כתב יתדות / דניאל באומגרטן – סקירת השקה והתרשמות מספר שירה – מאת ענת חנה לזרע

המשורר דניאל באומגרטן צילום: עזרא לוי - צלם פואטי

בספרו החדש, היפה והעמוק, פורש המשורר דניאל באומגרטן מניפת שירים בנושאי שפה, אהבה וזוגיות, אחרוּת, פילוסופיה קיומית, מחאה חברתית, ולא פעם ננשפת מהם רוח אחת – רוח שירה חברתית. השירה היא לא רק אחד מנושאי הספר העיקריים, היא גם הרוח המפענחת והמחיָּה פנימה והחוצה את שאר הנושאים. אין מדובר בארס פואטיקה − המשורר, לרוב, אינו מתייחס לשירתו שלו, הוא מתייחס לשירת אחרים ובעיקר לשירה באופן כללי.

שם הספר מסקרן ומעיד בעיניי על הזיקה שמזהה המשורר לדידו, בין כתב היתדות לשפת השירה.

כתב יתדות, בלעז: כתב קוניפורמי, הכתב הקדום ביותר של האנושות שרווח באזור הסהר הפורה בקרב עמי מסופוטמיה. שמו נתמך על כלי הכתיבה וצורתו: הטבעת יתד בצורת משולש על גבי לוחות חימר, אלה יובשו בשמש או נשרפו והתקשו לחרס. התפתח מציורים (פיקטוגרפיה) מייצגי תוכן סמנטי, דרך ציורים קוויים דמויי יתדות ועד לכתב בעל 600 סימנים המייצגים הברות. את רוב סימניו ניתן היה לקרוא ביותר מדרך אחת ועל בסיס ההקשר (נכתב משמאל לימין).

בין היתר, נכתבו בכתב זה חוקי חמורבי המתארים תפקידו של מלך בבל להנהיג את עמו ולדאוג לרווחתו: "לפרסם צדק בארץ, לאבד את הרע והמזיק, למנוע את שיעבוד החלש לחזק". חוקים חברתיים וסוציאליים אלה מתמקדים, בניגוד לחוקי התורה, בהסדרת היחסים שבין אדם לחברו (ואגב, יש הטוענים כי דמיון רב קיים בין חוקי חמורבי לחוקי התורה).

בספרו של באומגרטן, השירה החברתית לא רק משקפת כמיהה להשגת צדק אלא אף מאמינה בכל מאודה כי בכוחה השפתי, המוחשי-רוחני והאנושי לייצרו.

האם הקשר בין כתב היתדות לבין השירה, מהדק את תפיסת השפה הכתובה כנצחית, או מרופף אותה?

הספר נוגע במימד הזמן באופן החושף או מייצר שניוּת. השימוש שעושה המשורר במקורות מקראיים ושילובו בספר מקומות, דמויות וזמנים היסטוריים, מערבל את ההווה עם העבר עד שהוא משיג לפחות אחד מן השניים:
- רצף זמני כך שבכל עת מתקיים מחד- הווה, ומאידך- נצח.
- טשטוש מיקום האדם/ המשורר ברצף הזמן, כלומר, ניתוק שירה מכותבה
(מקומו וזמנו) ונעיצתה במקום ובזמן אחרים.

לא רציתי

לֹא רָצִיתִי לְקַעְקֵעַ עַל רְקִיעַ נִצְחֵנוּ
כְּאוֹת קַיִן
אֶת הָרֶגַע הַנִּבְדָּל
בּוֹ אָנוּ מַעֲלִימִים זֶה אֶת זֶה
כְּלִקּוּי־מְאוֹרוֹת,

אַךְ הָרֶגַע
זֶה קָרָה.

התפתלות השיר בהתייחסו למימד הזמן ולכתיבת שירה מוכיחה לי כי אין המשורר אוחז בדעה חד משמעית. יתכן והוא תר אחריה, יתכן והפנים כי הדואליות שׁוֹרָה בכול. האם כתיבת שירה היא דחף בלתי נשלט ופעמים מנוגדת לרצון המשורר? והרי קעקוע הוא בחירה. האם השירה מקעקעת רגע פרטי, אף אינטימי, וכך מנציחה אות קין, מזריחה קלון וכתם על מצח האינסוף? והרי קעקוע רגע נבדל מטמיעו בקרב הנצח, מחד, גואל הרגע מן הבדידות, ובה בעת משלים באמצעותו פסיפס הנצח.

