הפסיכולוגית והסופרת רות נצר פרסמה בימים אלו ספר חדש – נפש הקולנוע: ארכיטיפים ומיתוסים בסרטים – ובו מחקרים על סרטי קולנוע שונים מנקודת מבטה של פסיכולוגית חוקרת.

הנה חלק מהפרק הרביעי, העוסק בגרסה הקולנועית של הספר “שר הטבעות”:

הסרט שר הטבעות, אחוות הטבעת של פיטר ג’קסון (Jackson 2001) הוא הסרט הראשון בטרילוגיה שנעשה בהשראת ספרו של ג’ון רונלד רעואל טולקין (Tolkien 1979). הסרט מפגיש אותנו עם סיפור דמיוני וחביב לכאורה, אבל בתשתיתו רובץ איום אפל וטורד מנוחה, ששייך – אולי יותר מתמיד – לימינו אלו. הכול מתחיל בתשוקה לטבעת הזהב. והרי באגדות רבות מסופר על טבעת קסמים. ביצירתו של טולקין, טבעת הזהב מזכה את בעליה בחיי אלמוות, והוא גם זוכה להיות בלתי נראה – אלו איכויות-העל שהטבעת מעניקה. ואולם מתברר שהטבעת משתלטת על מי שמחזיק בה, משעבדת אותו ופוגעת בו לרעה, וכך אריכות הימים הופכת למעמסת יתר ולמצוקה; תכונת הבלתי נראה הופכת את קיומו העצמי של מי שעונד את הטבעת לקלוש ובלתי ממשי, והעיקר – תכונותיו החיוביות כגון חוזק, כוח רצון וכנות נבלעות על ידי כוחות האופל, כי הטבעת נוצרה על ידי הכוח האפל, ונועדה להרע. הטבעת בעלת קיום אוטונומי, והיא אף נמשכת לשוב אל כוחות הרוע שיצרו אותה.

טבעת נושאת את המשמעות הסמלית של המעגל, רצף המשכי אין-סופי ושלם. לכן היא מסמלת שלמות ונצחיות. טבעת גם מסמלת ברית מחויבות, כמו טבעת נישואין, אבל גם כוח ושליטה, כמו טבעת המלכים. כשטבעת עשויה זהב, משמעותה הערכית מתעצמת, שכן הזהב מסמל שלמות עליונה. אבל בסיפור של טולקין שולטים ההיבטים השליליים של הטבעת: האין-סופיות המעגלית של הטבעת מתורגמת לחיים אין-סופיים שכרוכים בסבל. הכוח והשליטה, מרכיבים חשובים בתודעה האנושית, מתורגמים לכוחנות ושתלטנות טוטלית. האיכויות הפנים-נפשיות של שלמות רוחנית ושל כוח ושליטה פנימיים כלל אינן מתבטאות כאן.

כל מרכיב בחיי האדם ובנפשו (כל ארכיטיפ) הוא כפול פנים. לצד המרכיב החיובי, כל ארכיטיפ מכיל גם היבט שלילי, שעלול להשתלט על נפשנו אם לא נשגיח על עצמנו במודעות מתמדת. אפשר לומר על טבעת הזהב מה שרוברטו קאלאסו (Calasso) כותב בספרו על המיתולוגיה היוונית על שלמותו של הכתר, שהיא “השלמות המכילה בקרבה את התרמית”. הטבעת יכולה להיות מתנה יקרת ערך, אך היא עלולה גם להיות, כמו אצל טולקין, בניסוחו של קאלאסו  – “מתנת אלים מורעלת” (קאלאסו 1999: 22).

