\

מיסטר טי במסע בזמן משנות השמונים לשנות החמישים

בימים אלו מציג מוזיאון הקריקטורה והקומיקס בחולון תערוכה על יצירתו של הקומיקסאי הישראלי ממוצא בלגי, מישל קישקה. לרגל האירוע אנו מעלים סיפור ישן של מישל, שעד כה לא פורסם מחדש מעולם.

הסיפור ראה אור בסדרת גיבור העל שלו “מיסטר טי” שפורסמה במהלך השנים 1986-1992 בעיתון הילדים “משהו:מגזין צעיר””.

מיסטר טי  גיבור הניחן בכוחות-על הודות לשתיית תה. אבל הכוחות הללו לא באמת חשובים לדמות.

מישל קישקה מספר לאסף גמזו על יצירתו של “מיסטר טי” בראיון גדול

מיסטר טי במסע בזמן לימי מסעי הצלב.

מישל קישקה מספר :

:את “מיסטר טי” שהתחיל בכלל כפרסומת לתה “ויסוצקי”, פרסמתי במגזין הילדים “משהו”,  על פי הדרישה של בעלי העיתון , לא העורכת עפרה גלברט -אבני , זה היה שלום זיידלר. הוא ואחותו, רותי גורנשטיין (הבעלים של “ויסוצקי”, “עולם האישה”, סוכנות הדוגמנות “אימג'” ועוד) יסדו את “משהו -מגזין צעיר” ורצו שאני אצור גיבור ששותה תה ושקוראים לו “מיסטר טי”,על שם הדמות מהסדרה הטלוויזיונית הפופולארית אז “צוות לעניין”.  ומשם  התחיל הרעיון.

בהתחלה לא ממש התלהבתי מהאילוץ הזה, אבל אמרתי: “או-קיי”. באותו הזמן עשיתי את “ממולא המעולה” ב”כולנו”, המדור שלי נסגר מחוסר תקציב, והייתי  פנוי לעבודה בקומיקס. נתנו לי במה, אבל אילוץ זה דבר שאני לא אוהב: גיבור ששותה תה וגיבור שאוכל תרד או גיבור ששותה שיקוי שנותן לו כוח – זה לא נראה לי מעניין מספיק, וגם לא מקורי. ובכל זאת אמרתי לעצמי שאעשה קומיקס כמו שאני חושב שצריך לעשות: מצויר קלאסי, צבעוני, דובר עברית, שמתרחש בארץ. זאת הייתה הזדמנות. וחשבתי עוד, שאדחוף לו את התה בכל הזדמנות.

מכיוון שזה היה עיתון חדש לילדים קטנים ישראלים, רציתי שזה יקרה בארץ, שזה יהיה עכשווי, הילד יהיה לבוש כמו שמתלבשים. ואז היו נעלי “אולסטר” וטריינינגים היו אופנתיים מאוד.

ציירתי אותו עם בלורית חומה ,גבות שחורות ,עיניים שהן נקודות שחורות וחליפת טרייניג חומה שהאות T מעטרת את חזית חולצתה.הוספתי לו גם נעלי התעמלות ,חגורה וצמידים על  פרקי הידיים.יש לו גם הרבה נמשים וכשהוא מחייך רואים את שתי השיניים הקדמיות.אני אוהב את זה.

הקומיקס מתרחש בסביבה שילדים מכירים – זה כאילו קורה כאן ועכשיו. חשבתי שזה פשוט יותר נכון. גם אני חי פה, אם אני צריך אני רק אסתכל מהחלון ואדע איך לצייר עץ ברוש, איך לצייר גג רעפים ירושלמי או איך לצייר מרפסת באוהאוס. מכאן אני יכול לדלות חומרים. ילדים בישראל מדברים עברית – ילדים שמדברים עברית בניו-יורק או בפריז זה לא דבר נורמלי.