השיר שח על נצח ושני רגעים בנשימה אחת. האם מדובר ברגעים בודדים, חריגים, מֻפְלִים? ברגעים נדירים? האין הם מחזוריים?
האם השירה מציינת בעבור המשורר נצח, ובה בעת מושתתת על רגעים?
האם היא כקביעת יתד בחימר רך שיתקשה לחרס? האם גם כשהשירה באה מן הרוך, היא הופכת שבירה?

התאריך: 23.10.14, המקום: תולעת ספרים

המשורר דניאל באומגרטן חובק ספר שירה שני. נרגש עד מאוד הוא פוצח הערב בהקראתו את השיר הפוקח הספר:

כשתפקח את עיניך

כְּשֶׁתִּפְקַח אֶת עֵינֶיךָ
כְּדַפֵּי סֵפֶר פּוֹפּ־אַפּ
יָגִיחַ כָּל עוֹלָמִי.

ליד המשורר שחר-מריו מרדכי אני ישובה והֶחְבֵּר נאה לשיר שנקרא, נטווה ברגע זה. אני מחייכת, בעיקר פנימה. מאירועים קודמים יודעת כי מרדכי נוהג לצטט את שם/שורת שירו של המשורר והפזמונאי זלמן חן "שורו הביטו וראו" בבקשו להגדיר שירה כראייה.

בשירו של באומגרטן נמען השיר הוא האהוב ופקיחת עיניו מוזמנת לראות את עולם המשורר המבצבץ ונגלה במיוחד עבורו. עם זאת, ככל נושאי הספר, גם האהבה נקשרת בשירה. פקיחת עיניים לשם ראייה והתבוננות מקיצות את השירה לעלות על הכתב. שפה כתובה קורמת על המצע הדקיק ביותר עור וגידי עולם פנימי עמוק ביותר. נדמה שהשירה באה מן הראייה ואל הראייה שבה. בשיר אחר בספר "מנקי החלונות" מדמה באומגרטן את המשוררים לאלה המסייעים לראות בצלילות את נוף המציאות.

דניאל מבהיר כי יקריא שיר של כל משורר משתתף לפני שיזמינו.
כך ראוי גם בעיניי. בסקירה אני מתמקדת אך בשירי "כתב יתדות".

* – - – - – *

המשורר ערן צלגוב מספר איך דניאל והוא הכירו ומקריא שלושה שירים:

שותל נטיעות

אֱלִישָׁע, אַל תִּסְפֹּר אֶת צְעָדַי אִתְּךָ
יוֹדֵעַ אֲנִי הֵיטֵב אֶת קְצֵה מְחוּגָתִי,
לֹא מֵהֶעְדֵּר יְדִיעָה אֲנִי חָג סְבִיבְךָ
אֶלָּא מֵרִמּוֹנֵי־אַהֲבָתִי.

צלגוב מדגיש את הפוליטיקה החברתית בשירת דניאל כרגישה ואכפתית:

הישן בגן

לזכר יוהנס (יונתן) ברקו אשר קפא למוות בגן לוינסקי,
בהתייחס ל"הישן בגיא" לארתור רמבו.

עַל הַיָּשֵׁן בַּגַּן
הַמִּתְגַּלֶּה בְּקֵץ מִלְחָמָה יוֹמְיוֹמִית
לֹא יִכָּתֵב שִׁיר שֶׁרִגְשׁוֹ הַשּׁוֹאֵג מְאֻבָּן -
כָּבוֹד הַשָּׁמוּר רַק לַנּוֹפְלִים בַּחֲזִית.
גַּם רִשּׁוּם מִשְׁטַרְתִּי קַר יֶחְסַר
לְצִיּוּן תֹּם גַּחֲלֵי הָאֵשׁ הָעֲצוּרָה בָּעֲצָמוֹת,
הַהַשְׁגָּחָה עַל הַנֶּפֶשׁ וְהַטְרָדָתָהּ
עִמָּהּ מִתְפּוֹגְגוֹת.
נִפְטַר מֵחוֹבוֹתָיו וּמֵעֹל הַצִּיּוּת,
הִשְׁתַּחְרֵר מִמּוֹסְרוֹתָיו
וּמִנִּסְיוֹנוֹת הַבִּיּוּת.
גּוּפוֹ וַחֲפָצָיו לֹא יְטֻלְטְלוּ עוֹד עַל יְדֵי הַמְפַנִּים,
נָדַם, חַף מִמְּחָאוֹת וְתַחֲנוּנִים
וּמָחָר כַּלְבָּתִי תְּרַחְרֵחַ אֶת הָעֵשֶׂב הָרָמוּס
וְעִנְיָנָהּ יִוָּתֵר עָלוּם, כָּמוּס.