במיתוסים רבים ישנו ניסיון להשיג חיי אלמוות: ניסיון שווא שטומן בחובו קללה, כמו בסיפור “בן האלמוות” של בורחס (Borges) (2000).[1] היבט אחר מצוי במיתוס האלכימי, אשר בו הותמרו המאוויים לחיי אלמוות לחיפוש היסוד האלמותי-נצחי-רוחני בנפש האדם. ואילו אצל טולקין, המאוויים הקונקרטיים לחיי אלמוות מתממשים. עניינה של טבעת הכוח הוא אפוא הגשמת המאוויים הקונקרטיים. ואמנם, בכל פעם שנאחזים באובייקט קונקרטי (כאן זו טבעת הזהב) כמקור בלעדי לסיפוק המאוויים, ובייחוד מאוויי האגו והצל כמו כוח, שליטה, כבוד ועושר, אורבת סכנה להחמצת היעד של הגשמת הערכיות הרוחנית, שהיא האיווי האמיתי של הנפש (והרי כך גורסות רוב המיתולוגיות-הדתות והתורות של מחפשי הדרך לדורותיהם). מלכתחילה, טבעת זהב מסמלת שלמות פנימית. אבל הטבעת נוצרה כאן על ידי שר האופל הנורא, שבממלכתו “הצל לא נרדם”. לכן מעגל הטבעת כאן אינו מסמל ואינו מאפשר את שלמותו המקודשת של המעגל הנפשי הממורכז (העצמי) של מי שעונד את הטבעת, אלא את המעגליות החוזרת על עצמה (מעגליות האורובורוס), שתקועה בכוחות ראשוניים-דחפיים (האיד והצל) ללא התפתחות מהם וכן את הריכוזיות הכוחנית.

מי שיוכל להציל את האנושות הוא פרודו, הנער משבט ההוביט. את המשימה מלווה מורה הדרך, דמות “הזקן החכם” – הקוסם גאנדאלף. כמו מרלין באגדת המלך ארתור, הוא מגלם את דמותו של הרמס, השליח האלוהי במיתולוגיה היוונית, שמסייע לגיבורים במשימתם. גאנדאלף יודע שאין דרך להינצל מכוחות הרוע ולכן יש להשמיד את הטבעת ולהשיב אותה לכור שהותכה בו, כי אסור שהכוחות הכל-יכולים יהיו בידיו של מי שמופעל כולו בידי כוחות האופל, שמכונה שר הצל הגדול. אסור שהכוחות הגדולים יהיו בידי הבלתי ראויים.

המאבק בין כוחות הרע לכוחות הטוב, בין כוחות הצל לכוחות הערכיים, שמתחרים ביניהם על הכוונת האדם והשליטה בו, הוא מאבק נצחי מיתי. המאבק על האובייקט יקר הערך מוכר כבר מהמיתוס ההודי הקדום, אשר מספר על מאבקם של האלים והשדים על מְכַל השיקוי היקר, הוא ה”סוֹמה”. וכבר אנו רואים שבסיפור של טולקין, שהוא כעין מיתוס חדש של זמננו, מהדהדים מוטיבים ממיתוסים קדומים. ההדהוד מתקיים הן בדמיון בין המוטיבים והן בהעדרם או בהיפוכם.

את טבעת הזהב ושימושיה השליליים פוגשים כבר במיתוסים הנורדיים והגרמניים הקדומים. שם, במגוון נוסחים, הטבעת שמורה על ידי דרקון ומעניקה חיי אלמוות או יכולת להכפלת העושר. הגמד הרע מטיל עליה קללה, שתביא רע על כל מחזיקיה, ותפקיד הגיבור (זיגפריד) הוא להרוג את הדרקון ששומר עליה. במיתוס הגרמני של טבעת הנבלונגים (שהוא גם הבסיס לאופרה של וגנר [Wagner]), הגמד מעצב טבעת מזהב שנמצא במי נהר הריין. עוצמת הטבעת מאפשרת לו לשעבד את אחיו למען תאוות הבצע שלו, שררה, שוד ורצח, ובסופו של דבר, הטבעת מושבת אל מי הריין. נראה שאלו המקורות העיקריים למיתוס של טולקין.