תראה, כשהתחלתי לעשות את זה, זה היה נדמה לי ב-1986 (מיסטר טי התפרסם בכל גיליונות “משהו”, בין השנים 1992-1986 – א.ג.),כבר הייתי שתיים עשרה שנה בארץ וכבר התחלתי, ככה, לצייר את הארץ, את הנופים ואת הסביבות האורבניות בטבעיות, יותר מאשר ציירתי את בלגיה (מישל נולד בעיירה לייז’ שבבלגיה בשנת 1954 – א.ג.). נראה לי פשוט יותר נכון. חשבתי שאני הולך להציע לילדים חוויות שבהן הם ימצאו את עצמם. עוד לא ידעתי מה אני הולך לספר וכמובן –  היה אילוץ קשה מאוד של לוח זמנים והמשכיות. ויסוצקי ביקשו טור בעיתון, שבהתחלה היה ירחון  – רק אחר כך הוא הפך לדו-שבועי. הבקשה הייתה שיהיה בכל עיתון פרק בן שלושה עמודים, עם התחלה וסוף. אלה הקומיקסים היותר קשים לעשייה, כי בכל פעם אתה צריך להמציא סיפור מסגרת חדש, לפתח אותו ולסיים אותו על פני שלושה עמודים, שזה נורא מעט. לפעמים שלושה עמודים הם רק המבוא לסיפור, ופה אתה כבר בפריים השלישי ואתה צריך להיות בלב העלילה. זה דורש החלטות מאוד מהירות.

בהתחלה העסיקה אותי השאלה איזה סיפורים אני יכול לספר שתה הולך להיות הגורם המרכזי בהם. באיזה מצב התה הולך להציל או להוציא את מיסטר טי מנצח. בהתחלה הסיפורים היו מאוד מאוד מטופשים, ממש בגובה הדשא פחות או יותר, שיש איזה גנב וזה ומיסטר טי רץ אחריו ומשיג אותו. ולאט לאט אני התחלתי לעשות את זה יותר מתוחכם.

אחר כך הוא  התמודד עם כל מיני תופעות ומצבים שאפיינו את התקופה וכל תקופה בחייו של נער.  הוא עבר ייסורי אהבה ונסיונות להציע חברות.

כאן הייתה לי בעיה. אני לא גדלתי פה. לא היה לי רקע כמו אורי פינק למשל, שיצר את ‘זבנג’ בראשית הדרך כשהוא משתמש בחוויות האישיות שלו, או עכשיו כשהוא משתמש בחוויות של הבנות שלו שבאות עם סיפורים מהתיכון, מהיסודי, מהחטיבה, מהמורים, מההנהלה. לי לא היה את כל זה. כל החוויות שלי כילד הן בלגיות ואני לא רציתי לעשות קומיקס בלגי, רציתי לעשות קומיקס ישראלי. אז הייתי שומע סיפורים מהבנים שלי על חוויותיהם  ועל ההווי שלהם בחטיבה ובתיכון  ומשם הייתי דולה דברים.

בשלב מאוחר יותר התפתחתי מכאן. זימנתי לו הרפתקאות שרציתי לעבור בעצמי ושלחתי אותו לתוך מצבים ומקומות שעניינו גם אותי.ובין השאר בהשראת הסרט “חזרה לעתיד” שלחתי אותו למסע בזמן בעבר בסיפור בשם “מיסטר טי במזרח הפרוע”.

את “מיסטר טי” אף פעם לא בניתי לטווח ארוך יותר מידי. אני עשיתי ניסוי: הודעתי לעורכות שהיו השותפות שלי מול ההנהלה: “תשמעו, אני לא יכול יותר סיפורים של שלושה עמודים. זה לא מספיק. אין לי מספיק בשר לפתח דברים, זה מתסכל אותי, אני רוצה לעשות סיפור יותר ארוך.” עשיתי סיפור של שישה, אחר כך סיפור של תשעה, אחר כך סיפור של שניים עשר וראיתי שזה עבר נהדר. הוכחתי להם, הלכה למעשה, בעשייה של סיפור שאני צודק. יחד עם זה, ראיתי תגובות של ילדים , לא בפייסבוק אלא במכתבים למערכת או טלפונים. העורכות ידעו שילדים, הדבר הראשון שהם עושים כשהם מקבלים את העיתון – זה לקרוא את הסיפור “מיסטר טי”. רק אחר כך הם קוראים את העיתון. אגב, זה גם מה שקרה עם העיתונות האמריקנית, במחקרים שהיו בשנות החמישים מדור הקומיקס היה הדבר הראשון שאנשים קראו כשהם קנו את העיתון, ורק אחר כך ספורט, בורסה ובסוף פוליטיקה, זה סדר הפוך ממה שהעורכים מדמיינים. אמרתי לעורכות, עכשיו “מיסטר טי” יהיה סיפור ארוך, אני לא יודע מתי הוא מתחיל ואני לא יודע מתי אני אסיים אותו. אני יודע בגדול מה אני הולך לעשות. לכן המצאתי את הסיפור של מיסטר טי מתנדב לנסוע במכונת זמן ונתקע בזמן ולא יכול לחזור.

