"נפילה בשידור חי" – סקירת מונודרמה (ומה בין בידור לאמנות)

אלכס אנסקי (יח"צ)

מאת ורד זינגר

"זמנים קשים לחופש הביטוי", אומר השדרן עברי גולן, "שומעים אותך אפילו כשאתה שותק". על הבמה שולחן ועליו מפה שחורה. על המפה מיקרופון ואגרטל. באגרטל − זר חמניות. מאחורי השולחן יושב עברי גולן, הלוא הוא אלכס אנסקי, אזניות סביב ראשו. הוא לבוש בשחור ועושה הכול מלבד לשתוק − הרי כל שדרן רדיו מתחיל יודע ששתיקה בשידור היא דבר אסור, פסול. שתיקה בשידור חי היא טאבו. בזמן הזה המאזין יכול לנטוש לתחנה אחרת. למאזינים אין סבלנות. פרסומת רודפת פרסומת. הנטישה יכולה להתרחש בכל רגע.

"השתיקה היא השפה של אלוהים", כתב המשורר הפרסי ג'לאל א-דין רוּמי, "כל השאר הוא תרגום גרוע". אבל רוּמי דיבר באהבה על אהבה ולגולן, הלוא הוא אנסקי, יש בדיוק שעה אחת לדבר על הכול מלבד אהבה, למרות שהוא מציג את עצמו כשוטה זקן ומאוהב (במעיין, "שם בדוי", שדרנית צעירה ונשואה מהתחנה). "האהבה תמיד מתה צעירה", הוא אמנם אומר, "למה לא מלמדים אותנו שהכול נגמר ובר חלוף?" הוא אמנם שואל. "אין דבר פאתטי יותר משוטה זקן ומאוהב", הוא אמנם קובע. ובכל זאת, בהצגת היחיד הזאת אין אהבה. תוסיפו לכך את כסאות הפלסטיק המענים של אולם "צוותא 2" וכל ספק לא יוותר − אהבה כאן, אין.

עוד רגע קט תישלף חמנית אחת ותושחת בהתקף זעם על הבמה − עברי גולן קיבל זה עתה הודעת פיטורין לקונית. היא ממתינה לו בתוך מעטפה חומה. השולחן, כאמור, מחופה במפה שחורה המדגישה את צבעוניות החמניות. האסוציאציה המידית היא ארון מתים. ואכן, למן ההתחלה מספר גולן על נפילתו של אחיו הצעיר, היחיד, במלחמת שלום הגליל. "שלום הגליל", הוא מגלגל את המילים, "שלום הגליל", הוא שב וחוזר עליהן − כה מגוחכת היא המילה הראשונה בקולוקציית הדמים הזאת.

אך נפילת האח הצעיר היא הפשט. הצגת היחיד הזאת קוברת לא רק את האח, אלא את המדינה כולה − זהו הדרש. את המצב החברתי, הפוליטי, המדיני, הכלכלי, את חלום החלוצים.

"זוכרים את קיץ אלפיים ואחת עשרה?" שואל עברי גולן את הקהל, הלוא הם המאזינים, "לפתע, כאילו משום מקום, מלאה הארץ רבבות אנשים, צעירים רובם, שהתחילו למחות. הם דרשו שינוי. אני חושב שמעטים, אם בכלל, זוכרים מה קרה כאן בארבע עשר ליולי. זה היה היום בו איש אחד, אלמוני לחלוטין, משה סילמן שמו, הצית עצמו למוות. לפיד אנושי בוער. אבוד. אני לא יודע איך זה השפיע עליכם. אותי זה הרס".