מסעו של פרודו מזכיר לנו על דרך ההיפוך את המיתוס הקלטי-נוצרי של מסע הקווסט (החיפוש אחר הגביע הקדוש) של אבירי המלך ארתור (נצר 2004: 390). פרודו וחבריו הנלווים אליו מקיימים את אחוות הלוחמים, שדומה לאחוות אבירי השלחן העגול של המלך ארתור (האם מעגל הטבעת אינו מזכיר על דרך ההיפוך את השולחן העגול של המלך ארתור?). הם יוצאים למסע הצלה של האנושות, מצוידים באמונה בשליחותם. ואולם בניגוד למסע הקווסט, מטרתם אינה למצוא את הגביע הקדוש שיביא מרפא, שלמות וגאולה רוחנית, אלא להשמיד את החפץ רב-הערך. בשר הטבעות, החפץ רב-הערך – הטבעת – אינו בעל תוקף רוחני-מקודש כמו הגביע, אלא חפץ שממלא מאוויים חומריים. האמונה הדתית של דורות עברו והחיפוש אחר משמעות רוחנית גבוהה, שהתגלמו בגביע הקדוש ובטבעת הזהב, אינם בנמצא כאן. במקום הערך האלוהי כשלעצמו, מוצבים כאן ערכי האחווה האנושית והאמונה במחויבות להצלת האנושות, והם שמעניקים לפרודו ואנשיו את הנחישות לביצוע משימה. הערכים ההומניים של ארכיטיפ הטוב הם שעומדים לרשות האנושות כנגד כוחות הרוע בנפש ובעולם.

טולקין יודע שלא תמיד הצפרדע המכוער ימשה מן המים את האובייקט המוזהב כדי להשיבו לעלמתו (לעומת סיפור האגדה על הצפרדע שהשיב לנסיכה את כדור הזהב והפך לנסיך לאחר שהנסיכה נשקה לו). פעמים רבות הצפרדע רוצה את האובייקט המוזהב לעצמו; הוא יחמיץ את האפשרות להפוך לנסיך ולעולם יישאר צפרדע. אכן, טבעת הזהב נמצאה במים. וההוביט שמצא אותה (בילבו) טען לבעלות גמורה עליה. או אז מתברר שאמונתו בבעלות על החפץ היקר היא עצמה עדות לכך שהטבעת משחיתה אותו. הוא גם זוקף לזכותו את אריכות הימים שלו ואינו מייחס אותה לטבעת. אבל הכוחות הגדולים הם מעבר לבעלותו של האדם; הם רק הופקדו בידיו לזמן שאול. כל מה שיש לו לאדם הוענק לו לזמן שאול. הכול בא מן המים וישוב אל המים: מי הנפש הכלל-אנושית, שהייתה עוד בטרם נהיה כל יחיד.

כך כותב פילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי בן המאה ה-1 לספירה:

והנשמה – מאין באה ואנה תלך ועד מתי תשהה אצלנו?[…] ואימתי קנינו אותה?[…] יותר משאנו שולטים הננו נשלטים ויותר משאנו מכירים אנו מוכָּרים: כי היא יודעת אותנו […] והכל האִם קניני הוא? […] והאומנם קניני הוא הדיבור? […] וכן לגבי התחושה לא אמָצֵא אני אדון, אלא עבד אני לה ההולך בכל אשר תובילני היא […] אכן מכל האמור מתחייבת המסקנה שמשתמשים אנו בדברים לא לנו ושלא קנינו לעצמנו לא תהילה, לא עושר, לא כבוד, לא שררה, לא כל מה שלגוף או לנפש, ואף לא את החיים עצמם, ואם יודעים אנו שרק שימושם ניתן לנו, ננהג בהם כובד ראש כיוון שלאלוהים הם” (פילון 1987: 31).