עשיתי את זה במשך תקופה, עד שהרגשתי שזה מגביל אותי יותר מדי.

מיסטר טי הוא פרק חשוב בקריירה שלי, הקומיקס בארץ היה אז ממש בחיתוליו, היה לי חשוב להראות לילד הישראלי איך מבחינתי צריך להיראות קומיקס, השאיפה הייתה ש’מיסטר טי’ יהיה קומיקס הילדות שלו כפי שאני גדלתי על גסטון או על אסטריקס. האמנתי שאני עושה שירות לאומה מבחינה מסוימת. אני מקווה גם שבקרוב ייצא מעין ספר וינטג’ שיאגד את הרפתקאותיו של ‘מיסטר טי’ שיצרתי בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים. יש דיבורים על זה וכולי תקווה שזה ייצא לפועל. ‘

עד כאן מישל קישקה.

מתוך מבחר סיפורי הקומיקס השונים על מיסטר טי החלטנו לפרסם מחדש את “מונדיאל 2038”, שבו חווה מיסטר טי את משחקי הכדורגל 48 שנים קדימה, בעתיד.

מיטב סיפורי מיסטר טי הם סיפורי המסעות בזמן שלו ,לעבר ימי מסעות הצלב ולמדינת ישראל של שנות החמישים ששם ואז  פוגש מיסטר טי את דוד בן גוריון, וכמובן, כמו בסיפור זה, המסעות אל העתיד.

ב-1990 החליט  מישל קישקה לתאר את המונדיאל של העתיד הרחוק בעוד 48 שנה. האם יהיה משחק הכדורגל בשנת 2038 אלים פחות מאשר בשנת 1990? או ב-2014?

הסיפור  “מונדיאל 2038” הופיע במקור בכתב העת “משהו” על פני ארבעה גליונות גיליון מס’ 70 מתאריך 28/6/90 גיליון מס’ 71 מתאריך 12/7/90 גיליון מס’ 72 מתאריך 26/7/90 גיליון מס’ 73 מתאריך 9/8/90 הנה הוא לפניכם, לראשונה מזה 24 שנים:

ראו עוד על מישל קישקה:

הבלוג של מישל קישקה

מישל קישקה בויקיפדיה

מישל קישקה בפייסבוק

חני שטרנברג על “דברים שלא סיפרתי לאבי” – רומן גראפי מאת מישל קישקה

על כתב העת “משהו” שבו הופיע מיסטר טי :

דודו כהן על עיתוני הילדים על “משהו”