בראיון לתכנית הרדיו של רבקה מיכאלי, "באה לשבת", מן ה-31 באוקטובר, טעה אנסקי באופן פרודייני מתבקש: "על המעטפה (המעטפה שבה נמצאת הודעת הפיטורין, ו"ז) כתוב מר אנסקי", סיפר אנסקי למיכאלי, בנשימה אחת עם שאר הפרטים: ההצגה תגיע לביתכם, לסלונכם, אפילו אם הוא קטן. ההפקה תדאג אפילו לאגרטל ולזר החמניות. רק תזמינו, תזמינו, אל תהססו ומהרו להזמין. מיכאלי מיהרה לתקן  אותו − הרי מדובר בעברי גולן שקיבל את מעטפת הפיטורין, לא באלכס אנסקי. אנסקי הודה על התיקון בנון שלאנטיות למרות שגם למיכאלי, גם למאזיניה וגם לצופים-מאזינים של "נפילה בשידור חי" ברור כי המונודרמה הזאת מבוססת על חייו של אנסקי, קולה של המדינה, הקול הקטיפתי המזוהה עם "שבע אפס שבע", "קולה של אימא" ו"שעה היסטורית".

ואכן, הודה אנסקי באותו ראיון רדיופוני, "שלושים וחמש שנה אני מתאפק לא להיות חתרני מדי כי צריך להעביר את החיים, את הזמן, עד השידור הבא". דומה שההצגה הזאת − שאותה כתב אריה קרישק (שהיה העורך הראשי של הוצאת "כתר" וכתב את הספרים "קח גפרור בוער", "קבורה בירושלים", "האיש שבקיר" ו"אין נפגעים לכוחותינו") וביים אלכס קגן (שהיה שותפו של חנוך לוין ברבים ממחזותיו וביים בגרמניה ובסקנדינביה, בין השאר את "שושנה לבנה", "מי מפחד מוירג'יניה וולף, "הדוב" ו"ביבר הזכוכית") − כמוה כשטף מבורך הנשטף אל האסלה לאחר עצירות ממושכת.

"לא חם לכם, מאזינים יקרים?" שואל אנסקי-גולן באחד מרגעי הקליימקס הבדיעבדיים, "למה שלא תלכו לאיזה מקווה מים?" לקול צחוקו של קהל המאזינים מגיעה הרשימה: "הבריכה של משפחת נתניהו, רחוב האודם שבע, קיסריה, ריהוט גן לבן, לא משופץ − יש להצטייד בתעודה מזהה. הבריכה של משפחת לפיד, רחוב הזית אחת עשרה, אפקה − סגור בשבתות. הבריכה של משפחת אריסון, חלקה מספר מאתיים, בצרה − מבקשים לא להביא אוכל. כולם, כו-לם, יכולים לבוא ולזנק למים, עם או בלי גלגלי הצלה".

רצה הגורל והנה צפיתי לאחרונה בעוד שתי הצגות יחיד שעליהן כתבתי כאן, ב"יקום תרבות", "כהנא צדק?" מאת יואב איתמר ("צוותא", בימוי: אלעד שרעבי, משחק: אברהם שלום לוי) ו"היטלר" מאת טובה רוגל ואמיר אוריין ("תיאטרון החדר", בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל, משחק: אמיר אוריין). שתי הצגות היחיד הללו מנגישות לצופה דמויות מוקצות ומקוללות, בדרך המותירה את הצופה נבוך. האם אפשר להזדהות עם מי שקרא לטרנספר ועם מי שמחק מיליונים מעל פני האדמה? ואכן, שתי ההצגות הללו מובילות את הצופה להזדהות ולאמפתיה עם כהנא ועם היטלר, מעשה מלאכת מחשבת.

במובן הזה, ההצגה של אנסקי מאתגרת פחות, מכורה מראש. קל להזדהות עם גולן-אנסקי. למעשה, משחרר ונעים להזדהות עמו. קהל הצופים-מאזינים שבוי מראש, נינוח, מאוהב בקול הקטיפה הנעים. מוזיקת הרקע המושמעת לפרקים (מאת הבמאי המוזיקאי אלכס כגן) מסייעת לכך, כמו גם מבזקי הפרסומות הרעשניים והאותנטיים, החותכים את המונולוג.

