"ירקן המחשבות" – ניתוח שיר

קריאה פרשנית בשיר טוב

לאחרונה היכתה בי ההבנה לגבי דבר-מה בשפה האנגלית. המילה הידועה והשימושית happy מטשטשת את הגבולות בין "שמח" ל"מאושר" וזה גאוני. שמח − הרגשה מידית חיובית קלה להבנה, להבחנה, מתגמלת ומהנה. "מאושר", לעומת זאת – תחושה תובענית, דורשת הוכחה, עוכרת שלווה לרוב, נתפסת כנכס שפוחדים לאבד ולמעשה נותרת כשאיפה בלתי מושגת. טוב יעשה אדם אם יוציא ממילון התחושות שלו את הצד המאושר של happy ויהנה מרגעי השמחה החיובית המוחלטת.

שיר טוב משמח אותי. אני מחפשת אותם, את השירים הטובים, כדי ליהנות, אין לי עניין במתיחת ביקורת על האחרים. במסגרת התכתבות פייסבוק שלח לי המשורר אתגר מויאל צילום של שיר יפה בעיניו. התפניתי לקרוא אותו כעבור זמן-מה והודות לחסד השיכחה, התגלה בפניי עמוד 23 מספר כלשהו של משורר פלוני-אלמוני:


"ירקן המחשבות" − שם השיר ונושאו, הוא צירוף מילים טרי כסחורתו של הירקן וחכם כמחשבותיו. הפער הניכר בין שתי המילים מפתיע, חינני ומשעשע. יתר על כן, צמד המלים הזה כל כך עשיר ומעורר דמיון, עד כי הוא יכול להיות שיר קצרצר בפני עצמו. אך כאן הוא מוביל אחריו את גוף השיר, לקראתו אץ הקורא בציפייה נינוחה ומשוחררת מהדאגות לבאות.

והנה נכונה לו מהלומה: בזו אחר זו מוטחות שאלות נוקבות בפניו של הנמען הנוכח, כאשר מילת השלילה "שלא" חוזרת ומביעה את הבוז המר. הטענה כלפי העלאת המחיר בראשית השיר היא הפשט המידי, אך לאחר מכן הטיעון עולה ל"מחיר הארץ הזו", כשהארץ עדיין פוסעת על שני הסעיפים: גם קרקע היבולים וגם הארץ המופשטת.

ואז באה הרוח הנטרפת בלילה, הנכפלת בשתי שורות עוקבות, ואיתה מסוחררת גם רוחו של הקורא. הזירה מוכנה למכת המחץ של השאלה על הבן, האוחזת ולא מרפה: "ומה עם בנך, תגיד, מה איתו, והאם באמת הלך". החזרה העיקשת שבה ומנעצת את הפצע, נוברת בו ומהדהדת את ציווי העקדה האכזרי : "קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך לך". הבן הולך למלחמה, אך היא אינה הירואית, אלא נצבעת בשרירות לב ובאובדניות של העקדה. השאלה הארוכה מסתיימת באקורד רועם ובסימן שאלה-קריאה כפול: "האם למוות יש טעם של אדמה?!"

האדמה החקלאית המצמיחה, לכאורה, היא שאול המוות. המלחמה גרועה מהעקדה: הבן לא חזר, כצפוי. אך סופו של השיר מנסה לפרוק את המתח בתיאור תפקידו התמוה על גבול ההלצה של הדובר. הקריאות: "אדוני, אדוני" ומשפט האיום המבודח-סתום נועלים את המסע.

הקורא עבר חוויה מטלטלת ורבת רבדים ונותר עם שאלות רבות – אלה שבשיר ואלה שאותן הוא שואל בעצמו. הקורא חוזר אל השיר כמתחנן להצלה, נחבט אל אותם קירות-אין-מוצא ואין פותר.

יצירת אמנות היא ישות קיימת בעולם. הדרך הטובה יותר לקרוא אותה היא בעילום שם. השיוך ליוצר מכביד עליה − היוצר שואף להיבנות על חשבון יצירתו ולזכות בכבוד ובשבחים, אך הפגמים באישיותו ובהתנהגותו כאדם בשר ודם עלולים להטיל צל על טוהר היצירה ולחבל בהתקבלותה. המציצנות לתוך חייו הפרטיים של היוצר היא עניין רכילותי, חוץ-אמנותי, ויש להימנע ממנה ככל האפשר.