זו הסיבה שבמיתוס של הגביע הקדוש, המלך מקבל את החרב היקרה ואת הגביע כמתנה זמנית, שנועדה לסייע לו בהגשמת תהליך ההתפתחות הרוחנית. לאחר שהמלך ארתור מסיים את מאבקו למען איחוד הממלכה הוא משיב את חרבו למים. גם הגביע חוזר למרומים לאחר שמילא את משימתו וריפא את המלך. ואילו אצל טולקין, הטבעת חייבת לחזור לכור מחצבתה כדי להשמיד אותה, מכיוון שאין יודעים להשתמש בה כהלכה. האם האנושות אינה מחמיצה את האיכויות יקרות הערך שהוענקו לה בשל מאוויי כוחנות ושליטה? יתרה מזאת, יש להשמיד את הטבעת מכיוון שעוצמת הרע גדולה מכוח אנוש. והרי הטבעת חושלה על ידי שר האופל עצמו.

בדורות הקודמים ידעו מיסטיקנים מכשפי מאגיה לדורותיהם כגון מקובלים וחכמי האלכימיה שאין לגלות את סודותיהם לאדם שאינו ראוי, פן ישתמש בהם לרעה (הרי אפילו בכוחות רוחניים אפשר להשתמש לרעה). היום יודעים זאת שומרי סודות האטום. בשר הטבעות, אלו שחפצים להשתלט על הטבעת הם אנשים שאינם ראויים, שנשלטים על ידי כוחות הרוע ומגמתם הגשמת הרוע (נצר 2004: 420).

הסיפור על טבעת הכוח והעוצמה הוא אזהרה כנגד מאוויי היתר של האדם, שאינו מוכן להסתפק במגבלות קיומו והוא שואף לחיים אין-סופיים ולכוח אין-סופי. בסופו של דבר אותו כוח משתלט עליו ומאיים להרוס אותו. אי אפשר שלא לראות את האנלוגיה בין הסיפור לבין ההתרחשויות הרות האסון של המאה ה-20, כשהפאשיזם והנאציזם פעלו להשמיד את האנושות והאנושיות. כמו כן נראות כאן הסכנות האפשריות בניצול כוחות-העל של האטום למטרות השמדה. כל אלו כבר קיבלו ביטוי באגדת הגולם (מהמאה ה-16) שהייתה אזהרה מפני שימוש בכוחות-העל היצירתיים של האדם, כי הגולם קם על יוצרו. כמו טבעת הזהב, גם את הגולם יש להשיב למקורו (הגולם ישוב לעפר; הטבעת למים; החרב לאש; הגביע לאוויר), כדי לנטרל את כוחו וכדי שבני האדם לא ישתמשו לרעה בכוחות הצל הגולמיים שבהם.

בראשית המאה ה-20, לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כתב הסופר האוסטרי גוסטב מיירניק (meyrink) את גרסתו לסיפור הגולם (מיירניק 1997). בסיפור הגולם שלו, המפגש של גיבור הסיפור עם הגולם מאפשר לגיבור להתמיר את הכוחות הגולמיים-צִליים שהגולם משקף לו מנפשו שלו, כדי לעבור תהליך של התפתחות נפשית ולהכיל באישיותו את ניגודי הטוב והרע. כך הגולם משרת את תהליך ההתפתחות הרוחנית שלו. המיתוס של טולקין נכתב מעט לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה (1949-1937), כאשר כבר אין בו אמונה בשאיפה הנצחית לטוב, בתהליך של היחיד בינו לבין עצמו, וגם אין בו את האמונה של האלכימאים בדבר האפשרות להתמיר את הרע לשירות הטוב. טולקין מפוכח דיו לזהות את עוצמות הרוע האין-סופיים (מסתבר שהאין-סופיות שייכת לרוע ולא לאריכות חיי האדם), לזהות שאי אפשר לשנות עוצמות טוטליות של רוע דמוני (הרי מאז ומעולם הדרקון הקדמון הוא היצור שהגיבור חייב לנצח!) אלא יש להשמידן. כתיבתו מבטאת את התובנה שמול כוחות הרוע הדמוניים חייבים לצאת בעיקר במאבק אקטיבי וקולקטיבי של הישרדות. אם בו בזמן הגיבור מצליח לשמור על צלם אנוש ואחוות אנוש, ומתפתחים בו כוחות פנימיים במסע זה, שהוא מסע חניכה לחיים – הרי זו הטבעת האמיתית (במשמעות הסמלית) שהוא זוכה לה. ולראיה, הטבעת (הקונקרטית) עצמה אינה משמשת לפרודו ככוח פלאים שמסייע לו במשימתו, בניגוד לקמע “אוריין” בספר הסיפור שאינו נגמר מאת מיכאל אנדה (Ende 1985).[2]

