבת עולם”?
    ועכשיו אגש לקרוא את המאמר האחר שלך על לאור.
    אגב, את הספר הזה “אהבת עולם” אולי אנטוש, לאחר שיתברר לי בני כמה הם הדוברים. כלומר הם מספרים על גילאי 18-20-24 שלהם אבל עוד לא ברור בני כמה הם כאשר הם מספרים.
    זה חשוב לי כדי להבין את מידת הניפוח שלהם, החשיבות שהם מעניקים למהפכנות שלהם, להתנגדות שלהם לישראל, לחברות שלהם, לאהבה ולנאמנות שלהם, לעיצוב העצמי שלהם, לתיאוריות שהם קוראים, לחשיבה שלהם. הניפוח הזה והביטחון הזה דוחים מאוד.
    כל העניין הזה של אהבת-עולם (של הדמות רות אל הדמות דוד? ושל שאר הדמויות לרות? – טוב אני רק בהתחלה) הייתי שמחה לדעת יותר על מקורותיו הרעיוניים. יש הרגשה שהיציבות של הרגשות והנאמנות לרגש הגדול הן אידאל פסיכולוגי, כמעט אפשר לחשוב על פסיכולוגיה אידאלית מן המסורת הרוסית?

    • עדכון מהליך הקריאה ב”אהבת עולם” מאת יצחק לאור – לעת עתה לא נוטשת אלא להיפך הספר נהיה קצת יותר מעניין. עדיין התכסיס התחבירי לא מוצא חן (השמטת נושא המשפט, שילוב מתארים בלי מילות קישור, בין פסיקים, ועוד) אבל מצטייר פרוייקט שאפתני של לאור, שקורא להתחקות אחריו.

      • עדכון הקריאה – לא נוטשת אלא להיפך! איזו מטלה לאור הטיל על עצמו. כל הכבוד למרות הבעיות והבלגן.
        במה העורכת סירסה את כתב היד?

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

8 + 16 =