כנזכר כעת על ידי צלגוב וכמצוין בספר, מתכתב השיר עם שירו של המשורר הצרפתי ארתור רמבו.

אני מוסיפה כעת פרשנותי:

שירו של רמבו בא אל ההומניות תוך תעתוע הנבנה בתיאור טבע חמים ותמים, עד לגילויו- רק בסופו, כי מדובר במוות קר של חייל בחלקת מלחמה ולא במנוחת אדם בשדמה פסטורלית. שירו של באומגרטן מתפרץ אל ההומניות כשהוא מתמקד באופן ישיר וגלוי באנושי (לא במובן הטוב), במגרעתו ובחולשתו, חף מכל תעתוע. רק בסוף השיר עולה הטבע לבצבץ וגם אז כדי לציין יחס מנוכר של אדם, רשויות וחברה לנופל במלחמת ההישרדות.

אם הנבל

אִם הַנֵּבֶל נִזְקָק לְיָדַיִם
לִתְחֹם אֶת צְלִילָיו
וַדַּאי גַּם
אֲנִי

* – - – - – *

המשורר רון דהן מחמיא: "כיף שכל כך הרבה הגיעו, רק דניאל יכול להביא רבים כל כך" ומתייחס לשם הספר, בין היתר ואולי בעיקר, באמצעות השאלה: "מדוע משורר שרוצה להיות מובן, קורא לספר שלו 'כתב יתדות'?" הוא מקריא שני שירים, הנה אחד מהם:

כתב יתדות

הֲתוּכַל לִכְתֹּב בִּכְתַב־יְתֵדוֹת
- לְהִתְנַתֵּק מִכָּאן,
כְּהַמְרָאָה בְּעֵת צְפִירָה,
וּלְהִנָּעֵץ בְּמָקוֹם אַחֵר?

"כהמראה בעת צפירה, מה זה אומר, אולי כמו ציפורים הממריאות ונעלמות? האם זוהי למעשה שאיפה ללכת למקום אחר, באמצעות הכתב?" שואל דהן רטורית.

אני מוסיפה כעת פרשנותי:

השאיפה איננה רק להתנתק ממקום אחד ולהינעץ באחר, משאלת הלב היא להשתחרר מגבולות הזמן, מכבלי הארעי, מחבלי ההווה, הכאן, הפרט, ה"אני" והאנוכי.
בשיר "מוניטור א.ק.ג" לזכר המשורר שי אריה מזרחי, מייחס לו באומגרטן את הניסיון להנחית קפיצה ביעדה: "להשתיל את המושתק במערכת הכריזה / לבטל במילים את צו ההריסה." הענקת כוח חברתי לשירה, או לפחות טיפוח האמונה והתקווה כי בכוח זה לשנות ולתקן עוולות, היא מעניינו של המשורר. על השירה להתנתק, לקפץ, להרקיע – מכאן, על מנת להינעץ, לנחות, לקבוע יתד – אי שם. על השירה להשתחרר מן המבע ה"מנומנם" (הגם שהוא אותנטי), לשחרר המהוסה במציאות, להיטמע ולהטמיע, כי השעה היא שעת צפירה, העת – אזהרה.

אזהרה? אני נקשרת כעת רעיונית אסוציאטיבית בספרו הראשון של המשורר:

"למרות שהמשורר הזהיר". השיר הפוקח אותו ונושא שם זה פותח בציטוט שורת אזהרה משירו של המשורר דוד אבידן: "וּמִי שֶׁאוֹהֵב, בַּל יַעֲלֶה אֶל הָעִיר", למרות שאבידן הזהיר, באומגרטן עלה אל העיר, וב"כתב יתדות" – ספרו השני, גם המשורר באומגרטן מזהיר.

* – - – - – *

המשוררת מיטל נסים לא יכלה להגיע. דניאל מקריא שיר שלה שאותו הוא אוהב מאוד, ואומר בין היתר: "חלק מהעולם שלנו – הכותבים, הוא הכותבים האחרים הגורמים לנו לחשוב, כתבי העת וכל האווירה הספרותית בה אנחנו נמצאים". דברים אלה ניכרים מאד בספר.