אבל ישנן גם טבעות אחרות; טבעות שמתעתעות בנו להאמין שהן טבעות של שלמות רוחנית קדושה. בשם אותה השלמות המקודשת הן מכורות לכוחות השליטה והכוחנות, ובסופו של דבר, לכוחות הרוע וההרס. כאלו הן הדתות שמעדיפות את העיקרון האלוהי על פני הקיום האנושי. אלו שמאמיניהן יוצאים למסעות צלב נגד הכופרים למיניהם ומחסלים את כל השונה מהם, ובו בזמן את האנושי שבקרבם הם. אכן, כוחות הצל מבצבצים ומאיימים לפרוץ אפילו מתוככי הקדושה, כי גם הקדושה עשויה להיות ה”שלמות המכילה את התרמית”.

ואולם בל נטעה לחשוב שהסכנות אורבות רק מאצל הרע הקולקטיבי-החברתי, בדמות הפשיזם הכריזמטי או הפונדמנטליזם הדתי באשר הוא. הרע שמאיים להשתמש לצרכיו בכוחות-העל ובכלל – להשתמש ברע לצרכיו באופן שמשחית אותו והורס את זולתו – מאיים לפרוץ בקרב כל מי שקרוב לשררה. הרע מאיים על כל מי שתפקידו מעניק לו כוח; על כל מי שטובות ההנאה הציבוריות קרובות לצלחתו וכן על כל מי שעונד את טבעת הזהב של מחויבות הנישואין, והוא רומס את משמעותם כשלרשותו עמדת כוח אלימה מול בני משפחתו. ואולי הרע עשוי להתנפל על כל אחד מאתנו בחיים הפרטיים והביתיים שלו. המיתוס של טולקין אינו מדבר על ממלכת שרים, קוסמים והוביטים מארץ דמיונית שדוברים בה שפה זרה. הוא מדבר עלינו.


[1] בורחס מספר על נהר נסתר שמטהר את בני האדם מן המוות. הגיבור מגיע אל קריית בני האלמוות הנעלמה שבקצה העולם, ומוצא ארמון-מבוך מסויט ללא מוצא. סביב אותו מבוך גרים בני האלמוות, שאינם אלא יצורים פרימיטיביים. חיי האלמוות מוליכים אפוא אל הכאוס והפרימיטיבי. כל זה, לפי בורחס, מכיוון שהחיפוש אחר האלמוות כחיי נצח (במובן הקונקרטי) פוגם במהות הקיום האנושי. כי רק המוות הצפוי הוא שעושה את בני האדם וכל רגע בחייהם לחד-פעמיים, “יקרי ערך ומעוררי חמלה”. אכן, אלמוות כזה, כמו האלמוות בשר הטבעות, הוא מתנת אלים מורעלת.

[2] בסיפור שאינו נגמר, הגיבור נאבק נגד כוחות השמדה איומים. הוא מקבל את “אוריין”, חפץ בעל כוחות-על, שמסמל את השלמות והלכידות הנפשית שהוא זקוק להן כדי למלא את משימתו. כמו הטבעת, הקמע “אוריין” מוזהב ובעל צורה מעגלית.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע עשרה + חמש עשרה =