וכאן, בדיוק, נעוץ ההבדל בין בידור לבין אמנות. בעוד "היטלר" ו"כהנא צדק?" הן יצירות אמנות, "נפילה בשידור חי" היא, לעניות דעתי, בידור. אמנם בידור מצוין − אך ללא ספק, בידור. בספרו "המעגל הפתוח" (1998, ספריית פועלים) מנסה אמיר אוריין להבדיל בין "אירוע קואליציוני" (בידור) ל"אירוע אופוזיציוני" (אמנות). לדבריו, אחד מן הפרמטרים הוא שהראשון עונה לרצון הרוב בקהל והשני עונה לרצון המיעוט בקהל. אוריין מוסיף ומסייג כי "בתוך האירוע הקואליציוני עשויות להשתלב אמירות חתרניות הנוגדות את אופיו הקואליציוני, אך אין בכך כדי לשנות את הגדרתו הכוללת כקואליציוני".

שיהיה ברור: אין פסול בבידור, להפך. תנו לנו בידור כדי שנכאב פחות, תנו לנו בידור כדי שנצחק ונעבור הלאה. תנו לנו בידור שיקל עלינו לשאת את המציאות − כדי שנרגיש שחשבנו, כדי שנחשוב שמחינו, שעצרנו לרגע קט, שעברנו תהליך. תנו לנו, תנו לנו, תנו לנו − ובינתיים בואו נעבור לפרסומות.

"נפילה בשידור חי", צוותא 2

מאת: אריה קרישק

בימוי ומוזיקה: אלכס קגן

משחק: אלכס אנסקי

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון, עורכת תוכן. עורכת שירה - ומבקרת בה, לאו דווקא אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, במה, תיאטרון עם התגים . קישור קבוע.

6 תגובות על "נפילה בשידור חי" – סקירת מונודרמה (ומה בין בידור לאמנות)

  1. מאת גדעון הברמן:‏

    הגברת זינגר אולי מבינה בעריכה לשונית אבל בתיאטרון כנראה לא כל כך. המושגים שלה על בידור ואמנות נראים די ילדותיים. ראיתי את ההצגה של אנסקי וקרישק ולקרוא לה בידור זו בורות או ששכחה את המשקפיים בבית שלה.
    זו הצגה מטלטלת ומזעזעת שנראתה לי אפילו מוגזמת בטיפול בהלם שהיא עושה לקהל. את כהנא צדק לא ראיתי אבל היטלר הוא מחזה די צולע ובאנאלי ורק ההופעה המבריקה של אוריין מצילה אותו.

  2. מאת נורית בן-עמי:‏

    זו הצגה חזקה מאד ומרגשת ובהחלט יש בה אהבה,אהבה כואבת אולי אבל -ככה זה בחיים.

  3. " הי – ורד ! – קראתי בהנאה את האנסקיאדה שלך. נהגתי להאזין לאנסקי בשבת, בגלי-צהל. ותמיד, עם רתיעה – מהקול-הרך- ומטיף-המוסר… הכול-יודע – שהתאור שלך הפך את ההצגה – להודעת-פיטורין למוסר. מחשבה/תחושה שהתחזקה בסיום הכתבה ב "תנו – תנו ! – " – של דור "המגיע-לי" . אז תודה לך – ותמשיכי ! – //" 18.11.14. (C). אלגל. dalia gall elgal.

  4. מאת אסנת ברקוביץ':‏

    מה משנה ההגדרה? אם זה בידור או אמנות – ההצגה הזו מרשימה ומטלטלת והשחקן ממש מבריק!

  5. מאת ברוך סגל:‏

    ראיתי אתמול את ההצגה באלפי-מנשה, מה שדי מפתיע ביחס לאלכס אנסקי… אבל הוא היה במיטבו,בעיקר בגלל הטקסט המעולה שכתבו לו,בהצגה שהיא באמת מטלטת וממחישה את חיינו בארץ, הרבה מעבר לבידור גרידא!

  6. מאת גלינה שניידרמן:‏

    המחזה מרשים אבל מאד מגמתי והמשחק עם מלא עליות וירידות. ערב מומלץ עם כמה הסתייגויות.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*