היעדרו של אורן – בן זוגו (בעת שהשתתף בסדנת ויפסנה) בשילוב עם המחשבה על המשורר מוחמד טהא עלי המשקיף מביתו בנצרת על המקום בו היה כפרו ספוריה, היו במחשבותיו בעת כתיבת השיר "לליבלה", הוא מקריאו:

לָלִיבֵּלָה *

בְּתַעַר הָהֶעְדֵּר חֲצֹב בְּקִרְבְּךָ לָלִיבֵּלָה
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁבְּךָ
הַיַּרְדֵּן יַעֲרֹק בְּגוּפְךָ
וְיַרְוֶה אֶת שִׁבְרְךָ.
אַל תִּשְׁלַח גְּיָסוֹת אֶל הַנִּכְסָף
רְדֵה אֶת מֶתֶק מְחוֹזוֹת נַפְשְׁךָ בִּצְחִיחוּתְךָ
וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ
רָעַד נְבוֹ לָעַד בְּשַׂרְעַפֶּיךָ.

* לָלִיבֵּלָה, בירת ממלכת קיסרות אתיופיה, מכונה "ירושלים החדשה" בשל אתרים בה הנושאים
שמות אתרים בירושלים ובארץ ישראל. על פי אחת המסורות הקיסר לליבלה ביקר בירושלים
ולאחר כיבוש המוסלמים הקים את "ירושלים החדשה" בממלכתו. לפי מסורת אחרת רק חלם
עליה. לפי מסורת אחרת לליבלה בנה את העיר בעקבות התגלות אלוהית.

* – - – - – *

המשוררת טלי לטוביצקי מספרת איך והיכן נפגשה עם דניאל בפעמיים הראשונות.
"זה ספר חם, דחוס, עשיר, מלא בשירים נפלאים", היא מחמיאה ומדגישת את חיבת המשורר למיניאטורות שאינן נגיעות, אלא עדות ליכולתו של באומגרטן לומר הרבה על רגעי הווה קשים מאד בטקסט קצר ודחוס. באומרה כי התשוקה היא להיות במקום אחר, לא רק גיאוגרפית, אלא גם בזמן אחר, דעתי – כאמור לעיל, כדעתה. לטוביצקי מקריאה שני שירים, בהם בחרה בשל הקשר ביניהם ובשל הצליל והמצלול, "מודרני ועתיק בו זמנית". הנה אחד מהם:

ירמיה

יוֹתֵר מֵהַמְּהַפֶּכֶת וּבוֹר־הַטִּיט
כָּאֲבוּ עֵינֵי יִרְמְיָה
בִּרְאוֹתָן בּוֹזְמַנִּית אֶת הַהֹוֶה וְאֶת הָאַחֲרִית:
אֶת הָאֵם הַמְּנִיקָה מִשָּׁדָהּ בִּבְרַק־שִׁלְדָּהּ
אֶת שִׁקְמֵי־הַשְּׂדֵרוֹת כִּפְשׁוּטֵי־עוֹר הַתְּלוּיִים בְּשׁוּרוֹת
וְאֶת טִיּוּלֵי הַכְּלָבִים בַּגַּנִּים עִם מַרְאֵה עִירוֹ כִּמְעוֹן־תַּנִּים.
הֲלֹא תְּזַהוּ בְּפִיחַ־הַכְּרַךְ אֶת מִשְׁקַע הַהֲרִיסוֹת?
אֶת הָרַחַשׁ הַמִּתְעַצֵּם בְּיַעַר־הָעִיר, אֶת הַחַיּוֹת הַנָּסוֹת?

אני מוסיפה כעת פרשנותי:

ירמיהו היה נביא חורבן וגלות בצל תקופה הרת גורל לישראל: נצחון בבל על אשור והשתלטותה על איזור הקשת הפורה הביאו ל'גלות יהויכין', למרד צדקיהו ולחורבן יהודה. ביקורת חריפה שהפנה כלפי כוהנים ושרים, נבואת פורענות בה איים על העם, זעזעו הטרידו והשניאו אותו על כל סובביו. הנביא שראה וחשף רקב דתי מוסרי האמין כי יש "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס", ורק אחר כך "לבנות ולנטוע" כדי להשיב האומה אל יסודות האמונה והמוסר. לימים, הואשם בבגידה בעמו ובריפוי ידי לוחמים והושלך לא פעם לכלא (למהפכת ולבור טיט טובעני).

