מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים של ה"טור דה פראנס"? שיחה עם אבי גולדברג

אבי גולדברג הוא עורך דין לשעבר, איש עסקים ואיש ספר, מטייל חסר מנוח ברחבי העולם וחובב רכיבה על אופניים. אך אולי מעל כל אלה, גולדברג הוא אמן הסיפורים המרתקים, סיפורים המגיעים מהפינות המוזרות והנידחות של העולם התרבותי.

עד היום פרסם שלושה ספרים מעניינים ביותר:

ספרו הראשון, מסדר קוזימה ( ידיעות אחרונות 2007) הוא סיפורו של בנקאי צבאי המגלה כי גם בימינו אלו קיים עדיין ארגון חשאי, שמטרתו לשמור מכל משמר את סודותיו הכמוסים ביותר של המלחין הארכי אנטישמי ריכרד וגנר. הוא מוצא עצמו בפרשה שבה מעורבים סוכני מוסד ישראלים ונאו נאצים.

ספרו השני הוא חוף בלי ים ( הוצאת א' גולדברג 2012). הספר מכיל מבחר מגוון של סיפורים קצרים, רשימות  ומאמרים. חלקם הופיעו בעבר במדור "סיפור מהחיים" ב"מארקר" ומתארים חוויות שונות ומרתקות של  המחבר ושל ישראלים אחרים, כמו גם אזרחי מדינות אחרות, חוויות המתרחשות במקומות שונים –  גם בארץ וגם בחו"ל. הן מתרחשות בסמטאות האפלות של ערים אירופאיות כמו פריז, בהווה ובעבר של המאה ה-19.

הסיפור המרשים הנסיך האבוד והצפרדע, מספר על אודות הנסיך האחרון של בית המלוכה הצרפתי, שנעלם ואיננו לאחר המהפכה הצרפתית. בסיפור אחר בספר "בנימינה" – ואולי זהו הסיפור הטוב ביותר בספר – מתוארת פרשה מדהימה מימי הצלבנים, ששכנו אז באזור בנימינה של היום.

ספרו השלישי, רצח בטור דה פראנס ( הוצאת מנדלי מוכר ספרים 2013) הוא מותחן העוסק במירוץ האופניים המפורסם "טור דה פראנס". המירוץ הזה אמור להדגים את יכולותיו המופלאות של האדם  ושכפי שאנו יודעים הפך לאבן שואבת למעשי פשע ושחיתות נוראיים יותר אולי מכל תחרות ספורט אחרת. גולדברג – רוכב אופניים מושבע – מעניק תמונה קודרת ביותר של המירוץ שאותו הוא מכיר היטב.

הנה ראיון שערכתי עמו:

האם אתה חובב של ספרי מתח ובלש? מיהם הסופרים חביבים עליך במיוחד ?

אבי: "אתה מתכוון, למה אני קרוב דווקא לז'אנר הזה? במשך השנים התחלפו הטעמים שלי, אבל היו ונשארו הסופרים החביבים עליי, אלה שאני עדיין שמח לקרוא את ספריהם: גרהאם גרין ,סומרסט מוהם  וצ'סטרטון.שלושתם סופרים מצוינים, עלילות מתח, ריגול ובלש יצוקים בכתיבה מצוינת ומתובלים בהומור אנגלי.כמו כולנו, קראתי ואני עדיין ממשיך לקרוא את אגאתה כריסטי – אמנם קצת מיושנת, אבל תענוג הקריאה לא פג כשקראתי לאחרונה את קובץ הסיפורים הקצרים שכתבה בשנות העשרים של המאה הקודמת. בסיפורים האלה מככב הרקול פוארו – הבלגי המשופם. ומבלגי, לבלגי אחר: ג'ורג' סימנון, שהקורפוס שלו רחב וספריו ממשיכים להתרגם לעברית גם שנים לאחר מותו על ידי יהושע קנז המצוין. אגב, גם תרגומיו של ענבר יפים לקריאה – בעבר פורסמו ספריו, בעיקר הסדרה על המפקח מגרה, בהוצאת "ספריית תרמיל" של משרד הביטחון  או ב"ספרי מסתורין"  של הוצאת מזרחי, והם תורגמו בידי אחרים. ואם בספרי מתח אנו עוסקים, נדמה לי שאף הוצאה לא תרמה לקורא הישראלי מבחר רחב יותר של תרגומי הז'אנר, מאשר הוצאת "ספרי מסתורין". ההיכרות עם מיקי ספיליאני, איאן פלמינג ,ארל סטנלי גארדנר, ארלי קווין ואחרים נעשתה בתיווך הסדרה, שבזמנו נחשבה ל"ספרות זולה". בשנים האחרונות אני פונה לספרות המתח הסקנדינבית, שנחשפה לקוראים קודם באנגלית ואחר כך בעברית. הכתיבה הבלשית שלהם מערבת תמיד סוגיות חברתיות, הפשעים שבמרכז עלילותיהם אכזריים במיוחד וספריהם עבי כרס – כנראה שבחורף הנורדי נעים לשבת מול האח ולכתוב ספורים מקפיאי דם באורך של סאגות נורדיות קדומות. סטיג לארסון ומנקל השוודים פרצו לתודעה העולמית, ואחריהם סופרים נורבגים ואיסלנדים.