2 תגובות

  1. הנה קטע מהמאמר שהובא למעלה של דודו כהן שעוסק במגזין שבו פורסם הקומיקס של “מיסטר טי ” משהו:.זהו ראיון עם עורכת המגזין:
    ‘כולנו’ ו’אותיות’ היו עיתוני ילדים אהובים אבל צנועים יחסית. ‘משהו’, לעומת זאת, היה מגזין בוטיק. רובו הודפס על נייר צבע, היתה לו גרפיקה מהסרטים, קוראיו זכו לשלל צ’ופרים כמו מדבקות עם כיתובים בנוסח קבוע – “דיבור חדיש זה משהו!”, “דורון מזר זה משהו!” וכן הלאה – והתחושה היתה שמדובר בעיתון ממש מפנק, מעבר לתכנים האיכותיים שהוא העניק לקוראיו. מפנק כמו, נו, כוס תה: הבעלים היתה חברת ‘ויסוצקי’, ולקומיקס המוצלח שפרסם שם מישל קישקה קראו ‘מיסטר טי’.
    ‘משהו’ נולד כשב’עולם האישה’, גם הוא בבעלות ויסוצקי, החליטו להקים מדור לילדים. ההתלהבות גאתה ובישיבה כלשהי מישהו זרק, “אם כבר, למה לא להקים עיתון שלם לילדים?”.
    “זה קורה רק פעם בחיים שנותנים לך משאבים ואומרים לך ‘הנה, לך תקים עיתון'”, מספרת בהנאה גלויה העורכת-המייסדת עפרה גלברט-אבני. “היינו במערכת רק שלוש עובדות, ונעזרנו בפרילנסרים מבחוץ שהגשימו את המשאלות שלנו. היה פשוט כיף. זה היה העיתון הראשון לנוער שיצא בצבע על נייר כרומו מושקע, עם כל המדבקות והפוסטרים והשטויות. בגללנו ‘מעריב לנוער’ עבר לצבע, בגללנו ‘כולנו’ הרחיב את הצבע, ובגללנו יצא ‘מעריב לילדים’. ניערנו את כל עיתוני הילדים והנוער של אז. אני זוכרת את הקרבות, את נציגי העיתונים שנכנסו לכיתות והתחרו מי יציע צ’ופרים גדולים יותר למנויים – ברמה של ווקמנים וילקוטים יוקרתיים. זה היה מגעיל בעיניי. העתיקו מדורים, העתיקו צ’ופרים. הקושי שלנו היה שלא עמד מאחורינו עיתון, כך שלא קיבלנו פרסום חינם כמו שקיבל למשל ‘מעריב לנוער’ ב’מעריב'”.
    המקוריות, התעוזה והצ’ופרים לא עזרו ל’משהו’ לשמור את ראשו מעל המים. גם לא המדגמים שערך לקראת הבחירות לכנסת, ולא החדשנות במעבר למחשב (“אני זוכרת שנסענו כולנו לקורס מיוחד ללמוד את מעבד התמלילים איינשטיין”) ואפילו לא תחושת השליחות (“היום כל אחד אומר שליחות, אבל זה באמת מה שהרגשנו”). “משהו” הופיע שנים אחדות ונסגר בראשית של שנות התשעים בגלל בעיות כלכליות. כן, שוב אותה סיבה מסחרית של מינון מודעות נמוך. גלברט-אבני מספרת שהם רצו להישאר באותה רמת נייר, היקף ופינוקים, אבל זה עלה הרבה כסף, והבעלים לא עמדו בזה.
    “ניסינו לכוון גבוה”, היא מספרת. “למשל במדור ‘משהו שכדאי לדעת’ בדקנו איך עושים נייר ואיך עושים שוקולד – הלכנו לבתי חרושת ופשוט ראינו איך מייצרים. היה גם מדור ‘משהו בתשובה’ שבו פרסמנו שאלות מעניינות של ילדים – איך מנווטים, איך עושים סנפלינג וכן הלאה. זה היה חידוש, שלא עסקנו רק בפופ וביחסים. נראה לי שהילדים אז היו חושבים יותר. אני מדפדפת עכשיו בגיליונות שלנו ורואה כתבות נהדרות: איך מאמנים כלבי משטרה, איך ספרי ילדים יכולים להפוך לכלי משחית אפרופו השואה, ועוד ועוד. התייחסנו לילדים ברצינות. זה נמכר יפה עד שצצו מתחרים. תחרות זה דבר טוב, אבל לפעמים היא מקצצת כנפיים. לכן מבחינה מסחרית לא עמדנו בתקציב”.
    היום היית חוזרת על ההרפתקה?
    “לא. כי הזמנים השתנו. היום אני יותר משקיעה את היכולות שלי בכתיבה ועריכה של ספרים. אני מאמינה שספרים יישארו, על אף כל התחרות מסביב. עיתון הוא לא משהו שנשאר”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 + ארבע עשרה =