האם מדמה באומגרטן שירה לנבואה? האם לשירה, בין היתר, תפקיד ואחריות חברתיים? האם ההווה הוא עת סכנה? ומדוע בחר דווקא בנביא ירמיהו? האם כי היה האחרון אחת הדמויות הטראגיות ביותר בקרב נביאי ישראל? כי חווה מאבקים פנימיים: בין ההכרח בתפקיד החברתי לנבא ולהזהיר, לבין הרצון האנושי להימלט מתפקיד כה כפוי טובה? בין היאוש כי אין מנוס מחורבן, לבין הדחף לטפח בדל תקווה, ובעזרת כוחן של מילים מטיפות להבעיר תשוקה לשינוי ובנייה? בין הרמת נבואת חורבן מזוויעה לבין נעיצת נבואת ישועה וגאולה?

* – - – - – *

המשורר גיורא פישר מספר כי כמו המבקר שאותו שאל: "איך מבקר בוחר לכתוב על ספר?" וענה: "מתחיל לקרוא ומחפש דרך איזה שער להיכנס כדי שיהיה מעניין", כך עשה עם ספרו של דניאל. פישר בוחר להקריא שני שירים העוסקים בכלבים. הנה אחד מהם:

ייחוד

לזכר כלבינו וייט ודורנר

א.

כְּשֶׁלִּטַּפְתִּי אֶת כַּלְבֵּנוּ הַזָּקֵן הַמִּתְנַשֵּׁף
פַּרְוָתוֹ הַלְּבָנָה הֵחֵלָּה לִפְרֹחַ בָּאֲוִיר
וּפָחַדְתִּי שֶׁאִוָּתֵר עִם גִּבְעוֹל הַסַּבְיוֹן תַּחַת יָדַי.
כְּשֶׁהִתְאוֹשֵׁשׁ וּבִצְעָדִים מְדוּדִים־מְדַדִּים שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ
הֵבַנְתִּי שֶׁבְּךָ מָצָאתִי אֶת שֶׁיִּחַלְתִּי לוֹ בָּאֱנוֹשִׁי
וְהוּא פָּתַח אֶת לִבִּי לְהָכִיל אֶת כָּל בְּנֵי־מִינוֹ.

ב.

בְּמוֹתוֹ נֶחְתְּמוּ פָּנָיו בְּמַרְאֶה פְּרָאִי
וּמַבָּטוֹ הָרַךְ וּמְלֵא־הַמַּבָּע צָף לְמֶרְחַקִּים.
גֻּמּוֹת־חֶסֶר נִפְעֲרוּ בִּפְנִים־בֵּיתֵנוּ,
הַמִּזְרָן הֻגְבַּהּ מֵחָדָשׁ
(הַנְגָּשָתוֹ לְטִפּוּס לֹא נִדְרְשָׁה),
קִבַּלְתִּי בְּחִבָּה כָּל שַׂעֲרָה לְבָנָה שֶׁנִּדְבְּקָה לִבְגָדַי
אוֹ הוֹפִיעָה בִּשְׂעָרִי,
הִתְחַמַּקְתִּי מִמְּרִיעָיו בְּסַפְסַל הַסַּבִּים הַשְּׁכוּנָתִי
וְחַשְׁתִּי כִּי לְלִטּוּף הַכְּלָבִים בְּדַרְכִּי נִהְיָה מַגָּע אַחֵר
- הָיִיתִי לָעֶלֶם הַמְּיֹאָשׁ מִשִּׁירוֹ שֶׁל קְוַאפִיס
הַמְּחַפֵּשׂ בְּשִׂפְתֵי מְאַהֲבָיו אֶת טַעַם שִׂפְתֵי אֲהוּבוֹ הָאָבוּד.