"אין כמעט סופר ספרי בלש שהגיע לקהל הרחב ולא סיפק 'את הסחורה'. אי אפשר למכור עלילות מתח ולזייף בפענוח – הקורא מרגיש מיד מי כותב טוב ומי דינו לסל האשפה. אין צורך בביקורות מלומדות לאחר שאתה מבלה עוד לילה שלם בקריאת ספר שאתה לא מעז לסגור לפני שפוענחה התעלומה".

אלי: בספרך "מסדר קוזימה" אתה עוסק במסדר שמתפקידו להגן על זכרו של המלחין האנטישמי ריכרד וגנר. איך הגעת לנושא הזה? האם יש בו גרעין של אמת?

אבי: "גרעין אמת? וגנר היה מלחין ואיש שהשפעתו על התרבות המערבית ועל עיצוב האתוס הגרמני – כמו גם על המוזיקה הקלאסית בכלל – בלתי ניתנת לערעור. עובדת היותו אנטישמי, החרם על יצירתו בישראל  והתייחסותנו רק לפוזה שלו: היותו אנטישמי מהזן הרווח במאה ה 19 גורמת לנו כאנשי תרבות להתעלם מהשפעתו ומתפקידו. האיש בעל האגו הענק שבנה לעצמו שיטה מוזיקלית וארמון שבו יושמעו יצירותיו המונומנטליות , דאג בעזרת אשתו קוזימה גם לעצב את זכרו לדורות הבאים, ועל כן אנו יודעים רק מה שגלוי, מה שרצה שיגידו עליו, ומה שמועדוני מעריציו בעולם דאגו שיפורסם. לעניות דעתי הוא כוכב העל הראשון במוזיקה, במובן זה שעוד בחייו ידע לשווק את הפופולאריות שלו בכל אירופה. פרוטומות שלו נמכרו עוד בחייו, הדמות בכובע רחב השוליים המונח באלכסון על פדחתו ובגדי המשי היקרים שלבש היו מוכרים למיליוני איש בתקופה של טרום טלוויזיה ויומני קולנוע.

"על הספר נכתב כי הוא מבוסס על נתונים אמיתיים . כאמור, אדם שחי בתקופה שבה רק הומצא הצילום,  בתקופת טרום העיתונות החוקרת, בזמנים שבהם העיתונות הייתה צהובה יותר והתעסקה פחות בעובדות מוצקות, בתקופה שבה עיתונאים לא ידעו בדיוק את תפקידם, יכול היה וגנר לקבור הרבה שערוריות מעברו . מי שמכיר את יצירתו של ניטשה, 'פרשת וגנר', תמה מה מצא הפילוסוף הגאון לכתוב כתב פלסתר נגד מי שהיה חברו ומנטור שלו?

"מי שעקב אחר פרסום התרגום העברי של  הספר "אחותי ואני", שלכאורה נכתב אף הוא על ידי ניטשה, וקרא בעיתונים לפני כמה שנים על מאבק אלים בין המתרגמים או בעלי זכויות התרגום, ועל  התקיפה של המתרגמת – שאולי אינו קשור לספר זה – תמה מה באמת ידוע לנו ומה עדיין נסתר. בספרי אני מתחקה אחר גלגוליו של ספר זה, שלראשונה יצא לאור באנגלית בניו יורק ושאת כתב היד המקורי שלו לא ראה עדיין איש. אז מה הם נתונים אמיתיים? מי קובע את אמיתותם?"