אך לא לעולם עילום השם. את השיר כתב אילן ברקוביץ.

השיר הופיע לראשונה באתר "ספרים" של עיתון "הארץ" במאי 2009 והודפס בעמוד 23 בספר השירים "חרוזים", שיצא לאור בשנת 2014. הספר משלים את הטרילוגיה תפוזים-חרובים-חרוזים. פתחתי במרדף אחרי הספר והשגתי אותו ב"הספרייה" ב"דיזינגוף סנטר" − חנות הדגל של רשת "צומת ספרים".

קוראת את שירי הספר. תקצר יריעת הרשימה הזאת, ולכן רק אצטט כאן את ההקדשה הממורכזת בעמוד הראשון של הספר:

והטרילוגיה כולה מוקדשת לכל בני משפחתי

באהבה גדולה ממידות אדם

האהבה הזאת, הגדולה ממידות הספר, יוצאת ממנו, מבלי משים, לעבר העולם.

ראו עוד על ברקוביץ':

חירובו של אילן ברקוביץ'

אודות חגית בת אליעזר

בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון בחיפה. עובדת בתעשית מחשבים. כותבת שירים מגיל 18, למדה בסדנאות כתיבה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. מאז 1993 מפרסמת במוספים ובכתבי עת ספרותיים. פירסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל" - "השקת ספינת צפיה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016). כיום מתגוררת בחיפה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

6 תגובות על "ירקן המחשבות" – ניתוח שיר

  1. מאת סברינה:‏

    מרגש
    הן השיר, עם מוטיב העקדה, – "האם למוות יש טעם של אדמה"
    והניתוח המעניין של חגית, תוך התייחסות למה שהשיר עושה לה, גורם לה אושר , שמחה ואולי עמוק בפנים עצב נוראי

  2. מאת ראובן שבת:‏

    ניתוח השיר טוב מהשיר עצמו.
    כאשר קראתי אותו חשבתי תחילה שהמחבר התכוון אליי…
    אבל שיניתי דעתי מייד.
    השיר טעון ומבקש למעשה באופן תת הכרתי קבלת תשומת לב מהבריות. הוא יפה וחזק.

  3. מאת חנה טואג:‏

    תודה חגית על הארותייך הנבונות והמעמיקות לגבי השיר. שיר יפה בעיני, מיוחד ומרובד: האדמה המצמיחה והאדמה המצמיתה המחיר המאמיר של הירקות ומחיר החיים שיש לשלם עבורה וזכרה של העקדה .תודה על פרשנות מעמיקה

  4. מאת ארלט:‏

    בחוכמה ובנדיבות חגית מנתחת את השיר, חופרת ברבדיו ומגלה את עוצמתו הרגשית והפואטית. את משפט הסיום אני לא רואה כאיום מבודח, אלא איום שבהתקרבות לכאב הנורא. תודה מאד לחגית ולמשורר.

  5. מאת זיוה גל:‏

    חגית, אלה אורים ותומים לכל אדם, משורר ומבקר באשר הם. בחרתי דווקא בנגיעה שלך הכללית שלא שייכת לשיר.

    "יצירת אמנות היא ישות קיימת בעולם. הדרך הטובה יותר לקרוא אותה היא בעילום שם. השיוך ליוצר מכביד עליה − היוצר שואף להיבנות על חשבון יצירתו ולזכות בכבוד ובשבחים, אך הפגמים באישיותו ובהתנהגותו כאדם בשר ודם עלולים להטיל צל על טוהר היצירה ולחבל בהתקבלותה. המציצנות לתוך חייו הפרטיים של היוצר היא עניין רכילותי, חוץ-אמנותי, ויש להימנע ממנה ככל האפשר."

    ולגבי השיר,
    מטאפורה יפה – ירקן המחשבות. הפותחת מספר אפשרויות למחשבה ולצמיחה. ואכן השיר מתפתח כמו קפיצה מדרגה מדרגה להרחבת הנושא, לשליפת הארמז והעומק ומותיר גם הרהור לקורא. כל אחד וההרהור המתאים לו.

    נהניתי לקרוא
    תודה., זיוה

  6. מאת שירה כהן:‏

    מסכימה מאד עם הרעיון שרצוי להפריד בין היצירה לחיין הפרטיים של היוצר
    יישר כוח על הניתוח המעניין

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*