* – - – - – *

המשורר גיא פרל מזהה בספר: "חיפוש מתמיד אחר המהות החמקמקה הזו הנקראת – אנושי."
"ליטוף הכלב מפגיש את המשורר עם חרדת המוות. עם מצב חשוף ופגיע זה, בא המשורר אל אורן (אהובו) וחווה את האנושי", שב פרל אל השיר 'ייחוד'.
פרל – קורא מוכשר ביותר והמשתתף הבולט הערב, סוחף אותי בדבריו היצוקים. אני חדלה לתעד. אביא כעת את הרעיון: פרל מעלה חלק עיקרי מהתפיסה הפילוסופית-חברתית של הסופר והפילוסוף מרדכי מרטין בובר: עובדת היסוד היא הקיום האנושי. לא הפיזי, לא של הפרט, אלא זיקת הגומלין בין אדם לזולת. יחסים אלה נקראים "אני-אתה" (גוף שני מוקדש לבני אדם חיים ולאלוהים) ומובחנים מיחסי "אני-לז" (גוף שלישי מתאים לחפץ).
יחסי "אני-אתה" מושתתים על זיקה גלויה ובת לשון, על דו שיח (השפה היא רק אמצעי), לא רק כזה המתקיים בדיבור, אלא גם הנעשה במעשה ואף גם הנרקם בכוונת הנפש. הדיאלוג נטול אינטרסים ותחשיבי כדאיות (שותפות אמיתית), מבוסס התמודדות, חוויה וניסיון סובייקטיביים והוא מפגש הַמְּפַתֵּחַ תודעה, הוויה, אישיות רוחנית, יצירתיות.

אני מוסיפה כעת:

תורת בובר נשזרת יפה גם לתוך מרכיב הזמן המורכב והדואלי בספר:
- ההווה הממשי טמון בבריות,
רק במפגש, בזיקה, בנוכחות ה"אתה" – מתהווה הווה.
- יחסי "אני-אתה" חושפים מהויות אלוהיות,
במפגש ה"אני" עם ה"אתה", מתקיים גם מפגש עם ה"אתה הנצחי" – הוא
האלוהים.

פרל בוחר להקריא שלושה שירים, הראשון שעוסק בדה-הומניזציה, והשניים האחרים שהם גאולת האנושי, בעיניו שיא האנושיות בספר, מפגש אדם עם אדם:

מטמורפוזה

"וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם
לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.
הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ
שְׂפַת רֵעֵהוּ." בראשית י"א, ו'-ז'.

הַמִּלִּים יָצְאוּ מֵהַמִּשְׁכָּן
וַיַּעֲטוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בָּרְחוֹב,
בְּמִטָּתָם,
וּמֵעַתָּה שְׁלוּחֵי־הַחֹק יִרְאוּ רַק אוֹתָן.
לְמַעַן יִהְיוּ עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לַכֹּל
תְּבֻלֶּה דַּעְתֵּנוּ
וְלֹא נַבְחִין אִישׁ בְּרֵעֵהוּ
בְּעַצְמֵנוּ.
כַּמָּה זְמַן עוֹד נִזְכֹּר מִי הָיְתָה הָאִשָּׁה בָּרְחוֹב,
מִי הָיָה הָאִישׁ בַּמִּטָּה?
וְכַמָּה זְמַן עוֹד תִּזְכֹּר מִי הָיִיתָ אַתָּה?

חידוש כרטיס

"תִּרְצִי לְחַדֵּשׁ אֶת הַכַּרְטִיס?"
שָׁאַלְתִּי מֵעֶמְדַּת הַתַּשְׁלוּם
"לֹא, אֲנִי עוֹזֶבֶת אֶת הָאָרֶץ"
הֵשִׁיבָה רוֹעֶדֶת, מֻפְתַּעַת לְמִשְׁמַע קוֹלָהּ.
לֹא הִצְלַחְתִּי לְדַבְרֵר וּלְהַחְלִיף הִמְנוֹן־הֶמְשֵׁכִיּוּת אֶחָד בְּאַחֵר.
זֶה הָיָה קָרוֹב מִדַּי.

חידוש כרטיס (2)

הַקְלַדַת מִסְפָּר תְּעוּדַת זְהוּתָהּ
מְהַבְהֶבֶת מוּלְךָ אֶת שְׁמָהּ הַקֹּדֶם, כְּגֶבֶר
כַּמָּה גִּמְגּוּמִים וְכִשְׁלֵי לָשׁוֹן סָפְגָה בַּמַּעֲמָד הַזֶּה לְפָנֶיךָ?
כַּמָּה פְּעָמִים תִּקְּנָה וְכַמָּה הִתְעַלְמָה?
אַל תְּמַהֵר כָּעֵת לְהַצִּיעַ לָהּ מִכָּל הַהֲטָבוֹת דַּוְקָא
אֶת הָרוֹמָן הרוֹמַנְטִי
אוֹ אֶת עִתּוֹן הַנָּשִׁים הַמּוּזָל
- תֵּן לָהּ לִבְחוֹר שׁוּב בְּעַצְמָהּ.