אלי: אגב, האם אתה חובב יצירתו של וגנר? וליצירתו של וגנר יש שתי משמעויות עיקריות – האחת מוזיקלית והשנייה תרבותית.

אבי: "כמוזיקאי, שייך וגנר לתקופה הרומנטית והוא משתמש בכישרונו האדיר כדי לרתק את הקהל בכל דרך פומפוזית שהוא יכול לבצע. אני דווקא מעדיף יצירות יותר מינוריות שלו, המוקדמות יותר – 'ההולנדי המעופף' וגם 'טריסטאן ואיזולד' –  ופחות מסוגל להקשיב במשך שעות ליצירות המונומנטליות שלו, השייכות לטבעת הניבלונגים. אבל יש בהן הרבה זיקוקי דינור שהגיעו אפילו לקולנוע. למשל, 'דהירת הוולקירות' שלו משמשות כמוזיקת רקע לתקיפת המסוקים האמריקאים אצל פראנסיס פורד קופולה ב'אפוקליפסה עכשיו'.

"מהצד התרבותי וגנר עשה דבר בסדר הגודל שעשה דנטה בשפה האיטלקית כשהעלה את הקלסיקה  הוירגיליאנית על אודות  הקשר הקדמון שבין יוון הקדומה לאיטלקים. מתהום הנשייה אל ימי הביניים המתחדשים בניב הטוסקאני. או של מילטון הפוריטאני ,כשתיאר את האלוהות ואת העולם בגן העדן האבוד שלו  יותר ברוח התנ"כית מאשר בגרסה הקתולית לכתבי הקודש, גישה  שהייתה שלטת עד לרפורמציה ובימיו. וגנר יצר קורפוס של מיתולוגיה גרמנית ועיבד אותה למחרוזת של יצירות מוזיקליות (הוא ראה ביצירות שלו מעשה אמנות מושלם העולה על האופרה גרידא) ובכך יצר נדבך שהיה החסר באותם ימים לתרבות ולזהות הגרמנית המפוצלת פוליטית ודתית. גם הרצל, ששהה כידוע בפריז כעיתונאי, שאב, לדבריו, השראה באשר לחזון הלאומי היהודי – מהעוצמה של יצירותיו של וגנר".

אלי: בספר יש ביקורת מסוימת על שירותי הביטחון. מה לך ולהם? האם היית שייך אליהם?

אבי: "תמיד הייתי אדם פרטי ומעולם לא השתייכתי לארגון כלשהו, אבל אנו חיים במדינה ששירותי הביטחון שלה ממלאים תפקיד חשוב וקריטי לעצם קיומינו במרחב. אני לא מבקר את שרותי הביטחון. אנו חיים בדמוקרטיה, ובינתיים  מצליחים לא לתת לכורח הביטחוני לשבש את חיינו החופשיים, אבל יש מחיר לתעצומות ולצרכים ורוחב היריעה שממלאים ארגוני צל שונים, וכדרך ארגונים מידי פעם מסתבר שיש חריקות וחריגות. על הרקע הזה מוצגים הארגונים הללו בספר, ודי לחכימא".

אלי: ספרך החדש, "רצח בטור דה פרנאס", עוסק רבות בתחרות האופניים המפורסמת. האם היא מתוארת מניסיון אישי? השתתפת בה?

אבי: "אני חובב התחרות הזו כילד של שנות השישים של המאה הקודמת, כפי  שיש חובבי כדורגל וכדורסל. יותר מפעם אחת יצא לי לצפות בקטעי המירוץ. מדובר במאמץ פיזי שאין כמותו – לרכב שלושה שבועות אלפי קילומטרים ולהתחרות בכל תנאי מזג אויר ושטח".

אלי: אתה מתאר את המאפיה העולמית, ובמיוחד הרוסית, כמשולבת בספורט הבינלאומי. האם זה מבוסס על עובדות? עד כמה תיאורי הפשע הקשורים לתחרות הם אותנטיים?

אבי: "מה שקורה בספורט העולמי הוא לא סוד. ראשית, מסחורם הטוטאלי והפיכתם לכלי שרת של גופים מסחריים, כולל אלה שמנהלים אותו ואפילו אלה המתיימרים להיות ארגוני ספורט, לא כלכלי. אבל היום כבר אף אחד לא מתחפש למי שאינו מחפש לעשות כסף, כולל הספורטאים עצמם, שהפכו לסחורה אנושית – 'החלפות' העוברת בין מועדונים, כמו פר הרבעה העובר בין חוואים תמורת תשלום.

"שנית, ההימורים: ספורט הוא המצע הרחב ביותר להימורים 'חוקיים', כאלה שהם בחסות מדינה או ברישיון , או הימורים בלתי חוקיים. העסק מגלגל מיליארדים, יותר מכל בתי הקזינו בעולם! אין להעלות על הדעת שתעשיית כסף הבנויה על דחפים כמו זנות או הימורים איננה נגועה במעורבות של ארגוני פשיעה. אין מאפיה עולמית, יש קבוצות פשע ההולכות ומשנות צורתן על פי המטרות הניצבות בפניהן. בין היתר משתתפים בפעילות הלא חוקית גורמי פשע רוסיים, שבאופן קלאסי השתלטו על תחומים כמו תיירות, זנות והימורים על חופי הים השחור, או הברחות של משקאות חריפים וזיופים של מוצרים אלו. הבעיה שלהם היום היא ההלבנה – כיצד לעשות שימוש בכסף הרב שהם צוברים. היום המערכת הבנקאית העולמית חוששת לשתף פעולה בשתיקה כשסכומי עתק חולפים בחשבונות ללא כל מקור חוקי".

אלי: האם היום התחרות נקייה יותר לדעתך, לאחר שהתגלה שהמנצח בה במשך שנים, לאנס ארמסטרונג, צרך סמים, או שהיא מועדת לפורענויות המקבילות למתואר בספרך גם בשנים הבאות?

אבי:"נאיבי לחשוב שלאנס ארמסטרונג שיטה בכולם – ברור שהוא זכה לכיסוי ולהעלמת עין כלשהי. הפיכתו למותג הכניסה לחברה שמפעילה את הטור דה פראנס מיליוני צופים חדשים באירוע. הפופולאריות של לאנס סחפה אחריה את היבשת האמריקאית והעלתה את ההכנסות של כולם  - מארגנים ומפרסמים, לבד מהכנסותיו שלו.  אבל כנרקיס לבן בביצה המסריחה, חלק עצום מרווחי לאנס ארמסטרונג מוקדשים למטרות מלחמה בסרטן – וזאת, ללא ציניות. האיש הפך לאייקון תרבותי שקשה לנפץ, והארגון שהקים שריר וקיים וממשיך בפעילות התרמות וסיוע שאין שני לו!

"מזה שנים שכסף רוסי מנסה לחדור לתחומים שעד היום היו בשליטת ארגונים וחברות מערביות. אגב, זה קורה גם לכסף של הנסיכויות  - הם רוצים חלק בעולם הספורט המסחרי, במירוצי מכוניות, טניס וגם אופניים. טרם הגענו לרצח בטור דה פראנס, אבל אי אפשר לשכוח את פרשת מרקו פנטני, הרוכב האיטלקי שמת בחדר מלון ברימיני באיטליה לפני שנים ספורות, לאחר שזכה בטור דה פראנס, ובג'ירו האיטלקי נפתחה מחדש כחקירת רצח".

אלי: מה הוא פרויקט הכתיבה הבא שלך?

אבי: "שאלה טובה שאין לי עליה תשובה עדיין. אני מעדיף את ז'אנר הסיפור הקצר, מהסוג שפרסמתי בספר 'חוף בלי ים', כך שאצטרך להכריע כשהמקלדת תקרא לי."

ראו גם:

מסדר קוזימה

אבי גולדברג על מסדר קוזימה

חוף בלי ים, קובץ סיפורים מ-2012

רצח בטור דה פראנס

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך סופרים, סיפורת היסטורית, ראיון עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*