* – - – - – *

דניאל: "בספר שירים המוקדשים לאנשים, שיר אחד נכתב בזכות נאום הסרטן של מירי רגב":

הזאב את כלבי הבית המנומנמים/
הוראות הפעלה למתלהם

(24.5.2012)

הַזְּאֵב אֶת כַּלְבֵי הַבַּיִת הַמְּנֻמְנָמִים
לַטֵּף וְהַזְכֵּר לָהֶם אֶת שָׁרְשֵׁיהֶם, אֶת נִיבֵיהֶם
פַּתֵּה אֶת דִּמְיוֹנָם
מַלֵּא אֶת נְחִירֵיהֶם
דַּגְדֵּג אֶת בַּלּוּטוֹת הָרֹק
קַבֵּץ אוֹתָם כַּעֲדַת מַעֲרִיצִים
הַגְבַּהּ עַצְמְךָ
הַזְכֵּר אֶת מִלּוֹת הַלַּחַשׁ
זְקֹר אֶת לַהֲטָם
וּבְאַחַת
בִּפְלֶשׁ הַמַּצְלֵמוֹת
שַׁחְרֵר אֶת הַמּוֹסְרוֹת
שַׁחְרֵר אֶת הַמּוֹשְׁכוֹת!
שַׁגֵּר וּשְׁכַח:
טִילֵי־אָדָם יָעוּטוּ לְבַדָּם לְמַטְּרָתָם,
סְגֹר אֶת חַלּוֹנְךָ הַשָּׁלֵם
הִתְמַתֵּק בַּסֻּכָּרִיּוֹת הַמִּתְפּוֹצְצוֹת
הִתְרַוֵּחַ עַל סַפָּתְךָ הַנְּקִיָּה
- כָּל שַׂעֲרוֹת כַּלְבְּךָ כְּבָר הִתְנַדְּפוּ בָּרְחוֹבוֹת.

דניאל ממשיך עם שיר המוקדש לסבו וסבתו:

הזוהר הדרומי

לסבי ולסבתי משה וחנה קליינר

לוּ הֱיִיתֶם מְמַמְּשִׁים אֶת הַהַצָּעָה הַפְּתוּחָה בִּפְנֵיכֶם וּמְהַגְּרִים
לִסְקַנְדִּינַבְיָה
וַדַּאי הָיִיתִי לְגַמְרֵי אַחֵר:
חוֹוֶה אֶת "הַזֹּהַר הַצְּפוֹנִי" כְּעִנְיַן שֶׁבְּשִׁגְרָה
גָּבוֹהַּ יוֹתֵר
עִם כִּשּׁוּרִים טֶכְנִיִּים טוֹבִים
(מְתַפְעֵל הֵיטֵב הַכֹּל – מִמַּפְתֵּחַ שְׁבֶדִי וְעַד לְמַקְדֵּחוֹת),
לֹא הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בְּיַלְדוּתִי בִּבְגָדִים קְצָרִים בַּחֹרֶף
וְהוֹרַי לֹא הָיוּ נִשְׁאָלִים אִם אֵין לָהֶם כֶּסֶף לְהַלְבִּישׁ אוֹתִי כָּרָאוּי,
בַּעַל זְכֻיּוֹת סוֹצְיָאלִיּוֹת מוּגָנוֹת,
מְהֻרְהָר עַל קִיּוּמִי וְעַל מִקּוּמִי בַּסְּפֶרוֹת הָאֶסְתֶּטִית, הַמּוּסָרִית וְהַדָּתִית,
אוּלַי אַף נֶחְרָץ, כָרִיזְמָטִי וְלוֹחְמָנִי יוֹתֵר-
"דָּנִי הָאָדֹם" הַסְּקַנְדִּינָבִי.

וְאוּלַי הָיִיתִי מַגִּיעַ לְכָאן
כְּמִתְנַדֵּב לְקִבּוּץ אוֹ בַּתָּכְנִית "נַעֲלֶ"ה"
וּמוֹצֵא אוֹתָנוּ וְאֶת הַנַּעֲשֶׂה כָּאן בְּאֹפֶן נַעֲלֶה
- זֹהַר דְּרוֹמִי,
מִתְנַחֵל לְאַחַר הַשֵּׁרוּת בִּלְשׁוֹן־יַבָּשָׁה יְהוּדִית
וּפוֹגֵשׁ אֶת בֶּן דְּמוּתִי הָעַכְשָׁוִי מוֹתֵחַ אֶת אֲבָרָיו־דֵּעוֹתָיו־וְכִשּׁוּרָיו
כְּדֵי לִהְיוֹת בַּחֲזִית.

דניאל מקריא את השיר 'לקוואפיס'
ומודה לאורן – בן זוגו, " קשה להסביר עם השנים כמה אני אוהב, כמה מעמיקה האהבה ומתגברת".
השיר הבא נכתב אחרי טיול בסיציליה:

הבט אחרינו

בָּעֲלִיָּה לָהָר אֶטְנָה
כְּשֶׁאַדְמַת בַּזֶּלֶת הִתְפּוֹרְרָה לְתוֹךְ סַנְדְּלֵי הַשֹּׁרֶשׁ
צָחַקְנוּ שֶׁהָיָה עָלֵינוּ לְטַפֵּס בְּנַעֲלֵי פְּלַטְפוֹרְמוֹת חֲלָלִיּוֹת
כְּשֶׁלְּרֹאשֵׁנוּ כּוֹבְעֵי נוֹצָה.

הַבֵּט אַחֲרֵינוּ עַל הַמֶּרְחָק שֶׁעָבַרְנוּ
מֵאָז צָפִיתִי בְּפָנִים קוֹרְנוֹת בְּ"פֶּרְסִילְיָה"* בְּהֵחָבֵא בַּקִּבּוּץ
־ מְגַלֶּה מַשֶּׁהוּ שֶׁטֶּרֶם עֻכַּל בִּי
וּמְסֻנְוָר,
מַסְתִּיר אֶת פְּתָחַי שֶׁלֹּא תִּמָּלֵט נַפְשִׁי,
מֵעֵם אֶת רַחֲשִׁי,
לֹא יוֹדֵעַ דָּבָר עַל אַהֲבָה.

וְעַתָּה
אֲנִי נִצָּב לְפָנֶיךָ
דִּיוָה דְּווּיָה
מְטֻלָּא תְּלָאוֹת
מְכֻסֶּה אִפּוּר וְצִבְעֵי לְחִימָה
אֹסֶף פְּרָטִי שֶׁל הִתְהַוּוּתִי הִתְאַהֲבוּתִי וְהַטְמָעָתְךָ
מְקֻדָּשׁ בְּךָ -
עִמְּךָ לְבָדָד אֶשְׁכֹּן.

* פרסיליה – ע"פ הסרט The adventures of Priscilla, Queen of the Desert.

דניאל מודה:
לאורן ןלמשוררים המשתתפים, בנוסף למשוררים רענן בן טובים ותום הדני שגם הם העירו/ האירו על כתב היד,
להוצאת פרדס ולדוד גוטסמן,
לתולעת ספרים (מגדירה "מוסד תרבות"),
למשפחה המורחבת והמתרחבת
ולקהל.

* – - – - – *

'כתב יתדות' / דניאל באומגרטן, הוצאת פרדס, 2014

- – - – - – - – - -

ענת חנה לזרע, ילידת 1964, ספר ביכוריה "בְּעַד הַפִּרְצָה שֶׁבָּאֲוִיר" ראה אור בשנת 2013, בהוצאת "ספרי עתון 77".

- – - – - – - – - -

אודות ענת חנה לזרע

ענת חנה לזרע, משוררת, ילידת 1964. ספר ביכוריה "בְּעַד הַפִּרְצָה שֶׁבָּאֲוִיר" ראה אור בשנת 2013 בהוצאת ספרי עתון 77. שיריה פורסמו בבמות ספרותיות שונות, בהן: Y-NET, גלריה – הארץ, ליריקה, יקום תרבות, גג, שבו, עתון 77, מקף. כותבת רשימות ואוגדת אנתולוגיות פואטיות, יזמה ועורכת סדרת ערבים תחת הכותרת "ערב פואטי צרוף".
הפוסט הזה פורסם בתאריך אירועים ספרותיים, שירה. קישור קבוע.

3 תגובות על כתב יתדות / דניאל באומגרטן – סקירת השקה והתרשמות מספר שירה – מאת ענת חנה לזרע

  1. מאת ארלט:‏

    "כתב יתדות" חורט שירים אמינים שנגעים באמת הראשונית של הרגש, ללא עירפול והצטעצעות. הם מדברים את האישי ביותר ואת האנושי-אוניברסלי ביותר. מסכימה עם הגדרתה של ענת את הספר כ"עמוק". עמוקה גם כתיבתה עליו. תודה לענת ולמשורר.

  2. מאת Tal:‏

    אהבתי מאוד.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*